מבקר חופשי

1. היינו בחופשה באתונה. מעניין לראות את מדריכי המוזיאונים השונים עפים על התרבות שלהם בלי בושה ("אנחנו המצאנו את הדמוקרטיה", למשל). הם ממש אידאולוגים בוטים של התרבות היוונית הקדומה. במוזיאון לטכנולוגיה יוונית קדומה, למשל, מדריך צעיר, לבבי ונבון, בשם דימיטרי, מסביר על העקרונות היווניים שמהם, לדבריו, ניזונה תרבות המערב ועל ההבדלים בינם לבין המזרח (ו"המזרח" זה לא רק תורקיה, כן? "המזרח" כולל, למשל, את תרבות הזן, כך אמר לאורח יפני שהזדהה כבודהיסט). בלי בושה, כאילו הוא הגליאני באיחור אלגנטי של מאתיים שנה, הוא דיבר בשרטוטים גדולים על "המזרח" מול "המערב". וללא שוביניזם מופגן: "לדעתי, האמת היא באמצע", אמר לאורח היפני.

אין זו בושה, אם כך, להתגאות במורשתך הלאומית, ולפחות איננו יחידים בעולם בהתגאות כזו, אין זו פרובינציאליות מזעזעת שאיש לא שמע על שכמותה. והרי יש לנו, כמו שבהחלט יש ליוונים, במה להתגאות: במוסר הגלום במסורת היהודית, במופשטות של המונותיאיזם, בהשתחררות מעריצות הסגידה לטבע המצויה בתפיסה התיאולוגית היהודית, בהומניזם שמקופל במושג "בצלם אלוהים", בתרבות הוויכוח עם בעלי הסמכות שמתחילה מאברהם המתווכח עם אלוהים על סדום ועוד. וכמובן, הגאווה הזו מגובה בהשפעה מוכחת על מיליארדי בני אדם בעולם (דרך הנצרות והאיסלם).

2. בשנים האחרונות אני קורא באדיקות כל סופ"ש חלקים נרחבים בשני עיתונים: "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". המוסף הפוליטי לשבת של "ידיעות אחרונות" הוא קריאת חובה, בעיניי (לא אתייחס למדור לספרות המצוין שעורך אלעד זרט ובו אני כותב כי אני נוגע בדבר) וכך גם כמה עיתונאים ב"הארץ". לפני כ-15 שנה כתבתי פוסט שאני מתחרט עליו בגנות האקטואליה. כיום אני מתקן את דרכיי: צריך להבין באקטואליה וזה אף מהנה בדרכו (אם כי, להערכתי, אדם שרוצה להבין מה קורה פה זקוק להשקיע כשעה ביום).

וכפי שאני שיניתי את טעמי ביחס לפרוזה העיתונאית החשובה שנכתבת בארץ, כך, יש לקוות, ישתנה טעמו של מחנה המרכז-שמאל ביחס למעורבות בפוליטיקה, מעורבות חובה. הוואקום שהותיר המחנה הזו בפוליטיקה בגלל יחסו אליה הביא אותנו למצב שבו אנחנו חיים.

בעיתונות, גיליתי שאני אוהב לקרוא את מדורי הדעות מגובי הנתונים יותר מאשר את המדורים האישיים מחד גיסא ואת הכתבות העובדתיות גרידא מאידך גיסא. חשוב לי שיהיה בפרוזה העיתונאית קשר אמיץ למציאות ועם זאת קול אישי מובחן. ועניין אחרון זה הוא אולי הסיבה שאני גם מעדיף רומנים ואפוסים על פני קריאת מחזות. חשוב לי שיהיה קול מספר מובחן בפרוזה שאני קורא, תודעה מלכדת.