מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אם תורשה לי הערה פנורמית על שדה הסיפורת העכשווית: לבד ממקרים נדירים מאד (להערכתי, וכמובן מתוך ההיצע שאני מכיר: אחת לעשור), הסיפורת העכשווית ככלל אינה מפיקה מתוכה תופעות רוחניות הרות משמעות. אך אין זה אומר שהיא חסרת ערך. הערך נחלק לשניים: ערך בידורי וערך אמנותי. "בידור" אינו מילה גסה. הוא צורך אנושי בסיסי (צורך בהסחת דעת וצורך בפורקן סובלימטיבי). הוא גם תובע מיומנות מיוחדת מכותבו ויכול להיות אינטליגנטי מאד. חלק מהספרים, אפוא, מקבלים את ערכם מהיותם בידור מוצלח כזה, או נפסלים בהיותם בידור לא מוצלח (גס, לא פקחי, מגוחך וכו'). "אמנות", מאידך גיסא, אינה מילה מקודשת. כאמור, אני מדבר על ספרים שאינם יוצאי דופן בהישגיהם. אני מגדיר ספרים כ"אמנות" כאשר הם מגלמים חזון ייחודי של הסופר או מפגינים רצינות בסיסית ביחס למצב האנושי. גם כאן, יכולים להיות ספרים בעלי התכוונות אמנותית ראויה אך לא מוצלחים (החזון הייחודי כביכול חקייני; הרצינות כביכול לא משכנעת וכו').

ההקדמה הזו נועדה לומר ש"ציוויליזציות" הוא ספר בידורי. לא יותר. אך גם לא פחות. ומדובר בבידור אינטליגנטי מאד, מהנה מאד לקריאה. לורן בּינֶה (1972), מסופריה הבולטים של צרפת (על ספרו זה זכה ב-2019 בפרס האקדמיה הצרפתית), פורש ברומן סיפור של היסטוריה אלטרנטיבית. לפי הסיפור (שבחלקו הארי נמסר כביכול בידי היסטוריון אנונימי של בני האינקה), קולומבוס נכשל במסעו מערבה ואילו מנהיג האינקה מדרום אמריקה, אטָוַולְפָּה (דמות היסטורית), פולש מצדו לפורטוגל ומקים באירופה אימפריה אדירה. ההנאה הבסיסית של הקריאה נובעת מההיפוך, כמובן, אך גם מכך שזהו בפשטות ספר מסע מלהיב על גילוי עולם חדש. יש לנו נוסטלגיה מיוחדת לעידן גילויי הארצות, כשנדמה שסיימנו למפות את כדור הארץ ולא נותרו בו כבר אזורים פראיים ובתוליים. אך מה שהופך את הבידור לאינטליגנטי מאד, מלבד ההנעה המיומנת של העלילה, רבת התפניות, המפתיעות ועם זאת האמינות (במסגרת העולם האלטרנטיבי שיצר בינה), היא השליטה של בינה במאורעות ההיסטוריים שאכן קרו, שליטה שמאפשרת לו לערוך היפוכים אירוניים מעניינים. כך נפרשות התוצאות המפתיעות שהיו לפלישת האינקה על מאורעות הזמן הכבירים: לותר וייסוד הפרוטסטנטיות; תרבות הרנסאנס המפוארת; המרד של הנרי ה-8 האנגלי בקתוליות ועוד. חשוב לציין שגם קורא שלא בקיא בכל נבכי ההיסטוריה האירופית בת הזמן יחוש בְּחוּש את המיומנות של בינה דרך קפלי הטקסט העשירים.

באחד ההיפוכים האירוניים שבטקסט מוצגים לתושבי מערב אירופה "95 התזות של השמש", כלומר של תרבות האינקה. ההיפוך, כפי שמעיר המתרגם המצוין ארז ווֹלק, הוא ביחס ל-95 הטיעונים המפורסמים שמִסְמר לותר על דלתות הכנסייה בוויטנברג ב-1517. התזות של בני האינקה מפגינות נאורות וסובלנות דתית פגאנית. "השמש אינו דורש את מות האלים האחרים […] השמש אינו קנאי, אינו בוחר לעצמו עם […] באותו אופן, האינקה, בן השמש, פורש את טוב ליבו על כל אנשי העולם, בלי יוצא מן הכלל". הנקודה המסעירה בזמן בה, בשלהי המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16, גילה המערב את אמריקה (אך גם פרץ דרך למזרח על ידי הקפת אפריקה במסעו של וסקו דה גמה ב-1497), הפכה בעשורים האחרונים לשדה היסטורי רווי יצרים. וזאת משום שהיא כרוכה בסוגייה פוליטית בוערת: המענה לשאלה מה הביא לעליונות המערב. בעשורים האחרונים (תהליך שהחל לכל המאוחר עם תום מלחמת העולם השנייה) הנטייה היא להציג תפיסה רדוקטיבית כהסבר לעליונות המערב. המערב לא ניצח בגלל תרבותו או דתו או אפילו המדע הנעלים שלו אלא מסיבות אחרות. רגע מפתח בשיח המנמיך הזה הוא פרסום רב המכר המדעי זוכה הפוליצר, "רובים, חיידקים ופלדה", של ג'ארד דיימונד ב-1997. ואילו רק לפני שבועות אחדים הצגתי כאן את ספרו של בן ארצו וזמנו של לורן בינה, תומא פיקטי, שמציג ב"קיצור תולדות השוויון" תפיסה רדוקטיבית דומה כהסבר לעליונות המערב (זו הייתה, טוען פיקטי, עליונות צבאית ותו לא). הנושא הזה הפך להיות לא רק אידאולוגי גרידא, אלא הוא ממש "מסריח מאידאולוגיה", כביטוי שטבע וולבק לתיאור כיבושן של דיסציפלינות מדעיות בידי אג'נדות פוליטיות, לרוב משמאל. גם הספר של בינה מפגין את מה שאני מכנה "מזוכיזם מערבי". לא רק שניצחון המערב הוא מקרי, לפי הרומן, אלא שהאינקה מציגים מודל נאור בהרבה, רב תרבותי, סקרן ולא קנאי, בהשוואה לתרבויות אירופה בנות הזמן. אני מזכיר שמדובר בתרבות שהיו בה קורבנות אדם, כן? בינה הוא סופר פיקח והיחס הסנטימנטלי הזה לאינקה אינו בוטה או מתעלם לחלוטין מצדדיה הלא מצודדים של התרבות הדרום אמריקאית. ובכל זאת, יש ב"ציוויליזציות" ביטוי לאחת התופעות הרוחניות המטרידות של זמננו, "המזוכיזם המערבי", שהוא רק וריאנט לתופעה מטרידה עוד יותר: "המזוכיזם האנושי" (החדווה האידאולוגית, "המסריחה מאידאולוגיה", שיש בכל מחקר מדעי שמגלה יכולות אינטליגנטית בקרב בעלי החיים; השנאה העצמית האנושית שעולה משיח האקלים ועוד). אלו תופעות מטרידות בין היתר כי ביזוי עצמי אינו דרבון לתיקון אלא מוביל לרפיון ידיים פסיבי.