בהמלצת אחי הי"ו, צור גלסנר, בעל הטעם, ראיתי את "מישהו, איפשהו" ("סלקום טי.וי."), סדרה דרמטית קומית טובה, ולפרקים טובה מאד.
לפני כשנתיים, כשיצאה הסדרה הבלשית "הסודות של איסטאון" (בכיכובה של קייט וינסלט), ציינתי לעצמי שאני אוהב אותה בגלל שנדיר לראות בסדרות אמריקאיות עכשוויות סיטואציות ואנשים לא גרוטסקיים; לא מוקצנים, לא נבלים גדולים או מגוחכים גדולים, לא קריקטורות.
"מישהו, איפשהו" היא סדרה קווירית. הגיבורים אינם נענים לתקינה אסתטית ומגדרית כלשהי (הגיבורה שמנה מאד, החבר הטוב שלה גיי, חברה משותפת היא טרסנג'נדרית, כלומר מתנהלת כמו גבר – אני ממש מקווה בשבילי שאני לא שוגה במונחים הביזנטיניים הסבוכים של המגדריות העכשווית). אבל זו לא סדרה קיטשית ולא סדרה מוקצנת. החריגות אינה לב הסדרה (וגם זאת לא בצורה מודגשת מדי, בבחינת: "אני לא סדרה קווירית! כי מה שחשוב אלה בני האדם באשר הם!"). הלב הוא הלב. כלומר, הסדרה רגישה מאד, מספרת על סיפור של יחסי חברות (לא אהבה רומנטית!) עמוקים ופצועים של אנשים בשלהי שנות הארבעים שלהם. ועושה זאת עם הרבה הומור והרבה בוטות לא קוצנית, אלא אנושית, מלבבת.
זו סדרה על המערב התיכון והיא סדרה "מערב תיכונית" באופייה: כלומר מתונה, אוהבת אדם, כנה, לא מוקצנת, הולכת לכנסייה (הגייז שם הולכים לכנסיות; הופעת הכנסייה בסדרה, כמו במקרה של "איסטאון", היא דווקא סמל לנורמליות, ולא כביצירות אמריקאיות אחרות שם הנוצריות היא היא הביטוי לגרוטסקיות האמריקאית).
מה שמעלה מדרגה את הסדרה היא היסוד המוזיקלי שלה. הגיבורה הלא פוטוגנית במושגים המקובלים שרה מאד יפה. יש לה כמה "נאמברים" בסדרה. והם ממחישים ממש מול עיניך את כוחה של האמנות: זוהר נוגֵהַ על הגיבורה כשהיא שרה.
לא סדרה גדולה. אבל סדרה אנושית, מצחיקה, לרגעים חזקה, מעבירה את הרטט הישן של הדבר הזה, אמנות (זו סדרה שברור שנבעה מרצון של יוצריה לבטא את עצמם, לומר משהו, לא "נתפרה" לצורכי השוק).
מבקר חופשי 