ארכיון חודשי: נובמבר 2023

הרצאת זום על "מסביב לנקודה" של ברנר

נובמבר 26, 2023 – 9:07 AM

מחר, יום שני, 27.11, ב18.00 ארצה במסגרת "בית עגנון" על "מסביב לנקודה" של ברנר (ההרצאה בזום) – רומן לימים ולזמן הזה.

אשמח לראותכם.

פרטים בקישור.

מאת אריק גלסנר | פורסם בהודעות | לכתוב תגובה

על "איברים פנימיים" של עמרי חורש (בהוצאת "פרדס", 141 עמ').

נובמבר 24, 2023 – 10:20 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

—

החלק הראשון ב"איברים פנימיים" מבטיח. צעיר מופנם שגדל בקיבוץ מתכנן נסיעה ראשונה בגפו לחוץ לארץ, שם אולי ייתן דרור למאווייו הכמוסים, ישתחרר ממבטה של הסביבה, ישתחרר מעצמו. תיאורי עברו של הגיבור בקיבוץ, יוני שסיפורו מסופר כאן בגוף שלישי, נוגעים ללב הקורא ותיאורי גישושיו הראשונים בעיר זרה פונים הן ללב והן למטה ממנו. אהבת ההתבודדות והעדפת חברת הבנות בילדותו בקיבוץ, השיטוט בעיר הזרה, הגנבת המבטים אל גברים מצודדים, ההיקלעות לסאונה הומוסקסואלית, ההִגעלות וההימשכות והמפגש המלהיב עם לוּקה היפה והעדין. שופנהאואר כתב פעם שהנאת התייר גדולה במיוחד מכיוון שהוא יכול להיות עין מתבוננת בלבד, אין לו אינטרסים שמשוקעים בעיר בה הוא מתייר ושממררים את חיינו בחרדות ובאכזבות בערי מגורינו. יוני כאן נהנה ומהנה את קוראיו הן בהנאת התייר המתבונן והן בהנאת המשתוקק שמצפה שמשהו מסעיר תיכף יקרה לו ואכן קורה. ופה ושם מנצנצים משפטים יפים: "העיר הזו אטית, אטית הרבה יותר ממה שחשב שתהיה. כל כולה התמתחות ממושכת של חתול זקור ניבים, בבוקר קר של שבת".

כך עד אמצע הרומן, פחות או יותר. ולפיכך הקורא משתדל להדחיק כמה סימנים שאינם מבשרי טובות. כמו, למשל, שפה מרושלת: "רגליו החליקו אל מחוץ לתחנה, איפה שבטון נוגע במרצפת רבועה"; "אפשרו לו להביט בעולם אחרת מחבריו"; "התנעת מנוע של טרקטור שימח אותו"; "העיר עודנה היתה שקטה"; "הפך בהחלטה הזו שלקח"; "ללא הואיל"; "ניתכו גופים זה אל זה". או, למשל, רמזים על כל יכולתן של המחשבות של יוני, שאולי הן פרי דמיונו ורצון נוגע ללב שלו להרגיש בעל כוחות ואולי הן אמת במציאות שהסיפור יוצר. גם אי ההכרעה לגבי טיבם של הקטעים האלה (פנטזיה של הגיבור או "מציאות") כשלעצמה מעוררת אי נוחות בקורא ולבטח אם אכן לגיבור הסיפור הנוגע ללב יש כוחות שרירותיים כאלה. או, למשל, החלפה רגעית בתנועה חדה מדי של נקודת המבט מזו של יוני לזו של לוקה.

אחרי המפגש המיני המסעיר עם לוקה נראה שהולך להתפתח בינו לבין יוני סיפור אהבה סוחף וענוג. הם יוצאים לאכול במסעדה ושיחתם קולחת ומעניינת ומותירה די מסתורין על מנת לא להפוך אותם שקופים זה לזה. יש במפגש ביניהם שילוב של סליזיות ורומנטיקה שנראה ליוני חד פעמי. בעלי דקוּת ויופי, יופי שנובע מאמת רגשית, נראים לי המשפטים הבאים: "הלכו כל אחד לישון בחדרו המושכר. צריך קצת שינה. ולא רצו לישון ביחד, את זה לא צריך היה לומר בקול. זה פשוט הוחלט במבט של שניהם בעיניים. לוקה במבט עייף, שמוט עפעפיים. אבל גם רך וחושף שיניים טובות. ג'וני בעצב דק על הפרידה הזמנית". אבל גם הסירוב המיידי של יוני להשלים עם הפרידה הזמנית הזו נושא בתוכו אמת רגשית, אמת מרגשת. יחסו ללוקה, מסתבר, עמוק יותר.

אבל מכאן, מאמצע הרומן, העניינים מתדרדרים. בין לוקה ליוני. אבל, יותר חשוב, בין הספר לקורא. לוקה מתנכר לפתע ליוני, מתהפך עליו כמו שאומרים הצִיעירים. דברים כאלה קורים. כָזֹה וכָזֶה תאכל החרב. אבל התגובה של יוני והרומן לא פרופורציונלית. אין כאן התמודדות נפשית מעניינת עם הכאב הנורא אך הבנלי של הדחייה אלא התפוצצות. אם במערכון של החמישייה הקאמרית מאבדת קרן מור את העשתונות כשחבר שלה עזב אותה רק כמה דקות לצורך קניית סיגריות, ניתן לקרוא את המחצית השנייה של הרומן כתגובתו של אותו טיפוס אישיות שגילמה קרן מור לנטישה אמיתית. יש כאן תיאור של התמוטטות נפשית לא לגמרי מנומקת, תיאור של טירוף בנלי, צירוף אוקסימורוני רק לכאורה. יוני משוטט בעיר אנה ואנה ומדמה לעצמו כל מיני דברים מזעזעים, או שמא לא מדמה לעצמו והם קורים "באמת"? גם כאן יש אי בהירות באשר למעמדן של הסצנות המתוארות, האם לפנינו תיאור של התקף פסיכוטי של צעיר שלא יכול להכיל דחייה, או שמא מדובר בעולם שחוקיותו שונה מהעולם הרגיל שלנו?

