פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
הן ב"אודיסיאה" והן ב"איליאדה" מופיע הרעיון המפתיע שתפקידם של המאורעות הגדולים והטראגיים של החיים הוא להפוך ליצירת ספרות. כך אומר אלקינואוס לאודיסיאוס ב"אודיסיאה": "אותה גזרו האלים והמה חרצו על אדם/ אבדן למען יוסיף ויחיה בשירה לדור יבוא" (תרגום: ש. טשרניחובסקי). באופן דומה גם מתבטאת הלנה ב"איליאדה".
רעיון קרוב מרכזי להבנת רוברטו בולניו. סיפוריו הקצרים, שכונסו בקובץ הזה, כמו הרומנים שלו, במיטבם, כלומר הם הופכים לתופעה רוחנית משמעותית, כאשר הם מציגים, בישירות ובעקיפין, אמונה קנאית בבכירותה של הספרות על פני החיים. חומרי הגלם המשמשים אותו; המציאות אליה הוא מתייחס בסיפוריו; קרי, ה"רפרנטים" בלשון הבלשנות הסטרוקטורליסטית – משמשים רק הצדקה ואליבי לעצם מעשה הסיפור. זו תפיסה מודרניסטית בעיקרה, כלומר היא שייכת לאותה מגמה בתרבות המודרנית שהייתה מרכזית מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20, ושצידדה באוטונומיה של האמנות (בולניו מקדיש כאן טקסט מסאי-סיפורי לגדולי המודרניזם הצרפתי בשירה, שלטעמו הינם בודלר, רמבו, לוטראמון ומלרמה). אך זו גם תפיסה ששייכת לפוסטמודרניות, לאותו אגף, צרפתי אף הוא, שהדגיש את ההשתחררות של השפה מהעולם ואת בכירותה של השפה (אגף אחר בפוסטמודרניות, אמריקאי ולא צרפתי, מצדד דווקא בבכירותו של העולם ובשקיעת השפה כסממן מרכזי של הפוסטמודרניות). לא במקרה מכיל הקובץ סיפור חביב בשם "מבוך" על עורכי המגזין הצרפתי "טֵל קֵל", ספינת הדגל של הפוסט-סטרוקטורליזם הצרפתי. הסיפור מתבונן בתמונה של עורכי המגזין והופך אותה לטקסט (!) המשער השערות על חייהם ויחסיהם. בולניו, למרבה המזל, לא מבטא התפתחויות רדיקליות יותר ביחס לשפה שרווחו באגף הזה, הפוסט-סטרוקטורליסטי; הוא תמיד חם ומלא תשוקה, לא מאבד קשר עם החוויה האנושית וכמעט תמיד בהיר.
אך התפיסה הזו, של קדימות "הספרות" ל"עולם", קשורה גם הדוקות למסורת הספרות בלשון הספרדית. לא רק שכל המנוע של הכרך הראשון של דון קיחוטה (1605) ניזון מקריאת הספרים המופרזת של הדוֹן (שטועה לחשוב, כזכור, שהוא אביר מהספרים), הרי בכרך השני (1615) מתעמת כבר דון קיחוטה עם דמותו כפי שהוצגה בכרך הראשון! המצאה חסרת תקדים בספרות העולם: גיבור הופך להיות מודע לכך שהוא "דמות" בספר קיים. הקו הזה דומיננטי בספרות בלשון הספרדית גם במבט ממעוף הציפור. הוא נוכח, למשל, אצל אונמונו, בורחס וקורטסאר. בולניו הוא נציג גדול נוסף במסורת הזו.
כדי להמחיש לקוראי הביקורת את המאפיין המרכזי הזה של בולניו אביא כמה דוגמאות. הסיפור הפותח את הקובץ הוא סיפור על גולה דרום אמריקאי בספרד שמוצא חלק מפרנסתו בהשתתפות בתחרויות של סיפורים קצרים הנערכות בעיקר בערי שדה נידחות. הוא מתכתב ומתיידד עם סופר ארגנטינאי גולה ובכיר ממנו, שמשתתף אף הוא בתחרות. חלק ניכר מהיופי בסיפור הזה היא שכל הדרמה האנושית שבו קשורה בעולם הספרות. ולקינוח מעין "דון קיחוטי" הוסיפו העורכים הערה שסיפור זה עצמו שאנו קוראים זכה בתחרות ספרות פרובינציאלית (!). ואילו הסיפור השני בקובץ, מבקש לתאר את אירוע המציאות הכביר, מלחמת העולם השנייה, דרך האספקלריה של סופר צרפתי כושל (סופרים כושלים הם סמלים ספרותיים גדולים בעיני בולניו; דבקותם בספרות טהורה ומרשימה יותר, כי הרי אין להם את הצדקת ההצלחה). אנרי סימון לֵפּרֵנס הוא כאמור סופר כושל אך הוא מתגלה כגיבור מתנגד לנאצים בזמן המלחמה (לבולניו, וגם זה חלק מסוד קסמו, אין סבלנות לאגף הניהיליסטי של האוונגרד הספרותי).
