שורת מאמריו של מתן חרמוני במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות" (עד כה פורסמו שלושה) טוענת טענה מרכזית אחת. בעקבות מסה של איציק מאנגר, טוען חרמוני כי בספרות העברית ובספרות היידיש ישנם שני סוגי כתיבה: הסוג "הלירי פתטי" והסוג "הגרוטסקי ריאליסטי". האחד אליטיסטי והשני עממי. לסוג הראשון שייכים סיפורי התנ"ך, למשל, וי"ל פרץ, לסוג השני שייכים "הבדיחה העממית" וסופרים כמו שלום עליכם, משה לייב הלפרין, אברהם גולדפאדן ומאנגר עצמו.
חרמוני בונה במאמריו דיכוטומיה פשוטה בין גישה "ממלכתית" (כפי שחרמוני מכנה זאת), "אליטסיטית", מגויסת-לאידאולוגיה, רצינית, לעומת ספרות שובבה, "שניזונה מהפולקלור העממי ומהדיאלקטיקה של הרחוב", כלשונו.
כבר בהצגה זו ברור לאן נוטה אהדתו של חרמוני (כמו של מאנגר שבו הוא נתלה). ובינינו, מי יבכר "ממלכתי" ומלא "פאתוס" על פני "הבדיחה העממית"?!
לדידו של מאנגר (וחרמוני שמחרה מחזיק אחריו) הספרות העברית פנתה לדרך אחת על חשבון השנייה:
"אבל לענייננו חשוב יותר שלשיטתו של מאנגר, הספרות העברית שבאה לאחר ביאליק הייתה בעיקר ספרות ציונית הבראיסטית, שלא פינתה מקום לאלמנטים של הפולקלור היהודי. היא הייתה אליטיסטית ולא עממית".
עד כאן לגיטימי.
אם כי אעיר כי כמו בהרבה תזות גדולות אחרות, מצד אחד יש במתיחת התזה הגדולה גם קריעתם של חורים גדולים, ומצד שני היא נשענת על כמות ראיות קטנה דווקא, בייחוד בהתחשב בהיקפה הגדול.
ובינינו לבין עצמנו: חרמוני עושה כאן מה שעשו רבים וטובים (ולא טובים) לפניו ומציג תזה רעיונית שמצדיקה למעשה את הכתיבה הבדיונית שלו עצמו: כתיבה סאטירית, גרוטסקית, "חסרת אחריות" ומתגאה בכך כמו גם שמבחינה תמטית נושאיה קשורים לספרות האידית.
*
אבל במאמר השלישי בסדרה, זה שהופיע במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר, מתחילים העניינים להסתבך. חרמוני עורך בחלק זה הקבלה מאחידה של שלושה אישים: היסטוריון הספרות העברית יוסף קלוזנר, עמוס עוז ובנימין נתניהו. מטרתו היא לטעון ששלושתם קרובים לגישה שהוא מבקש להתקיף: אותה גישה רצינית ומגויסת, מלאת פאתוס ואליטיסטית. למרות שנתניהו, כמובן, אינו כותב, כי אם פוליטיקאי.
חרמוני נשען בהשוואה זו על עובדה היסטורית מוצקה אחת והיא שבנציון נתניהו, כמו גם אביו של עמוס עוז, היו מבאי ביתו של יוסף קלוזנר, אל בית זה הם גם נטלו והביאו את בניהם הקטנים מפעם לפעם.
אבל מלבד עובדה זו, על מה בעצם מבוססת ההשוואה המאחידה בין האישים?