כך או כך החלק הזה משעמם ואני מנסה להבין מדוע. ראשית, כמדומני, ברגע שעוזבים את עולם המציאות ישנה סכנה גדולה של שרירותיות. הרי הכל יכול לקרות אם פורקים את עולו של המימזיס. וברגע שהכל יכול לקרות הדרך שנבחרה לבסוף מוחשת כאקראית ולכן כלא מעניינת. שנית, התקף פסיכוטי או מציאות דמיונית לגמרי מתקשים להחליף התפתחות עלילתית אורגנית כי הפסיכוזה בדרך כלל סטטית או תזזיתית. נכון, יש היגיון פנימי מסוים בהזיות/במציאות החדשה של יוני אבל גם כאן התחושה היא שלסופר לא ברורה עד הסוף כוונתו. האם מדובר במסע נקמה בלוקה? האם מדובר באירוניה כשמתגלה לאוהב מה מסתתר מתחת לעורו המתוח היפה של הנאהב? האם מדובר כאן באי יכולת לעזוב את הנאהב? כך היד הקלה מדי על הדק המילים שנרמזה בחלק הראשון, המוצלח למדי, הופכת בחלק השני ליד קלה מדי על הדק העלילה הנעה אנה ואנה באקראיות של צינור השקיה שפרק כל עול.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

על הברנר שאנחנו צריכים

נובמבר 17, 2023 – 8:46 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"שכול וכישלון" ראה אור במהדורה חדשה בלוויית מסה יפה של חיים באר על תפקיד הספרים ברומן. השבח והתהילה להוצאת "בלימה" שהוציאו מחדש את הקלסיקה הזו. אבל היא לא הברנר שאנחנו צריכים.

בסיפור אחד ב"ארצות התן" (1965), עמוס עוז שם את הדברים הבאים בפי בן דור המייסדים בקיבוץ, הקובל על בנו המדוכדך: "באיזה ייאוש הדברים אמורים, בייאוש גברי וזועם, ולא בתוגה פיוטית-מילאנכולית. הנה, גדעון, שב רגע, אקרא באוזניך דף אחד משל יוסף-חיים ברנר. […] עד שלא תדע את ברנר, לא תדע כיצד יש להתייאש. כאן לא תמצא פיוטים מתחנחנים על פרח שנקטף ועל תן שנסתבך במלכודת".

עוז הושפע בגלוי מברנר, אבל הקטע הזה עורך סאטירה על אופן מסוים בו נתפסה משנתו של הסופר, כיצירה "גברית", כלומר מעט אטומה. אך האמת לאמיתה היא שיש שני ברנרים. ברנר של "שכול וכישלון" וברנר של "מסביב לנקודה"; זה של "בחורף" וזה של "מכאן ומכאן"; ברנר השופנהאוארי, המיואש והמוותר, וברנר הניטשיאני, המיואש והמתגבר.

"מסביב לנקודה" הוא הברנר שאנחנו צריכים. ולא רק על שום שגיבורו בוחר בחיים, "כי גדולה חידת החיים מחידת המוות", אלא משום שבו הגיבור בוחר בזהותו העברית על פני זהות קוסמופוליטית, ומשום ששתי הבחירות הללו מתפרשות לו כבחירה אחת (!).

"מסביב לנקודה" (1904) הוא, למעשה, רומן רעיונות. בליבו ניצב עימות רעיוני, מעין דו קרב אידאי, בין שתי הדמויות המוערכות ביותר על ידי המספר: יעקב אברמזון, מבקר ספרות עברי, ואוריאל דוידובסקי, אינטלקטואל יהודי עמקן המושפע מ"העומק של ההודיוּת ו[…] היופי הטרגי של ההֶלֶניות" אך ב"טרגדיה הנוראה" של היהדות "אינו רואה כל יופי". דוידובסקי, המושפע משופנהאואר, אינו מוצא טעם בחיים, ואכן מתאבד לבסוף, ואילו אברמזון, המיוסר אף הוא, נמנע ברגע האחרון מצעד דומה. שתי הדמויות הללו, המתוארות בהדר רב, מוקפות במעגלים חברתיים אידאולוגיים המתוארים באופן סאטירי. מעגל אחד הוא קבוצת בונדיסטים וסוציאליסטיים יהודים מתבוללים ומתבוללים למחצה, שמתכחשים לכך שהבעיה היהודית אינה מתכנסת לתבניות מרקסיסטיות ו"פרוגרסיביות" פשטניות (הביטוי נוכח ברומן, למשל: "לדאבון כל לב פרוגרסיבי"). היחידה במעגל זה שאינה מוארת באור סאטירי היא חוה בלומין, או יֶוָה איסקובנה, שאברמזון מאוהב בה והיא מנסה לשדל אותו שיעבור לכתוב בשפה הרוסית. בצד זה מתוארת באופן סאטירי גם החברה הציונית שבעיר א. (כמדומני, מבוססת על הומל שבבלרוסיה), שמורכבת בעיקר מבעלי בתים זחוחים וקטני רוח. אברמזון, שהנו ללא ספק יהודי לאומי, מבדל את עצמו מקבוצה זו באומרו שהוא "עברי" אך לא "ציוני". מעגל חברתי שלישי הוא יהודים דתיים הדבקים בדרכם הישנה, שאברמזון מנסה לחלץ צעירים מהשפעתו. פרט אחד מני רבים המעיד על גדולתו של ברנר כסופר הוא שהוא יוצר גם מעגל חברתי רביעי, מעגל של "אינדיווידאליסטים"! אנשים שבנרקיסיזם משולח רואים בעצמם יחידי סגולה, מעל לכל האידאולוגיות.

