להצלחת לוחמינו הגיבורים בקרבות, לשחרור חטופינו ולהבסת אויבינו הרוצחים.
*
יש ספרים חזקים על שום אפרוריותם המסוימת, כלומר התחושה שמונח כאן לפניך נתח חיים ארוז בשק אפרפר, כמו האריזות הרווחות בחיים הסיטונאים עצמם. כמובן, אמנות גדולה נעוצה ביכולת הזו; חסרי הכישרון צובעים את העטיפה בצבעים זרחניים או שמגישים שק אפור אך ריק, הם לא מצליחים לשחזר את *כובדו* של השק.
"טרילוגיית קופנהגן" של הסופרת הדנית טוֹבֶה דיטְלָבְסֶן, שראתה אור אצלנו לפני חודשים אחדים (בתרגום מדנית של דנה כספי, בהוצאת "עם עובד"), היא יצירה אוטוביוגרפית מרשימה מאד, ובחלקים הראשונים שלה מרשימה בגין כובד הפרטים האפורים הנערמים בשק הפרוזה שלה, פרטים על ילדות ענייה בקופנהגן. ההמשך חזק לא פחות, אבל כבר נעזר בעלילת-חיים מותחת.
על החלקים הראשונים, העוסקים בילדות, מחווה דיטלבסן את דעתה כך:
"הילדות אפלה ונאנקת תמיד מכאב כמו חיה קטנה שנכלאה במרתף ונשכחה שם". היא יודעת שאין מה לייפות בתיאור הילדות: "מרבית המבוגרים אומרים שהייתה להם ילדות מאושרת, ואולי הם באמת מאמינים לזה, אבל אני לא מאמינה. אני חושבת שהם פשוט מצאו דרך לשכוח אותה" (עמ' 31).
דיטלבסן נולדה ב-1917 ושמה קץ לחייה ב-1976. היא סופרת ומשוררת נודעת בדנמרק וספרי הטרילוגיה ראו אור במקור בין 1967 ל-1971. רגעים רבים כאן הזכירו לי את הכתיבה של נטליה גינצבורג, בת דורה, כשהיא עוסקת בדמויות פרולטריות.
*
הספר ראה אור אצלנו בעקבות העניין המאוחר שגילה בו העולם האנגלוסקסי בעקבות תרגומו לאנגלית בשנים האחרונות. ישנן שתי אפשרויות לנמק בהן את העניין המאוחר הזה. האפשרות האחת היא האוטוביוגרפיוּת של הטקסט המתכתבת עם מגמות של אוטופיקשן ואוטוביוגרפיה בספרות זמננו. האפשרות השנייה היא ההקשר הפמיניסטי והמיטו-אי (אין חפיפה מוחלטת בין המושגים).
ואכן, בביקורות שקראתי בניו יורק טיימס ובגרדיאן הדגישו את ההקשר האוטו-פיקשני. ואילו בעניין ההקשר הפמיניסטי, העלו רק השערה שיש קירבה בין דיטלבסן לסדרת "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה. למרות שדיטלבסן הרבה יותר ריאליסטית, כלומר אפורה, מהעלילתיות המובהקת הצבעונית של פרנטה.
על כל פנים, ההקשר הפמיניסטי מתבטא גם בנוסח הכריכה האחורית של הוצאת "עם עובד": "דיטלבסן חושפת בכנות את הקשרים שהיה עליה לנהל עם גברים כדי לשרוד ואת מחירם הכבד: מהסופר המבוגר שלקח אותה אל ביתו בנעוריה ופרש עליה את חסותו ובודד אותה מהעולם, עד בן זוגה הרופא, שסייע לה בהיריון לא רצוי, ואז המיט עליה חורבן גופני ונפשי".
בעקבות נוסח זה אני רוצה לומר כמה מילים. חלק מהגדולה של הטקסט הזה נעוץ בדיוק בהיותו טקסט לא מגמתי ולא אידאולוגי. באופן כללי, מה שקראו פעם בביקורת לגנאי בשם "טקסט טנדנציוזי", כלומר טקסט מוּטה ותעמולתי, היה והנו פגום לא בהכרח בגלל שיש פגם באידאולוגיה עצמה. אלא בגלל שתפקיד האמנות הריאליסטית הוא להגיש לנו את החיים כהווייתם, להציבנו בעמדת המתבונן האידיאלית שממלאת אותנו חדווה מעצם הצגתם של החיים כמו שהם לנוכח עינינו. איפור של החיים בידי האידאולוגיה פוגם בחיוניותם של החיים, אם אפשר לומר כך, באפידרמיס הנושם שלהם, כלומר הוא פוגם בהנאה האסתטית!
והאמת שהספר המצוין הזה ממחיש את הנקודה היטב. משלב מוקדם, הגיבורה הצעירה ערה לכך שהיא נמשכת לאנשי ספרות מבוגרים.
"נדמה לי כי העולם שאליו אני משתוקקת בכל מאודי להיקשר מורכב אך ורק מגברים זקנים וחולים, העלולים להתפגר בכל רגע, עד שאני עצמי אהיה מבוגרת מספיק כדי לעניין מישהו ברצינות" (עמ' 105).
כשהיא פוגשת באיש ספרות שהיא אוהבת, בשם קרוג, הוא *אינו* מעוניין בגופהּ, אלא בגופה של חברתה. ובכל זאת קשר יפה נוצר ביניהם, קשר לא מיני. קרוג מסביר לה את משנתו וזו מקובלת עליה.
