ארכיון חודשי: אוגוסט 2023

שתי סדרות ההרצאות שלי ב"בית אריאלה" בשנה הבאה (ההרשמה בעיצומה)

אוגוסט 21, 2023 – 8:25 AM

פרטים על סדרת ההרצאות על ספרות מתורגמת

פרטים על סדרת ההרצאות על ספרות עכשווית

מאת אריק גלסנר | פורסם בהודעות | לכתוב תגובה

שתי הערות קצרות ולא קשורות ביניהן

אוגוסט 18, 2023 – 4:33 PM

1. היינו בחופשה באתונה. מעניין לראות את מדריכי המוזיאונים השונים עפים על התרבות שלהם בלי בושה ("אנחנו המצאנו את הדמוקרטיה", למשל). הם ממש אידאולוגים בוטים של התרבות היוונית הקדומה. במוזיאון לטכנולוגיה יוונית קדומה, למשל, מדריך צעיר, לבבי ונבון, בשם דימיטרי, מסביר על העקרונות היווניים שמהם, לדבריו, ניזונה תרבות המערב ועל ההבדלים בינם לבין המזרח (ו"המזרח" זה לא רק תורקיה, כן? "המזרח" כולל, למשל, את תרבות הזן, כך אמר לאורח יפני שהזדהה כבודהיסט). בלי בושה, כאילו הוא הגליאני באיחור אלגנטי של מאתיים שנה, הוא דיבר בשרטוטים גדולים על "המזרח" מול "המערב". וללא שוביניזם מופגן: "לדעתי, האמת היא באמצע", אמר לאורח היפני.

אין זו בושה, אם כך, להתגאות במורשתך הלאומית, ולפחות איננו יחידים בעולם בהתגאות כזו, אין זו פרובינציאליות מזעזעת שאיש לא שמע על שכמותה. והרי יש לנו, כמו שבהחלט יש ליוונים, במה להתגאות: במוסר הגלום במסורת היהודית, במופשטות של המונותיאיזם, בהשתחררות מעריצות הסגידה לטבע המצויה בתפיסה התיאולוגית היהודית, בהומניזם שמקופל במושג "בצלם אלוהים", בתרבות הוויכוח עם בעלי הסמכות שמתחילה מאברהם המתווכח עם אלוהים על סדום ועוד. וכמובן, הגאווה הזו מגובה בהשפעה מוכחת על מיליארדי בני אדם בעולם (דרך הנצרות והאיסלם).

2. בשנים האחרונות אני קורא באדיקות כל סופ"ש חלקים נרחבים בשני עיתונים: "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". המוסף הפוליטי לשבת של "ידיעות אחרונות" הוא קריאת חובה, בעיניי (לא אתייחס למדור לספרות המצוין שעורך אלעד זרט ובו אני כותב כי אני נוגע בדבר) וכך גם כמה עיתונאים ב"הארץ". לפני כ-15 שנה כתבתי פוסט שאני מתחרט עליו בגנות האקטואליה. כיום אני מתקן את דרכיי: צריך להבין באקטואליה וזה אף מהנה בדרכו (אם כי, להערכתי, אדם שרוצה להבין מה קורה פה זקוק להשקיע כשעה ביום).

וכפי שאני שיניתי את טעמי ביחס לפרוזה העיתונאית החשובה שנכתבת בארץ, כך, יש לקוות, ישתנה טעמו של מחנה המרכז-שמאל ביחס למעורבות בפוליטיקה, מעורבות חובה. הוואקום שהותיר המחנה הזו בפוליטיקה בגלל יחסו אליה הביא אותנו למצב שבו אנחנו חיים.

בעיתונות, גיליתי שאני אוהב לקרוא את מדורי הדעות מגובי הנתונים יותר מאשר את המדורים האישיים מחד גיסא ואת הכתבות העובדתיות גרידא מאידך גיסא. חשוב לי שיהיה בפרוזה העיתונאית קשר אמיץ למציאות ועם זאת קול אישי מובחן. ועניין אחרון זה הוא אולי הסיבה שאני גם מעדיף רומנים ואפוסים על פני קריאת מחזות. חשוב לי שיהיה קול מספר מובחן בפרוזה שאני קורא, תודעה מלכדת.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (1)