כאמור, לב הרומן, ולפחות אחד מחדרי הלב, הנו דו הקרב הרעיוני בין אברמזון לדוידובסקי, שני הרֵעים היריבים. שורש המחלוקת הקיומית ביניהם נוגע בתשובה השונה לשאלה הפילוסופית היחידה, כדברי קאמי, שהינה מדוע לא להתאבד. אברמזון נמנע ברגע האחרון מהתאבדות בקפיצה מגשר, באחת הסצנות הגדולות בספרות העולם. מה שפקד ובלם אותו שם הנו מה שניתן לתאר כגל של נרקיסיזם בריא, גל שוטף של אהבה עצמית: "ידיו מיששו בראשו, בכתפיו, בחזהו – וחמלה אשר לא ידע עוד כמוה מעולם התעוררה בו לראשו החושב, לחזהו הסוער ולידיו החזקות אשר יִתַמו עמו". הוא ממהר לביתו של דוידובסקי ובעצם "תופס" אותו רגע לפני התאבדותו של האחרון בתער. שלא כיחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון", אברמזון מלא אונים והכרת ערך עצמו. רב משמעות הוא שהוא סופר, "אשר קשת הסופר במתניו", לעומת חפץ הלא-סופר, הלוקה ב"מתניו" ב"שכול וכישלון". ברנר במורכבותו כי רבה רומז שיצר החיים המפכה באברמזון גובל במאניה, אבל עובדה "פסיכיאטרית" זו אינה מבטלת את עמדתו הפילוסופית "הניטשיאנית", המתגברת, האקטיבית, האנטי שופנהאוארית: "אין לנו לעמוד מסביב לחיים כמסתכלים גרידא. עלינו להילחם, לתקן, לגדל ולרומם. הטחה כלפי קדושת החיים היא ההסתכלות גרידא! ארורים יהיו המסתכלים-גרידא!".

וכל הוויכוח הקיומי לעילא הזה מקביל לסוגייה הלאומית. ההתכחשות של דוידובסקי ליהדות משולה (בסב-טקסט) לבחירתו ביצר המוות. אברמזון, שעל אף הכל בוחר בתחושת שייכות ללאום שלו, הוא כמו מי שמחבק חלקים של עצמו "בחמלה", מי שסרב להמית בתוכו חלקים חיוניים מזהותו. כך מעצב "מסביב לנקודה" חזון הומניסטי-לאומי נעלה: "למזג את מיטב-האירופיות עם הרוח העברי המקורי […] כי במיטב היצירה העברית ההיסטורית תפסו תמיד ענייני האדם במובנם היותר נעלה את מקומם הראוי". החזון הזה, בניואנס נוסף חשוב, אינו ויטליזם ניטשיאני עירום, אלא מחייב חיים בעלי ערך ומשמעות ("איני מבקש שובע, איני מבקש אושר, איני מבקש לא-יסורים, אבל אני מבקש ערך, תוכן") ומוצא אותם בלאומיות הומניסטית עברית.

זהו הברנר שאנחנו צריכים: מלא חיוניות, בוחר בחיים, וכחלק מתאוות החיים הזו, ומבלי לחסוך שבטו, אוהב עמו.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

קצר בעקבות המצב

נובמבר 14, 2023 – 11:24 AM

"ישראל כשלה בהבטחתה העיקרית, להגן על יהודים מפוגרום, מה יתרונה על הפיתרון הגלותי?", דעה הנשמעת בניסוח כזה או אחר.

אבל מלבד מענים אחרים שניתנו לטענה הזו ונוגעים לחשיבותו המכרעת של כוח המגן שלנו (או לחוסר האטרקטיביות של התפוצות במצבן הנוכחי), אני רוצה להזכיר שמדינת ישראל לא קמה רק על מנת להגן עלינו מפוגרום.

מדינת ישראל קמה על מנת שנוכל לפתח את זהותנו הלאומית-אנושית, היהודית-אוניברסלית, באופן מלא, באופן עשיר, באופן פומבי, באופן כלל-חברתי.

מדינת ישראל קמה על מנת שנדבר בשפתנו, עברית, ונחגוג בפומבי את חגינו, למשל חנוכה המתקרב (היום א' כסלו, לא רק 14.11), ונשאב השראה חברתית כוללת ממקורותינו ומהמורשת שלנו (בהם אריק איינשטיין ויהושע קנז בצד קוהלת ושיר השירים), ונקיים חיים של חופש הפרט בצד זהות סולידרית-תרבותית של אומה, של חברה מגובשת.

(בזה צדק אחד העם – ולא הרצל, שצדק בדברים רבים אחרים).

דיאספוריזם, מלבד אין סוף הבעיות המוסריות והטכניות שיש בו (לא האחרונה שבהן היא שהוא למעשה המלצה להפרטה, להתנערות חברתית, איש לנפשו, בגולה הדוויה שתסכים לקבלו), הוא סוג של דספריזם, קרי ייאוש, ואת הפיצוי הזה של זהות חברתית עשירה ויוצרת-סולידריות לא תעניק לנו אף תפוצה.