"אדון קרוג, כשהייתי ילדה כתבתי שירים'. הוא מחייך, 'כן', הוא אומר, 'ואת רוצה להראות לי אותם?'. אני מסמיקה כי הוא ניחש מה אני רוצה ממנו ושואלת מניין הוא יודע. 'הו', הוא אומר, 'אם לא זה, אז משהו אחר. אנשים תמיד רוצים משהו זה מזה וידעתי כל הזמן שאת רוצה לנצל אותי למטרה כלשהי'. כשאני מחווה בידי במחאה הוא אומר: 'אין בזה כל רע, הדבר טבעי לגמרי, גם אני רוצה ממך משהו'. 'מה?' אני שואלת. 'לא משהו מוגדר', הוא אומר ומוציא את המקטרת הארוכה והדקה מפיו. 'אני פשוט אוסף טיפוסים מקוריים, אנשים שהם שונים, מקרים מיוחדים. אשמח לראות את השירים שלך. טפחי לי על הגב', המשפט האחרון נאמר במקוטע, ופניו מכחילות. הוא משתעל'". (עמ' 108).
הקטע כתוב ביד אמן. קרוג לא מעוניין בסקס. הוא מוציא את המקטרת הארוכה והדקה מפיו… הוא סקרן לגבי טובה, "המקורית", ואולי, בלי שהדבר מגיע לתודעתו בבירור, מפחד מבדידותו, ורוצה שתהיה מישהי לידו שתוכל לטפוח בגבו כשהוא משתעל בשיעולו החולני.
כך או כך, קרוג, כאמור, לא רוצה ממנה סקס. ואמירתו על הניצול ההדדי מתקבלת בהחלט על ליבה של טובה והיא חוזרת עליה באוזניו של העורך המבוגר (מבוגר נוסף, לא קרוג!) שהיא לבסוף נישאת לו, מתוך ידיעה שהוא יוכל לפרסם את שיריה בכתב העט שלו.
וכשהיא אומרת לעורך את מה שקרוג אמר לה על הניצול ההדדי של בני האדם מתרה בה העורך בן ה-53 (שגם הוא לא שוכב איתה, אגב, גם אחרי נישואיהם, משום שהוא אימפוטנט, איתה או בכלל): "אבל אין לי השפעה גדולה כמו שאת חושבת […] אוכל לייעץ ולתמוך" (עמ' 193).
בקיצור, חלק מאמיתות הטקסט הזה התורמת כל כך לחיוניותו, נובע בדיוק מהעובדה שהוא לא קלישאי-אידיאולוגי, לא מוטה ולא מציג תזה מוסרנית על יחסי גברים נשים, אלא, כמו רוב הסיטואציות בחיים, מורכב ומפתיע. טובֶה בהחלט לא חשה מנוצלת על ידי העורך, גם לא במבט לאחור.
ואילו ביחס לבעלה השני, אבי בתהּ, מודעת טובֶה לכך שעשתה לו עוול בבגידתה בו ובעזיבתה אותו: "הסבתי לו כל כך הרבה צער מיותר" (עמ' 315).
ואפילו בחלק האחרון, הדרמטי של הרומן, כשמגוללת טובה את מערכת יחסיה עם רופא שהתגלה שהוא משוגע עם תעודות, שמספק לה פטידין ומתדון ומסייע להתמכרות קשה שלה, ופועל להפיכתה לנזקקת בסוג של הפרעת "מינכהאוזן בידי שליח", אפילו במקרה הזה מודעת דיטלבסן לכך שיש לה אחריות לסיטואציה: "אני נמלאת זעם כלפי קרל. עד מהרה אני נזכרת שגם אני נושאת באשמה" (313). ואכן כך הוא. קרל סייע לה בהפלה ולכך השתמש במשכך כאבים נרקוטי והיא מאז ביקשה ממנו שוב ושוב את החומר. כל זה בלי קשר לכך שהוא צריך להיות מאושפז בכפייה וכלוא.
בקיצור, הספר הזה טוב כל כך, בין היתר, בגלל שהוא לא מעוות ודוחס את העובדות לנרטיב אידאולוגי עכשווי.
*
אבל הספר טוב מאד גם מסיבות אחרות. למשל, בגלל הדיון שניתן לאתר בו על תשוקת הכתיבה, מקורותיה, תענוגותיה וחסרונותיה. יש כאן תיאורים עזים של ההתרגשות מהפרסום הראשון של שיריה של טובֶה בדפוס, ואחר כך מהוצאת ספרה הראשון. חלק מההתרגשות מבוארת על ידה בכך שכבר לא ניתן לתקן את הטקסט! הוא עובדה מוגמרת! זה חלק מהפטליזם של הדפוס, בניגוד, אגב, לפרסום בפייסבוק או בבלוג, שבין היתר משום כך נוטה להיות פחות מהותי.
אבל יש כאן כמה אמירות מעניינות וכנות ולא קיטשיות-צדקניות על האישיות הכותבת, על היותה רגישה ומנותקת רגשית בו זמנית. הנה כך, למשל, נחווה יום השחרור מהנאצים (המלחמה בדנמרק, אגב, הייתה, יחסית לשאר אירופה, חופשתית משהו): "אנחנו רוקדים, צוהלים ונהנים, אבל האירוע ההיסטורי בקנה מידה עולמי לא ממש חודר לתודעתי, כי אני חווה את הדברים באיחור ורק לעיתים נדירות באמת שותפה לרגע" (עמ' 268).
ויש כאן גם "סתם" משפטים מזהירים וכואבים מאמת כמו זה:
"אני אוהבת את אמי בתקופה הזאת, כי אני כבר לא רוחשת לה רגשות עמוקים או כואבים".
מומלץ.
מבקר חופשי 