חרמוני מציב בתחילת החלק השלישי הזה את הדיכוטומיה הגדולה שלו, בסגנון אופייני של "הנחת המבוקש" (כלומר, כבר בהצגת הדיכוטומיה ברור לגמרי מי "הטובים" ומי "הרעים"). הוא עושה זאת על ידי הצבת הדיכוטומיה בין פרץ סמולנסקין, סופר ה"השכלה" העברית המדבר רמוֹת, לעומת גיבורו של גנסין, נחום חגזר הצעיר, הצופה בתמונתו של הראשון (בנובלה "הצדה"), בעוד הוא "שכוב לו על הגב 'בבית היפה שבקצה הרחוב השוקטה', שוקע לאיטו בהזיות על מין'" (משפט שנון!).
סמולנסקין כתב את "התועה בדרכי החיים", ועליו כותב חרמוני:
"'התועה בדרכי החיים', הוא בעיקר ארבעה כרכים של נהי נרקיסיסטי מלא פתוס של הוי, אוי, אבוי ואויה, שמטיף לערכי ההשכלה האולטרה־שמרניים ומציב את המספר ואיתו את הסופר איש תנועת ההשכלה בעמדה מוסרית נעלה מעל סביבתו, אם בקרב דמויותיו ואם בקרב קוראיו. אם להידרש להגדרות של איציק מאנגר, שבהן עסקה הרשימה הראשונה — סמולנסקין הוא המיצוי של הז'אנר הלירי־פתטי בספרות העברית החדשה; כל מילה שיצאה תחת קולמוסו הייתה בעלת תכלית לאומית. רק המבט שלו שיקד מתוך דפי המאסף 'כנסת ישראל' היה בו כדי לקרוא לסדר ולטעת רגש אשמה בריא בלב כל צעיר בן האינטליגנציה היהודית בתקופת התחייה".
הנה הדיכוטומיה הפשטנית של חרמוני: פאתוס-מוסר-לאומיות-שמרנות-אליטיזם-שעמום לעומת צעיר-וסקס.
נו, מה עדיף? הזיות על מין או הטפות מסמולנסקין?!
*
לתוך התבנית הזו מכניס חרמוני את קלוזנר, עוז ונתניהו.
הרי גם קלוזנר היה אחוז שליחות לאומית! גם הוא היה מטיף מוסר!
"מי שנטל את שרביט המנהיג האקדמי־אינטלקטואלי של תקופת התחייה היה ההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר שהחזיק בתואר אקדמי ובתחושת שליחות לאומית עזה".
האליטיזם של קלוזנר התבטא בין היתר בכך שהוא לא התפעל מהיותה של ספרות היידיש ספרות רבי מכר:
"ביטוי לתפיסתו האליטיסטית של קלוזנר, אפשר לראות כבר בעיצומן של שנות התחייה במאמר הפרוגרמטי 'מה לעשות' שפירסם עוד ב־1906 ובו התייחס בין היתר להצלחתה של ספרות יידיש כנגד כישלונה המסחרי של הספרות העברית. כך הוא כותב: 'אם הז'רגון מצליח בעיתים הרעות האלה יותר, הרי יש לבאר דבר זה דווקא במה שהוא מספק את צורכי־המון־הקוראים, מפני שקוראיו הם יותר פשוטים ומוצאים סיפוקים במילוי צורכי הרגע, וגם במה שיש לו עוד לעת עתה קוראים שאינם יודעים שום לשון אחרת'".
עמוס עוז, לפי חרמוני, למד מדודו את התפיסה האליטיסטית הזו:
"דמותו של עוז התעצבה, כפי שהוא עצמו מספר באוטוביוגרפיה, סביב שולחנו החגיגי של הסנדק הלאומן והאליטיסט, קלוזנר. אליטיסט גם במובן הספרותי, טהרן של התפיסה הלירית־פתטית".
ושוב:
"הסופר הצעיר לא פנה עורף לרטוריקה הספרותית שקלוזנר דגל בה, ולא לזרם שקלוזנר היה מייצגו, הזרם שכינינו בעקבות איציק מאנגר הזרם הלירי־פתטי, הזרם הממלכתי, המיינסטרימי, הדידקטי."