אנחנו נלחמים על הבית, המקום בו אנחנו מרגישים בנוח, המקום שעיצבנו את נהגיו וסדריו במו ידינו, המקום שעליו אנחנו אומרים שהוא "שלנו"; המקום שנפרץ ב7.10 ואנחנו חושבים איך למגנו טוב יותר בעתיד.

אבל להעדיף את הגולה על פני הארץ משול למישהו שפרצו לביתו והחליט שעדיף משום כך להיות הומלס.

מאת אריק גלסנר | פורסם במלחמת שמחת תורה | תגובות (5)

על "לפייס את היטלר" של טים בוברי ("עם עובד", 520 עמ', מאנגלית: כרמית גיא).

נובמבר 10, 2023 – 8:00 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

איני זוכר בעשור האחרון חוויית קריאה להוטה כל כך (למעט קנאוסגורד ופרנטה). קראתי בקדחתנות, בגמיעות גדולות, בגעגוע חסר מנוח ומוזר בהפסקות הקריאה. והרי זה "מותחן" שסופו ידוע מראש!

טים בובֵרי הוא היסטוריון בריטי צעיר שספרו זה (במקור מ-2019) זכה לשבחים רבים. הוא עוסק בנושא, שלמרבה הפלא, הוא מציין, לא נחקר ביסודיות: מדיניות הפייסנות הבריטית שקדמה למלחמת העולם השנייה ותרמה לאסוניוּת שלה (למרות שכמובן, כפי שהוא מדגיש בצדק, "האחריות למלחמת העולם השנייה מוטלת בראש ובראשונה על אדולף היטלר. רק הוא וחבר התליינים הפנטיים שלו היו מעוניינים במלחמה").

בכישרון נרטיבי מזהיר וזהיר, כזה שלא "עורך" את העובדות לצורכי הנרטיב, ותוך הסתמכות מסועפת אך לא מתישה על מקורות רבים (כמדומה, רבים מהם מהדרגים של המנכ"לים ותתי-השרים וכיוצא בזה: זווית מועילה מאד להבנת המתרחש כהווייתו), צועד בוברי עקב בצד אגודל מעליית הנאצים ועד לקריסתה של הפייסנות הבריטית עם סילוקו של צ'מברליין מראשות הממשלה באביב הנורא של 1940. אנחנו מקבלים כאן תמונה פנורמית של הפוליטיקה והחברה הבריטית בעיקר, אך גם הצצות לגורמים החשובים האחרים בשנים הדרמטיות הללו (הצרפתים, הרוסים, האיטלקים, הגרמנים, האמריקאים).

מתוך הסיפור הכביר הזה אני מציע להתמקד בכמה תובנות-על שנראות לי חשובות, אולי אפילו "לקחים".

הראשונה נוגעת לתפיסה הנכונה של היטלר המבוססת על "מודיעין גלוי". בלט בתפיסה נכונה כזו השגריר של ממשלת הוד מלכותו בברלין ב-1933, סר הוראס רמבולד, ובלט באי תפיסה נכונה כזו השגריר של ממשלת הוד מלכותו שם ב-1939, מי שהיה מראשי קונספציית הפייסנות (הנוויל השני, נוויל הנדרסון, שפעל לצד נוויל צ'מברליין). רמבולד שלח באפריל 33' שדר (מפורסם בדיעבד כ"שדר מיין קאמפף") לאנשי משרד החוץ ושהופץ לממשלת בריטניה. בשדר זה מסיק רמבולד מתוך קריאה ב"מיין קאמפף" (!) את השאפתנות חסרת המצרים של הנאצים ואת הטקטיקה שלהם, מעין "טקטיקת השלבים", לבחור באויביהם בזה אחר זה תוך הטעיית אויביהם. אם מטרת ההיסטוריה היא, כפי שהציע במאה החמישית לפני הספירה היווני תוקידידס, אבי ההיסטוריה המדעית, גם חיזוי העתיד ("ימצאו בו [בספר ההיסטוריה שכתב] תועלת אותם שירצו לצפות […] במאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים", "תולדות מלחמת הפילופוניס", מיוונית: א.א. הלוי), הרי שהלקח כאן ברור. מוטב להאמין למי שמצהיר ברבים על כוונותיו התוקפניות והרצחניות.

תובנת-על שנייה נוגעת לתשומת לב לשלבים בהתקדמות התוקפנות. מה שבולט כל כך בסיפור הפייסנות של שנות ה-30 הוא שהיו בה כמה וכמה שלבים. היה ניתן להבין אולי התרככות כלפי גרמניה (ואיטליה!) בכל אחד מהם (למעט האחרונים), אבל חיבור הנקודות היה אמור להוביל בשלב מוקדם להבנה שלטורפנות התוקפן אין שובע. הסיפוח של חבל הסאאר לגרמניה ב-1935, ביטול הפירוז של חבל הריין בידי הנאצים ב-1936, הפלישה האיטלקית לחבש והצפצוף על "חבר הלאומים" ב-1935, האנשלוס באוסטריה במרץ 38', כוונות הפלישה לצ'כוסלובקיה בספטמבר 38' (בעקבותיהן הושג "הסכם מינכן" הידוע לשמצה) ואז, במרץ 39', הפרתו בכיבוש צ'כיה. לקורא העכשווי מאלף להיווכח שלנאצים היה כביכול "קייס" בכל אחד ואחד מהמקרים! הרי רוב האוסטרים שמחים לסיפוח! הרי זכותם לכאורה של הגרמנים הסודטים בצ'כיה – כ-3 מיליון מתוך 15 – להגדרה עצמית כגרמנים! ואפילו להתקפה על פולין בספטמבר 39' (!) היה סוג של "קייס" (כי בדנציג אכן היו גרמנים שרצו להסתפח לרייך). הנאצים עשו שימוש בשיח הזכויות ואכן רבים בבריטניה סברו שבקשותיהם לגיטימיות. אבל על הווקטור, על חיבור הנקודות, וכמובן על האידאולוגיה הרצחנית והגזענית ומחנות הריכוז שכבר הוקמו, היה להראות שלתוקפנות הרצחנית הזו אין הצדקה. ואגב, מי שרוצה להבין טוב יותר את התמיכה התקיפה של צ'כיה בישראל 2023, יקרא את הפרקים בהם הפקיר המערב את צ'כיה ("מדינה רחוקה", כפי שגרסו הפייסנים) לידי הנאצים. הם רואים בנו את עצמם אז. ולא בלי צדק.

