"החינוך הסנטימנטלי", גוסטב פלובר, "הספרייה החדשה", מצרפתית: משה רון. 478 עמ'.
הרומן הזה, מ-1869, הוא תחנה חשובה בהתפתחות הז'אנר. ולכן, למרות שבקריאה הזו, משום מה, פחות התרשמתי מאשר בקריאה קודמת, לפני כעשור (אז גמלה בליבי המחשבה ש"החינוך" טוב וחשוב יותר מ"מדאם בובארי"; זה היה בתרגום הישן, אבל חזקה על המתרגם הנוכחי המשובח, משה רון, שאכזבתי היחסית לא נוגעת לתרגומו כי אם, כנראה, לכך שבפעם השנייה ספרים טובים פעמים רבות פחות מרשימים אותנו), אני מתעתד לקרוא בקרוב את הרומן בפעם השלישית (לקראת הרצאה שארצה עליו ב"בית אריאלה"). שאלה מרכזית בפרשנות הרומן הזה היא מה היחס בין החלקים הפוליטיים הנרחבים שמתוארים כאן, סביב מהפכת 1848, לסיפור האהבה הנרפה של הגיבור פרדריק.
*
איאן מקיואן, "שיעורים", "עם עובד", מאנגלית: אמיר צוקרמן. 492 עמ'.
זה לא רומן כל כך טוב. הוא עסיסי מדי, כלומר מעט זול, והוא לא ממוקד. יש בו שתי פרשיות עיקריות, סיפור פיתויו של הגיבור בהיותו נער על ידי המורָה שלו לפסנתר וסיפור עזיבתה של אשתו של הגיבור את הגיבור ובנה בשנות השלושים לחייו, והן לא ממש מתלכדות. המבנה של הספר לא ברור וגובר החשד שהשיווק של הספר כנשען על יסודות אוטוביוגרפיים בא, בין היתר, לחפות על חוסר הלכידות הזה בזהות כביכול בין הגיבור לסופר (שהוא הרי אחד…). גם התרגום מעט חרק לי. וגם הסלחנות ביחס לאם נוטשת (או אב! זה לא משנה! וזה גם לא משנה אם האב או האם גאונים ספרותיים, זה כל כך ארכאי בעיניי, הגישה הזו, שמקיואן מעניק לה פֹה פֶּה). ובכל זאת, זה מקיואן, סופר בשל, חכם, מאוזן. יש כאן קטע גאוני קצר כשהגיבור נזכר בתאונה בילדותו ומה שהתרשם ממנו אז נחקק בו כל חייו: החברה האנושית היא לא דבר כל כך רע אם היא הצליחה להוציא מתוכה סיוע מהיר כל כך, מגוייס כל כך, הנחלץ לעזרת הנפגעים. זו סצנה חשובה להבנת מקיואן המתון, המלמד זכות על הדמוקרטיות המערביות – ובכלל.
*
"זמן מיד שנייה", סבטלנה אלכסייביץ', "ספריית פועלים", מרוסית: פולינה ברוקמן. 476 עמ'.
הספר הזה של זוכת פרס נובל ל-2015 הבלרוסית הוא ספר תיעודי המכיל ראיונות עם אזרחים רבים של ברית המועצות לשעבר המדברים על קץ האימפריה הסובייטית. זה ספר מרשים ביותר. מהספר עולה עד כמה הפגיעה הנרקיסיסטית שנבעה משקיעתה של ברית המועצות, כלומר העובדה שאזרחיה לשעבר של המדינה הסובייטית התקשו להסכין עם הפיכתה לחיקוי מדשדש ומפגר של המערב, משמעותית. הספר ראה אור במקור לפני כעשור והוא מכיל גם ביטויי געגוע לקומוניזם שביחד עם התופעה הקודמת מסבירים משהו על הלאומנות הרוסית של פוטין (שמרנות שמבטאת גם געגוע לקומוניזם ולאימפריה הסובייטית). יש כאן דוגמה מופתית לגל הכתיבה הדוקומנטרית של העשורים האחרונים שבאה מכיוון מפתיע, ממזרח. אלכסייביץ' משלבת את חיי הרגש והנפש של האדם הקטן בהיסטוריה הגדולה ובכך מעניקה זריקת עוררות משמעותית לז'אנר של הרומן. תו מרכזי חוזר בספר הוא תחושת ההתעלות שפקדה את אזרחי ברה"מ לשעבר ב-1991, כשהדפו את ניסיון ההפיכה הקומוניסטי נגד גורבצ'וב, ואז האכזבה המרה של הקפיטליזציה של רוסיה בשנות התשעים ותוצאותיה הנוראות. אלה הובילו להתבהמות קפיטליסטית ולכמיהה לחזרה לאוטוקרטיה. גם על ספר זה ארצה ב"בית אריאלה" בחודשים הקרובים ואולי אכתוב עליו בעתיד ביתר הרחבה.