בכירותה של הספרות על העולם ניכרת לא רק בתכני הסיפורים אלא במקטעים חוזרים בתוכם שבהם בולניו אומר דבר והיפוכו, כביכול על מנת לדייק את התיאור, אבל בעצם אלה משפטים המאיינים זה את זה, אך יוצרים דבר מה חיובי בבירור: הם מאפשרים את התמשכות הטקסט! הנה דוגמה אחת מרבות (וכאן האיון כפול): "לכל זה אין משמעות, חשבתי, אבל בתוך תוכי ידעתי שיש לזה משמעות, ושהמשמעות הזאת היא מה שקורע אותי מבפנים, אם לנקוט ביטוי קצת מוגזם, שעל אף הכל לא היה מוגזם בעיניי".
סיפור מפתח בקובץ, וכמו רבים מהסיפורים הוא בעל רקע אוטוביוגרפי, הוא הסיפור "שקיעות אחרונות על פני האדמה". אביו של ב' (הרמז הוא לבולניו, כמובן) וב' יוצאים יחדיו לחופשה באקפולקו שבמקסיקו (בולניו היגר מצ'ילה למקסיקו ואז לספרד). ב' מבקש להיות משורר ואילו אביו הוא אדם חם אך מחוספס ובור. האב מנסה לשכנע את בנו "לבקר במקום שיש בו אקשן". ב' עסוק בהרהורים על משוררים מינורים ומסרב. "אתה מתנהג כמו זקן", מוחה האב ללא טינה. בהמשך פוסק האב: "אתה אמן ואני פועל". השירה, הספרות, מועמדות כאן בחריפות נגד היצריות הפשוטה, אל מול החיים.
הנה כי כן, מה שמעניק לבולניו את כוחו הגדול בסיפוריו הטובים היא האמונה הכמו דתית בספרות. האמונה הזו גוברת על הבשר ועל העולם. המחלה ומותו הוקדם של בולניו הוסיפו אותנטיות לדבקות הזו וכריזמה לפרסונה שלו. ויש לדבקות הזו בספרות כמה מאפיינים. ראשית, לאמונה הזו בספרות – מודעים בולניו וגיבוריו – אין איזו הצדקה תוכנית. היא אמונה כמעט אבסורדית, מעין: "אני מאמין בשירה משום שזה אבסורדי". אלא אם כן נבין, כך אני מציע, שהספרות כצורה פירושה כבר ויתור על העולם, ולכן האסקטיות (הסגפנות) הדתית מוּבְנית לתוך פעולת פתיחת הספר. שנית, אמונה זו בספרות קשורה בפוליטיקה רדיקלית. בולניו השתתף בפעולות ההתנגדות למשטרו של פינושה והוא קרוב רעיונית וסוציולוגית לתנועות שמאל דרום אמריקאיות. אבל היחס של האוונגרדיות הספרותית שלו לרדיקליות הפוליטית אינו סימטרי: מהפוליטיקה השמאית הרדיקלית ניכרת אכזבה בקובץ והדבקות בספרות מחליפה אותה. כלומר, תבוסתו הפוליטית של השמאל מזריקה חיוניות למודרניזם המיליטנטי של בולניו; להפניית העורף לעולם ולהעדפת הקריאה תחתיו. שלישית, בולניו הפך לסופר מרכזי בגלל שהוא מעניק קול לשכבה סוציולוגית שלמה. בחברות השפע היחסי העכשוויות, שבהם יותר ויותר אנשים לא נחוצים בעולם העבודה או שהם עובדים בעבודות "בולשיט", פלח ניכר באוכלוסייה מחפש עשייה משמעותית והוא נמשך-נגרף אל "הכתיבה". בולניו הוא המלך של הסקטור הזה בשוותו לכתיבה הילת קדושה. מגלם נקודה זו הוא הסיפור פה על מנחֶה קבוצת כתיבה בעיירה מקסיקנית נידחת בשנות השבעים, סדנת הכתיבה הממומנת על ידי הרשויות.
כאשר בולניו אינו שרוי ב"אלמנט" שלו, כלומר במיעוט משמעותי של הסיפורים שאינו עוסק בספרות ובחיי סופרים, התוצאה בינונית. בולניו בגדולתו כשהוא מגלם את הכיסופים המטפיסיים שמבטאת הדבקות בספרות, ואת המוזרות שבדבקות הזו. לאחר שהממונָה על סדנת הכתיבה בעיירה מראה למנחֶה אורות מסתוריים במדבר המקסיקני היא אומרת לו: "אני יודעת שתדע לסלוח על המוזרויות שלי, בסופו של דבר שנינו קוראי שירה".
מבקר חופשי 
תגובות
תודה על הביקורת המרתקת.
אין על הבולניו הזה!
תודה!
עוד לא קראתי את הקובץ החדש אבל בספרים שקראתי של בולניו יצאתי עם חוויה כמעט הפוכה. בולניו מאמין בכוח של סיפור לנחם לקרב ולתת משמעות אבל יש מבט אירוני עקבי בהתבוננות שלו על עולם הספרות, ובמיוחד בהיקסמות המוחלטת מהאסתטי על חשבון האתי. "כוכב רחוק" ו"נוקטורנו בצ׳ילה" בפרט הם סאטירות פוליטיות די ארסיות על טיפוסים שחושבים שהאמנות יותר חשובה מהחיים.