תובנת-על שלישית נוגעת לכך שעייפות המלחמה, הפחד ממוראות מלחמת העולם הראשונה, הוא זה שהכשיר את הגעתה של מלחמה נוראה ממנה בהרבה. בהקשר זה מעניין לקרוא אצל בוברי שהצבא הבריטי, דווקא הוא, היה מוקד של תבוסתנות פסימית בשנות השלושים, גישה שסייעה למדיניות הפייסנות.

תובנת-העל האחרונה נוגעת למדיניות הפייסנות עצמה. בוברי הוא שופט הוגן ומעלה את כל השיקולים שעמדו לעיני צ'מברליין, הליפקס (שר החוץ) ועמיתיהם בבחירה בפייסנות. אבל הוא אכן שופט ולא נמנע מפסק דין. הפייסנות הייתה מדיניות הרת אסון. היה ניתן לעצור את גרמניה הרבה יותר מוקדם ובהרבה הרבה פחות קורבנות. אך מניין באה הפייסנות? בוברי חג סביב השאלה הזו. היו רבים באנגליה שהיו פרו-גרמנים (וגם אנטישמיים). היו גם פשוט פחדנים. לא צ'מברליין. נדמה שלב העניין נעוץ לדעת בוברי בתכונה אחת של ראש הממשלה הבריטי: הוא היה אופטימיסט. אחד ממקורביו העיר פעם שכראש העיר של בירמינגהם, תפקיד בו כיהן צ'מברליין בעבר, הוא לא פגש אנשים מסוגו של היטלר. האופטימיזם האנושי שלו, האמונה שהיטלר הוא בסך הכל אדם הגיוני, הוביל לאסון הגדול בהיסטוריה.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (5)

על ה"התפכחות"

נובמבר 5, 2023 – 11:53 AM

מטרות העל כרגע הן השמדת החמאס והשבת החטופים ותמיכה בנפגעינו בעורף. הרגשות והמחשבות העיקריים כרגע הם הדאגה לחטופים, ההתפעלות מלוחמי צה"ל האריות וניחום משפחות הנרצחים והנופלים והחטופים.

בזה יש לרכז את מלוא המאמץ.

*אחרי* שאמרתי את זה אני מבקש לומר דבר מה נוסף:

*

"ז'אנר מתגבש-מתקשח לו" – כך נפתח אחד ממאמרי ביקורת הספרות החשובים בדורנו, מאמרו מ-2000 של המבקר הבריטי-אמריקאי, ג'יימס ווד, על הרומן "שיניים לבנות" של זיידי סמית', ודרכו על מה שהוא כינה "ריאליזם היסטרי", קרי ז'אנר של רומנים אמריקאיים עבי כרס ושאפתניים, אך בעייתיים לדעתו של ווד.

כיוון שגם כעת הולך ומתגבש-מתקשח לו "ז'אנר", "ז'אנר ההתפכחות", נקרא לו, אני מעוניין לשרטט כמה קווים כלליים ל"התפכחות" הנכונה, מעין "מתווה התפכחות" ראוי.

חשוב לי לשרטט זאת לפני שה"התפכחות" תתקשה ותתקבע באופן שגוי וכיוון שלמרבה הצער יש כאלה שחושבים ש"ההתפכחות" שייכת רק למחנה היריב והם משתמשים בה כאגרוף המוטח בחזם של יריביהם הפוליטיים ומעודד את האחרונים לקרוא: "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי".

"מתווה ההתפכחות", כלומר מה שה-7.10 לימד אותנו או מן הראוי שילמד אותנו, נוגע לכל הצדדים במאבק הפוליטי והתרבותי בישראל. בהחלט לא לצד אחד בלבד. קוויו הכלליים הם לטעמי אלה:

– בין הירדן לים לא תוכל לקום ישות פלסטינית מדינית חמושה ואסור שתקום ישות מדינית פלסטינית שלצה"ל אין גישה חופשית לשטחה. הצעתו של לפיד אתמול להפוך את עזה לשטח B נראית לי הגיונית מאד, כלומר הפיכתה של עזה לשטח בו, כבשטחי בי ביהודה ושומרון, צה"ל חופשי לפעול כרצונו ואילו הניהול האזרחי נתון בידי הרשות הפלסטינית.

אלה שסבורים שאחרי מיטוט החמאס (במהרה בימינו; וזה, כאמור, כורח עליון!) ניתן יהיה להשיב בפשטות את הרשות הפלסטינית לשם צריכים לתת מענה לשתי שאלות: א. מי ערב לנו שהרשות לא תתהפך עלינו, כפי שאכן עשתה ב-2000? האם כמה שנים שאבו מאזן יחסית מאוזן מספיקות להשכיח מאיתנו את העבר? הסקלרוזים היינו?! ב. זאת ועוד: מי ערב לנו שחמאס או דומיו לא יגברו על הרשות בעזה, שוב, כפי שנעשה ב-2006-2007?