שתי הערות על קלאסיקות

אוגוסט 10, 2023 – 7:32 AM

אני קורא בפעם הרביעית, אני חושב, את ה"איליאדה" ומתפעל יותר מבכל הפעמים הקודמות. ובעיקר מסצנות קטנות. למשל: בנו הקטן של הקטור מפחד מכובע המלחמה המשוריין שלראשו והקטור מסיר אותו על מנת לשכך את אימת בנו האהוב. הספרות היא תחום ידע חריג מפני שחלק ניכר מהפסגות בו (כולל התנ"ך, כמובן) התרוממו עם ייסודו ולא בהמשכה של הדרך, כנהוג בתחומי ידע מתפתחים.

את הניגוד בין האיליאדה לאודיסיאה ניתן להציג על ידי הצבת דברי סרפדון הלוחם הטרויאני בראשונה מול דבריו המפורסמים של רוח אכילס המת לאודיסאוס בשנייה.

בהינתן שהאדם הוא בן תמותה, אומר סרפדון, עדיף מוות מהולל במלחמה על פני מוות "שליו" רגיל. אילו הובטחו לנו חיי נצח הרי ברור שהמלחמה היא איוולת. ואילו אכילס זועם על אודיסאוס שמנסה לפייס אותו עם מותו וטוען שהיה מעדיף להיות עבד של עבד, שכיר של אדם חסר רכוש, וחי, על פני מוות מהולל כשלו.

מגמת האודיסיאה, כפי שטענתי במאמר פעם (כונס בספרי "מבקר חופשי"), לשכנע את אודיסאוס שכדאי לו לחזור הביתה (כי אודיסאוס, לפרשנותי, לא רוצה…), לחיי המשפחה השלווים. בהקשר זה דבריו של אכילס (כמו כל מעשה הירידה לארץ המתים) משתבצים היטב במהלך השכנוע הזה: חיי הרפתקאות מרובי תהילות הם קצרים ואין מה לייחל למוות מוקדם.

עמדת האיליאדה, כאמור, ביחס לחיים ההרואיים שונה.

(נ.ב. אני שומר אמונים לתרגום טשרניחובסקי. תרגום שבתאי נגיש יותר.)

*

יצא כך שבחודשים האחרונים קראתי שלוש מפסגות ז'אנר הרומן שראו אור במרוצת כעשור אחד: "דוריט הקטנה" של צ'רלס דיקנס (1857), "החטא ועונשו" של פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי (1866) ו"החינוך הסנטימנטלי" של גוסטב פלובר (1869).

כל אחד מהרומנים הוא יצירת מופת בדרכו.

אבל ברי – ברי לי, לפחות, והקריאה הזו ממש איששה את זה בחוש – שדוסטוייבסקי עולה על שני מתחריו.

מדוע? בקצרה סיבה אחת: לפלובר חסר מימד שיש לדוסטוייבסקי, נקרא לו המימד הדתי (אם כי הביטוי לא לגמרי מדויק). לדיקנס, שיש אצלו בהחלט את המימד הדתי-נוצרי, חסר, עם זאת, מימד אחר, הקיומי-קודר-אפל-ניהיליסטי-מיואש, אותו יש לדוסטוייבסקי (כפי שהוא דומיננטי אצל פלובר).

מאת אריק גלסנר | פורסם בביקורות ספרות קצרצרות | תגובות (1)

סדרה ב"בית אריאלה"

אוגוסט 3, 2023 – 7:25 AM

נפתחה ההרשמה לסדרה בהנחייתי בת שישה מפגשים שתחל בסתיו ב"בית אריאלה" על ספרות מתורגמת.

בין הספרים שיידונו:

"הסוף" (בהוצאת "מודן") – הכרך השישי והאחרון באוטוביוגרפיה "המאבק שלי", של הסופר הנורווגי קארל אובה קנאוסגורד.

"נאמנות" (בהוצאת "ידיעות אחרונות") – הספר של האמריקאי הרנן דיאז שזכה בפרס פוליצר ל־2023.

"לחסל" של מישל וולבק (בהוצאת "בבל").

"כל הסיפורים" של רוברטו בולניו (בהוצאת "עם עובד").

"החינוך הסנטימנטלי" של גוסטב פלובר (בהוצאת "הספרייה החדשה").

פרטים בקישור.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (2)