*
"לורד ג'ים", "מודן", מאנגלית: נעם בן זאב. 373 עמ'.
יש בכתיבה של קונרד הסתלסלות ופאתוס ופולחן עומק-נפשי שלעיתים מעט מרתיעים אותי. אבל הספר הזה מרשים ביותר ונחווה גם כמודרני ביותר (מזכיר, לעיתים, בנפתולי דרכי המסירה שלו את תומס ברנהרד, מכל הסופרים!). בעיקר, הרומן הזה ממוקד מאד בסצנת פעולה עזה שיש לה השלכות מוסריות מורכבות וחזקות. מיקוד זה נותן לרומן עוצמה רבה. הספר הזה ראה אור בסמוך ל"לב המאפליה" (1900) ובעצם הדילמה המוסרית שמצויה בו קשורה מאד לביקורת הקולוניאליזם של "לב המאפליה". גם כאן מדובר באנשים לבנים שחייהם של אנשים בעלי צבע עור כהה (עולי רגל מוסלמים מדרום מזרח אסיה) זניחים בעיניהם. התרגום משובח במיוחד. רומן מרשים!
*
"משאבי אנוש", שחר קמיניץ, "כנרת זמורה דביר", 336 עמ'
רומן ישראלי סאטירי על חברת הייטק שמפתחת תוכנה שמפענחת את נפשם של המשתמשים בה בעזרת אינפוט מצומצם יחסית של טקסט קצר שהם כותבים על עצמם. האלגוריתם של התוכנה מוזן מרומנים בעשרות אלפיהם, שסוף סוף נמצא להם שימוש בחברה שזנחה את הקריאה בהם.
הספר עתיר חלקים מבריקים ומעוררי מחשבה, הוא גם מלמד מאד וכולל חלקים מצחיקים ומהנים מאד לקריאה. הוא מעורר מחשבה הן על הספרות, מהותה ועתידה, והן על עולם ההייטק בכלל וה-AI בפרט. כמה מהדמויות בו וההמצאות העלילתיות שעוברות עליהן נחקקות בתודעת הקורא. התחושה היא שהכותב יודע על מה הוא מדבר (בכמה מישורים ושדות) ותחושה זו תורמת מאד להנאת הקריאה.