אלו שאלות שעלו לנו בקרוב ל-1500 נרצחים והרוגים! אי אפשר לבטל אותן ב"יהיה בסדר" ואבו מאזן רוצה (כביכול) שלום וכו'. אלה שאלות כבדות משקל, כבדות דם.

למעשה, מי שחזרה, ובגדול, היא "התפיסה הביטחוניסטית" בעד אחיזה בשטחי יהודה ושומרון. היא שונה אמנם, וחשוב להכיר בכך, מהתפיסה המתנחלית, שניזונה מחזון ומאידאולוגיה ולא מהכרה בכורח ביטחוני. אך מצד שני חזרתה של "התפיסה הבטחונית" כרוכה גם באופן אירוני בהכרה שרבים מהביטחוניסטים "המקצועיים" שלנו כשלו אנושות בעבר בחיזוי הסכנות של פינוי שטחים ומסתבר שאין להם עדיפות ברורה על דמויות אזרחיות בחיזויי הסכנה העתידית.

בצד חזרתה של "התפיסה הבטחוניסטית" על חשיבות ההחזקה בשטחים, עומדת גם הצדקה מוסרית: התנועה הלאומית הפלסטינית (והספק אם יש דבר כזה בכלל גדל מאד בעקבות ה-7.10!) הכתימה את עצמה מוסרית לדורות, דבר מה שיוצר צידוק מוסרי לקריעת נתחים מאדמותיה לטובת נפגעיה.

בהקשר זה חשוב לזכור את העובדה הכנראה וודאית שפועלים שהוכנסו ארצה (מתוך תפיסה שיש להתרכך ולהקל על גורלם הכלכלי של יושבי עזה וכיו"ב) ביצעו משימות ריגול עבור חמאס. העובדה הכביכול צדדית הזו מבטאת דבר מה עמוק יותר: הפיוס עם הפלסטינים לא יקרה בדורות הקרובים, אם בכלל יקרה מתישהו. ועלינו להיות קשוחים ביותר, פשוט על מנת לשמור על ילדינו ומשפחותינו.

– אם בקו "ההתפכחות" הקודם צדק הימין, הרי שבקו הבא צדקו, ועוד איך, מתנגדי הממשלה: בנימין נתניהו צריך לעוף בהקדם. אפשר לחכות אולי כמה חודשים. אולי, לא בטוח. אבל נוכחותו הייתה הרסנית לחברה הישראלית. מלבד אחריותו לקונספציה מול חמאס (לה היו שותפים – תחתיו – עוד אנשים), היא הייתה הרסנית באופן בלבדי לו מכמה כיוונים: א. הוא המפלג הגדול, המשסה הגדול, המשסע הגדול של החברה הישראלית. מי שהטיח בשמאלנים ששכחו מה זה להיות יהודים. מי שהיה קשור להסתה כנגד רבין גם אם ביקש למתן אותה. מי שגרר אותנו לחמש מערכות בחירות מתישות, מפלגות, משסעות. ב. הוא המנהיג האנטי ממלכתי הבוטה ביותר שהיה פה, במלחמתו חסרת המעצורים והנוגעת בדבר נגד מוסדות הממלכה: המשטרה, הפרקליטות, מערכת המשפט, "הפקידים", השירות הציבורי, מערכת הביטחון. בלי קשר לכך שהמוסדות הללו צריכים ניעור ותיקון וכולי. גישתו של ביבי פשוט מסכנת אותנו כי היא מערערת מן היסוד את אושיות הממלכה. ג. הוא המרקיב הגדול, כלומר מי שהנהיג מערכת שבה אתה מקודם לפי נאמנותך ל"שמש העמים", למנהיג, ולא לפי כישוריך. מערכת עצומה של נפוטיזם ושחיתות שלטונית פרחה בעידודו, מערכת רקובה שמבטא נאמנו דוד אמסלם והתגלתה במלוא כישלונה בטיפול האזרחי במפוני העוטף. ד. הוא השקרן הגדול: מי שהרגיל את האומה לכך שלא צריך לומר אמת, לכך שקול בריטון סמכותי הוא תחליף לנקיטת אמצעים ממשיים לביטחון. זו השחתה של אתוס אמירת האמת, אתוס שהוא, בפשטות, בנפשנו. בלי לדבר אמת אינך יודע מה המצב לאשורו ומה יש לעשות על מנת לתקנו. בנוסף, אינך מאמין עוד לאיש מאלה שאמורים לעמוד לצדך. לא לחינם אי אמירת אמת בתחקיר צה"לי חמורה כל כך. האמת היא ההתחלה של ההתמודדות עם המציאות. השקר ממסך את המציאות. וראינו מה פירושו של דבר מיסוך מציאות ב-7.10.

ברור שראשי מערכת הביטחון יתפטרו גם הם בעוד כמה חודשים, כשוך הקרבות. הבעיה היא שלהם ולנו זה ברור – אבל לנתניהו עז הפנים הדבר כנראה עוד לא ברור לגביו הוא! ניכר שהביביסטים העיקשים ועזי הפנים כמנהיגם, כמו מאמיני שבתאי צבי אחרי התאסלמותו, כמו מאמיני סטלין אחרי נאום כרושצ'וב בוועידה ה-20 שחשף את פשעיו, מנסים למסגר את ה-7.10 ככישלון "הפקידים", אנשי מערכת הביטחון בלבד, ולנקות כליל או כמעט כליל את אלילם. בלתי נתפס – ולא יעבור.