ושוב:
"עמוס עוז אמנם התנגד מבחינה אידיאולוגית לדודו הרוויזיוניסט, אבל בבניית דמותו שלו עצמו כסופר הוא עקב בצורה מפורשת אחר הוראות הבימוי של קלוזנר, והפך לאיש הרוח שניצב על הבמה והוא הרואה נכוחה, בוחן את ליבו וכליותיו של העם. כמו המנהיג, גם הסופר מתמלא דאגה נוכח מצב האומה והלאום. זה גם הטון שאותו הוא נוקט כשהוא נכנס לתפקיד המספר, הצופה לבית ישראל במופעו המובהק והשחוק ביותר."
ובמה מתבטא האליטיזם של השלישי בחבורה, נתניהו?
פחות או יותר בכך שמישה ארנס היה פטרונו…
"נתניהו נכנס לחיים הציבוריים כבן טיפוחיו של אישיות בכירה מקצה הספקטרום האליטיסטי, פרופ' מישה ארנס, שכמו ביבי, היה בוגר MIT בבוסטון, וכזכור לא נחשב לעממי שבין חברי הליכוד".
*
המאמר הזה מלא חורים.
מהיכן להתחיל?
עמוס עוז, אחד מהפופולריים בסופרים היהודים בכל הדורות, הוא "אליטיסט"?! הרי לפי הקריטריון שמנה חרמוני עצמו בדברו על קלוזנר, האליטיסט אינו פונה לרבים.
משמעותי יותר: עמוס עוז, שנתן גט כריתות באורח חייו (כלומר שילם על כך כבר בנעוריו ב"מטבע קשה" של הגירה לקיבוץ) לכור מחצבתו הרוויזיוניסטי, הוא ממשיך דרכו של קלוזנר?! עמוס עוז, שתיאר את קלוזנר באופן סאטירי-ביקורתי (גם אם אוהב), הוא ממשיך דרכו?!
גם אם יש קווי דמיון מסוימים בכך שעוז אכן היה אדם רציני, כמו קלוזנר, והיה אכפת לו, אכן כמו קלוזנר, ולכן גם נשא מדברותיו על המציאות הישראלית, כפי שעשה קלוזנר למציאות היהודית – הרי שתוכן הדברים שונה במאה שמונים מעלות ממה שלמד בנעוריו אצל דוד אביו.
התוכן אינו דבר ריק מתוכן, הלא כן?!
ואילו נתניהו, שרוב ההרסנות שהוא מבטא בפוליטיקה הישראלית, נובעת דווקא מהפופוליזם שלו ומשיסוי של היסודות "העממיים" במעמדות המשכילים ("השמאל שכח מה זה להיות יהודים", עוד מ-1997), הוא ממשיכו של קלוזנר "האליטיסט"?!
חרמוני מודע למופרכות שבטענה הזו ולכן בפיתול רטורי לא משכנע מתייחס לפאזה הפופוליסטית הנוכחית של נתניהו כהתנפצות של דימויו ומהותו המקוריים. הוא גם משווה בין התנפצות פופוליסטית זו (בעוד פיתול רטורי) לשערוריית ספרה של גליה עוז שניפצה כביכול את דמותו של עוז.
אבל הפופוליזם של נתניהו הוא הוא הסיבה שהוא נתפס כדמות שלילית בעיני קהל היעד המשוער של חרמוני, קרי הוא הוא הוא הסיבה שהוא בחר להשוות את עוז אליו (על מנת לבקר את שניהם; ולמעשה, כפי שאטען מייד, על מנת להשחיר באמצעותו של נתניהו את דמותו של עוז), ולכן הטיעון נמצא כאן חורק ולא סימטרי: בנתניהו הבעיה היא הפופוליזם; בעוז הבעיה היא (לפי חרמוני) האליטיזם והפאתוס.