על צד החובה: לעיתים הסאטירה גסה מדי והאירוניה עבה מדי. ואילו המוקד של הרומן לא היה לי ברור: האם יש כאן סאטירה או הבעת דאגה על אובדן המסתורין של האני מפני עצמו? על עצם ההצלחה ב"פיצוח" הנפש? האם על מסחור תוצאות הפיצוח הזה? על הסכנות שבהעברת הידע הזה לזולת? על התחושה שאיננו בעלי בית אפילו בביתנו? על עליונות המחשבה הקורלטיבית על זו הסיבתית (עיקרון שעומד בבסיס תיאוריית האינטליגנציה המלאכותית)? על אובדן חופש הבחירה (א-לה שפינוזה, שתפיסתו מוזכרת פה) שטמון לכאורה בפיצוח כזה? כמובן, יכולות להיות מטרות רבות ושונות לסאטירה (וכל מה שציינתי שמצוי כאן לא רחוק אחד ממשנהו), אבל רצוי שיהיו בה מיקוד והירארכיה בין הסוגיות (כאן אלה סוגיות מטפיסיות). "עולם חדש מופלא" ניתן לדעתי לתמצות כניסיון לייצר עולם שבו מעדיפים עונג על פני החופש והאינדיבידואליות, והעובדה שהוא ניתן לתמצות כזה תורמת למיקודו ולאיכותו (האסתטית! לא רק הרעיונית). כאן לא היה לי ברור מה התמצות הנכון. גם המחשבה שפיצוח כזה יכול להחליף טיפול פסיכולוגי היא נאיבית (גם ברומן סאטירי מוקצן); טיפול פסיכולוגי (המושפע מפרויד) אינו מכיל רק "ידע" על הנפש אלא הוא נשען מאד על ההעברה, ובשימוש בתוכנה שמוצג כאן נמנעת ההעברה הזו. וגם, במישור הפשט, לא היה ברור לי לגמרי מה מוצא המיזם בספרים: האם קורלציה בין מילים לרגשות, כלומר את החלק של "העולם הסודי" הכמוס שמתבטא באמצעות מילים ונעדר (בגילויו) מהעולם האמיתי? או פשוט ידע עשיר על נפש האדם שאיכשהו המהנדסים של דרור ברנר הגיבור (ובשמו יש רמיזה לכמה יוצרים ויצירות בספרות העברית) מכניסים לתשובות שניתנות למשתמשים על סמך האינפוט המילולי שלהם? לטעמי, ניתן היה להבהיר זאת יותר גם בעולם הדמיוני שמעלה הרומן.
אבל על אף הסתייגויותיי אני חושב שיצאתי נשכר מאד מקריאת הספר וכך ייצא ממנו כל מי שיקרא בו. הספר ממחיש בחריפות את ייחודו של הרומן (כז'אנר) ככלי שנע בחופשיות בין הפנים לחוץ; זה סוג הרווחה הנפשית הייחודית שהוא מביא לקוראיו. ברוחו של אי.אם.פורסטר, שבספרו "אספקטים של הרומן" ניסח את ייחודו זה של הז'אנר כמי שחושף את "החיים הסודיים": אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו תוהים על עצמנו ועל סביבתנו והרומן (כז'אנר) הוא מין "תוכנה" כזו של גילוי וחשיפת החיים הן בקרבנו והן בקרב זולתנו. זו נקודה ש"משאבי אנוש" מדגים באופן מרשים מאד. הן בכך שחלק גדול מהדמויות שלו סובלות מקושי בפיענוח של האנשים שסביבן ותוהות גם על אודות עצמן, הן במה שניצב בלב העלילה: תוכנה שנוטלת מהספרים הסברים על פנימיות האדם הכמוסה. התובנה הארס פואטית הזו המרכזית ל"משאבי אנוש" נוכחת כאן באופן מבריק כאשר המספר הכל יודע של הרומן מתאר את המתכנתת הדס (באזור עמ' 131) ו-100 עמודים אחר כך מעניק את אותו ניתוח לאותה הדס אלא שכעת זה ניתוח שמספקת כביכול התוכנה הבדיונית שמוצגת בספר. כך ממחיש הרומן בעקיפין שהרומן כז'אנר הוא הוא התוכנה המבוקשת והנכספת! כך ניתן לקרוא ברומן "משאבי אנוש" פשוט כמשל מתוחכם על קריאת ספרים. מלבד זאת, יש כאן כמובן סאטירה על עולם ההייטק בכללותו ממי, שכפי שכתבתי לעיל, ישנה תחושה יציבה ונדירה שמכיר אותו מבפנים. וכמה בדיחות משובחות יש כאן שיישארו איתי לעד ביניהן: החוף המלאכותי בחברת ההייטק, הרחפן המשליך חטיף לעובד המצטיין והשחף שנתקל בבואתו בקיר החברה ומלוקט בערכת שחפים מיוחדת של השומר. גם פרק הסיום על רוב יזם-העל האמריקאי היה מוצלח מאד בעיניי .
בהתחשב בכך שזה רומן ביכורים יש כאן הישג מרשים מאד.