– עוד רכיב שבו צדקו לגמרי מתנגדי הממשלה בחודשים האחרונים: החברה החרדית חייבת – חייבת! – להשתנות. לא מדובר רק בהצטרפותה למאמץ הלאומי בהתגייסות או בשירות לאומי. כמובן, כולנו נוכחנו עד כמה זה קריטי, עד כמה חסרות ידיים הן בצבא, הן בסיוע חקלאי הן בסיוע אזרחי בשעת חירום. ולא רק זאת: מודל צבא העם חיוני לשימור המורל הגבוה שלנו.

אבל לא פחות חשוב, ולטעמי אף הרבה יותר חשוב, הוא סוגיית לימודי החול ("הליבה") של התלמידים במוסדות החרדיים. איננו יכולים להרשות לעצמנו שמיליון כעת, ובקרוב שני מיליון וכן הלאה, מאזרחינו, יהיו חסרי השכלה מודרנית. זה עניין הישרדותי! האירנים מקדמים מאד את ההשכלה הגבוהה שלהם והיא משמשת אותם במזימתם להחלשתנו ולהכחדתנו (אל לנו לזלזל בהצהרתם על כוונתם זו!). אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שעשרות אחוזים מהאוכלוסייה שלנו יהיו בְערים גמורים, כמו איכרים בימי הביניים, עשרות אחוזים ובהם בעלי יכולת שכלית גבוהה ביותר, שיכולה להירתם למאמץ להפוך את ישראל לחברה משגשגת או אף ישירות להירתם למאמץ המחשבתי המלחמתי. אני מכבד את לימוד התורה. אני אף אוהב מאד את לימוד התורה. אבל משום "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" חייבים החרדים להיפתח למודרנה המדעית, בלי, חלילה, לפגוע באורחות חייהם הבסיסיים. כי בנפשנו הדבר!

ואם להזכיר שוב את חטאי נתניהו: הוא בלם את כניסת לימודי הליבה לחסידות בעלז, החסידות השנייה בגודלה, ערב הבחירות שעברו, בגלל שיקולים פוליטיים שלו! כלומר, הוא בלם צעד אסטרטגי לטובת ישראל על מנת להגדיל את סיכויי ההיבחרות שלו!

– קו "התפכחות" נוסף נוגע הן לימין והן לשמאל. לדעתי לא תוכל לעבור בעתיד, ואסור שתעבור בעתיד, הכרעה עתירת השלכות לגורלה ואופייה של ישראל ללא רוב מיוחס, של שמונים מנדטים, נניח. איננו יכולים להרשות לעצמנו פילוג כזה.

כמובן, כך הדבר בכל הנוגע ל"מהפכה המשפטית", שבעיקשות רחבעמית של צעירים טיפשים דבקו בה בפנטיות נציגי הממשלה ושיסעו את העם.

אבל כך יהיה, לפי תפיסתי, גם בכל הנוגע לפינוי עתידי של התנחלויות (אם יעמוד על הפרק). איני מדבר על פינוי מקומי של מאחז לא חוקי שנבנה על קרקע פרטית (כאן כולי עלמא צריכים להסכים לפינוי, כולל בימין העמוק; כך מצווה המוסר היהודי). אבל ברי לי שלא נוכל ואף אסור לנו להכריע הכרעה מדינית כדוגמת ההתנתקות ללא רוב מיוחס כזה. אי אפשר להכריע הכרעות כאלה על חודו של קול או ארבעה או אף עשרה. נקודה. והסכמה על כך שהכרעות בסיסיות בנוגע לישראל צריכות להתקבל ברוב מיוחס נראית לי פרי שימוש בשכל ישר הישרדותי.

אך הסכמה על כך אינה בלתי קשורה, לדעתי, גם במחיר הדמים שמשלמים יוצאי הציונות הדתית במלחמה הזו. זו שעתו הנוראה והיפה של עם ישראל, וגם של הציונות הדתית.

מאת אריק גלסנר | פורסם במלחמת שמחת תורה | תגובות (3)

על "זכור, תזכור" של רינו צרור (250 עמ', הוצאת "הספרייה לתקשורת").

נובמבר 3, 2023 – 9:09 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

* לזכרם של חיילי צה"ל שנפלו במלחמה נאצלת על הגנת עמם. זכור נזכור.

—

תהליך כתיבתה, הדפסתה והוצאתה לאור של יצירת פרוזה ארוכה הנו תהליך ממושך למדי. ובישראל מרובת התפניות הדרמטיות אינך יכול לנחש באיזה אקלים רעיוני או באיזו מציאות תנחת היצירה שלך. כך שאתה מסתכן בהיעדר עדכנות או לכל הפחות בהתווספותן של אירוניות שלא שיערת את קיומן לטקסט.

כי מה יאמר ומה ידבר הקורא כשהוא קורא בממואר הזה על מלחמת יום הכיפורים את הפרט הבא: "בית הקברות הזמני של חללי מלחמת יום הכיפורים נמצא על גבול קיבוץ בארי, בדרום הארץ"? אני משער שהטקסט הזה נדפס כיום יומיים לפני המועד שאחריו לא צריך יותר להסביר לאיש בישראל היכן ממוקם קיבוץ בארי. גם קבורה זמנית לא צריך להסביר מהי.