ואם כבר השוואות נועזות, המאמר של חרמוני עצמו מגלם דחף פופוליסטי. המאמר הוא המקבילה של הפוליטיקה הפופוליסטית של נתניהו בשדה הספרות. הרי חרמוני יוצא במאמרו במפורש נגד ה"אליטיזם" ואלה שחושבים שהם יודעים מה "מוסרי" ו"ממלכתי", ממש כמו אלה שיוצאים נגד ה"אליטות הישנות" ונגד העליונות המוסרית הכוזבת והאנטי דמוקרטית (לטעמם) של שופטי בג"ץ.
*
אבל הבעיה הגדולה ביותר של המאמר האחרון של חרמוני – והיא זו שהביאה אותי לכתוב את הטקסט הזה – היא אי-ההוגנות שהוא מבטא כלפי עמוס עוז.
אחת התוצאות המצערות הפחות-גלויות של פרסום ספרה של גליה עוז הוא העירוב שנוצר בעידודו בין ביקורת-ספרות ואף ביקורת-אידאולוגיה לביקורת-אישיות.
יש הבדל דרמטי בין הביקורות הללו ולא רק מבחינת רמת היומרה המוסרית של המבקר, אלא כזה הנובע מהעובדה הפשוטה שבביקורת-ספרות-ואידאולוגיה אנחנו מבקרים טקסטים, ולפיכך כל הנתונים מצויים תחת ידינו, הם גלויים, הרי אלה הטקסטים עצמם! בעוד בביקורת-אישיות איננו חשופים לחלקים נרחבים במידע הרלוונטי כלפי הדמות העומדת על המוקד ולכן אין בידינו להכריע בעניינה.
שדה הספרות והאידאולוגיה היה מאז ומתמיד שדה יצרי. הוא מלא בניסיונות לרצח-אב סימבולי, לעיתים ניסיונות שהצליחו (זך ואלתרמן, למשל). ספרה של גליה עוז – פרשייה שכל אדם אנין נפש עם מינימום של הבנה במשפחות ובפסיכולוגיה היה מותיר לניהולם הפנימי של בני המשפחה (מה שמתואר בספר הם כמה מקרים של אובדן שליטה עצמית הורי, שאם בכלל יש לדון בהם יש לעשות זאת על רקעם ההיסטורי המתאים, ולגרסה הזו הציגו הרי בני המשפחה האחרים גרסה מתנגדת משלהם; זה בהחלט עניין משפחתי פנימי) – הקנה פתאום כלי נשק לא קונבנציונאלי בידי מבקרי ספרות וסופרים שיש להם, ממילא, עניין ב"רצח אב" סימבולי של עוז. מה גם שדמותו של עמוס עוז הייתה דמות שעוררה סביבה קנאה ומירמור רבים: היופי הזה, ההצלחה הזאת! אכן מעצבן. וגם כישרון לניסוחים מעליבים, אכן לא הוגנים לעיתים, היה לעמוס עוז.
כך נוצר תלכיד מורעל, לא לגיטימי, של ביקורת-ספרות-ואידאולוגיה בביקורת-אישיות. והמאמר של חרמוני מבטא אותו.
המאמר הזה מכיל רמיזות מכוערות, לא נצרכות לגוף הטיעון ובכך חושפות עוד יותר את עומק הטינה ("רסנטימנט", בניטשיאנית). הנה אחת בולטת, על, כביכול, המקור הפורנוגרפי והגזעני של הזיות התאומים הערבים ב"מיכאל שלי":
"פרקי חליל ועזיז מ'מיכאל שלי', שככל שאני מנסה להתחקות על מקורות ההשראה של המחבר אני מגיע בעיקר ל'נרטיב העל' של ז'אנר מאוד מסוים בקולנוע האמריקאי של שנות ה-60 שהמטא־נרטיב שלו הוא שני אפרו־אמריקאים נרצעים מענגים גבירה לבנה משועממת".
מרדכי שלו, מבקר ספרות מבריק וימני, ביקר בזמנו את ההזיה הזו של חנה גונן בביקורת-ספרותית לגיטימית וראה בה חלק מה"שמאלנות" של הספר. לעומתו, חרמוני, יוצר מהתאומים ברמיזה דוחה ביקורת-אישיות "שמאלית".
אי ההגינות של חרמוני באה לידי ביטוי גם בתיאור הבא שלו של סצנה מפורסמת מ"סיפור על אהבה וחושך":
"עוז מספר שם בשובבות אופיינית כיצד כיבד את בנו של נתניהו האב בבעיטה הגונה מתחת לשולחן. אני חייב להודות שגם כשקראתי את הספר קצת אחרי צאתו, ב-2002, הטרידה אותי המחשבה שנער בן 14, צדיק ככל שיהיה, בועט בפעוט בן ארבע, גם אם מדובר בביבי נתניהו. אני רוצה להאמין שגם כאן זהו מעשה ידיה של מנמוסינה אלת הזיכרון המתעתעת ולא זי־כרון קונקרטי".
הסצנה הזו חושפת את הטינה של חרמוני ראשית כי היא לא נצרכת לגוף הטיעון שלו; היא לא קשורה לתזה "האליטיסטית" אלא באה "כבדרך אגב" לרמוז רמיזות מכוערות על אלימותו כביכול של עוז.
אבל בכך רק מתחילה הבעייתיות של הטיעון של חרמוני כאן. לְמה חרמוני מתכוון באומרו שעוז הנער היה "צדיק ככל שיהיה"? עוז הנער, יודה כל מתבונן בלתי משוחד בפרטים הביוגרפיים היבשים, עבר ילדות מסובכת וקשה. הנימה של "סיפור על אהבה וחושך" אינה לא של שובבות ולא של צדיקות, ולא כך מתוארת ילדותו שאין חולק על העובדות הבסיסיות שעיצבו אותה. חרמוני פשוט נוטל את טינתו לדמות מטיף המוסר של עוז המבוגר (כפי שהוא תופס אותו) ומקרין אותה על הילד המיוסר שחי במשפחה שהיטלטה בסערה עזה שזה עתה, בהיותו בן 12 (כשאמו התאבדה), איימה להטביע אותה.
אבל מאלף להשוות בין הנוסח של חרמוני לנוסח האמיתי, של עוז עצמו.
הנה הנוסח של עוז:
"[…] ואת הדוקטור בן-ציון נתניהו וילדיו הקטנים, שבאחד מהם בעטתי פעם, כשהייתי בערך בר-מצווה, במלוא תנופת נעלי משום שהיה זוחל מתחת לשולחן ומתיר לי את שרוכי נעלי ומושך בשולי מכנסי (עד היום איני יודע אם בעטתי באח הגיבור או באח הזריז)" ("סיפור על אהבה וחושך", עמ' 68).
והנה ההבדלים: א. עוז לא זוכר אם זה היה בנימין או יוני שבו בעט. יש הבדל. יוני היה אז, בסביבות 1952, כבן 6 ולא 4. ב. עוז היה בן 13 ולא בן 14, כגרסת חרמוני. כמובן, ככל שעולה גיל הפוגע וקטן גיל הנפגע עולה מידת האחריות. ג. אך העיקר: עוז נזכר איך כנער צעיר התאנו לו בני המשפחה הקטנים ומשכו בשולי מכנסיו והתירו את שרוכי נעליו. בשביל נער בן 13, לבעוט בשני נודניקים קטנים בתגובה על פרובוקציה כזו מצידם, אינו מעשה מרושע כל כך כפי שניתן היה לחשוב מתיאורו של חרמוני.
אולי מנומסינה אלת הזיכרון הטעתה את חרמוני. ואולי לא ישות שמיימית, כי אם רגש ארצי דווקא השכיח ממנו את פרטי המאורע.
מבקר חופשי 