הממואר של צרור לא מחדש הרבה מבחינה תוכנית או סגנונית. על אף זאת הוא בחלקו טקסט חזק. רובו כתוב מהפרספקטיבה של 2010, כאשר לצרור מתוודעת בתו של רמי הלפרין ז"ל. הלפרין וצרור היו עיתונאים צעירים ב"העולם הזה" באוקטובר 73', משוחררים טריים. הם החליטו על דעת עצמם לגייס את עצמם לצבא ולהפוך אגב כך לכתבים צבאיים. הם שהו עם הלוחמים בחזית הדרום מה-7 באוקטובר עד ה-18 בו, עת רמי נהרג ככל הנראה מכדור של צלף מצרי. צרור חזר לתל אביב לדווח על נפילתו. צרור לא היה מודע לכך שידידה של רמי, שלא הכיר, נכנסה ממנו להיריון ושנולדה לו בת ב-74' שנמסרה מייד לאימוץ. עיקר הסיפור הוא קורות צרור ורמי במלחמה, ההתוודעות לבת, ענת, ושיחת הרדיו שניהל צרור איתה ועם חבר נוסף שלו ושל רמי, שוקי, שהיה עד למותו.

כאמור, אין הרבה חידוש בתוכן כאן. מלבד אולי הזווית העיתונאית המעניינת, כלומר זווית העיתונאי במלחמה. ועוד עיתונאי מ"העולם הזה"; "שם דיברו בשפתנו. אמרו אהבה. וזכויות. וחשיש. וזיונים. ובגידה. ושלטון. ותאוות בצע. וגזענות. ומחדל". צרור, למשל, מספר שהוא היה העיתונאי הראשון שדיווח בעקבות מפגש עם גורודיש על הדחתו של האחרון מפיקוד דרום. גם מבחינה פואטית, כאמור, הטקסט לא ממריא; ויש לו בהחלט יומרות פואטיות. אבל שיבוץ של משפטים מוגבהים מהמקורות נעשה כאן בצורה לא סמכותית מספיק, מבחינת תחושת השליטה במקורות, ולכן פאתוס ההגבהה לא מקבל משקל משמעותי. גם אין די מודעות עצמית או כנות באשר לסיבה שבגינה הטקסט נכתב. אנשים כותבים טקסטים או מקליטים שיחות רדיו או אף פוגשים נשים צעירות שאינם מכירים גם מסיבות אנוכיות, לא רק רגשיות ואידאליסטיות. במקום אחד מתרעם צרור על אורי אבנרי שניכס לעצמו את הסקופ עם גורודיש; וזה רגע אותנטי בממואר הזה.

אבל כל זה לא מצליח להמעיט מהעדות המצמררת שיש כאן שנית לדברים הידועים משכבר. לרגעים נושנים יש כאן רגעי הולדת רבים. ועל זה מגיעה לצרור הכרת תודה. הוא יודע מה חשוב והוא מספר את החשוב הזה שוב.

יש כאן שוב את התיאור המצמרר של הקריאות לעזרה בקשר שצרור שומע במו אוזניו ביום השני למלחמה. "אתם הרי לא באים…לא באים…אז תגידו…תהיו גברים ותגידו…ברור שנטשתם…אני לא הייתי עושה לכם דבר כזה". ויש כאן את הזעם האדיר על ההנהגה. ויש כאן את התיאור של המפגש עם אריק שרון שהרגיע את שוקי אך לא את צרור, שטוען שמתקפת הנגד והנפל הראשונה הייתה באחריותו של שרון. ויש כאן תיאורים סוריאליסטיים של רגעי בין-הלחימה, למשל כששוקי מספר איך ביקש מחיילת יפה בלהקת חיל הים שתשאיר לו את הכרית והסדין שלה להמשך המלחמה והיא ניאותה. ויש כאן את התהייה על הגבורה, שגורמת לנו להתפעלות מגבורתם של ישראלים רבים כל כך גם ב-2023: "וכי איזו חובה אנושית יודעת לנצח את צו הקיום הטבעי, את ההתניה הראשונה של כל בשר ודם, להגן על חייו?".

אם בנושא הזעם על "ההפקרה" בידי ההנהגה והגנרלים הספר הזדקן טוב, באותה זקנה שקפצה עלינו בִן יום באוקטובר 23', הרי אידאולוגיה מרכזית כאן הזדקנה פחות טוב. צרור מעניק כאן ביטוי למה שניתן לכנות "רוח וותיקי 73'". אך צרור מפרש את רוח ותיקי 73', שבאה לידי ביטוי גם במחאה (שהוא מזכיר כאן), כרוח "שמאלית" בעיקרה. והרי זו הייתה אכן רוח דומיננטית בארץ, הרוח שהגיעה לשלטון לכל המאוחר בממשלת רבין השנייה (אם לא כבר ב"מלחמת המפרץ" הראשונה) ונשארה בשלטון מאז, הרוח שהתנגדה למלחמה כמעט בכל מחיר, שביקשה "שלום עכשיו" בכל מחיר. צרור כותב מתוך העמדה הזו כך: "המלחמה התחבבה כאן על תושבי המקום. לא על כולם כמובן, אבל אחרי 75 שנות מלחמה רצופה, מרבית הישראלים רואים בה סוג של פיתרון […] יהודי ישראלי אוהב מלחמה". הוא מונה כהוכחה לתזה הזו, בין היתר, את כל המבצעים בעזה. הוא עוצר ב"מגן וחץ" במאי השנה.

אבל אם אוקטובר 23' הוכיח משהו הרי זאת שמעשינו כמר מדלי הם לעומת צימאון הדמים של אויבינו ומי שבמצב כזה נמנע ממלחמה אחת מקבל טבח ומלחמה גדולים יותר במורד הדרך.

מהספר של צרור הסקתי מסקנה אופטימית אחת: אם אחרי 73' הנוראה קמנו והתאוששנו בצורה מפוארת, גם מאֵפר אוקטובר 23' נקום ונפרח.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה