1. אם יש את נפשכם לדעת את המבוע ממנו ינק תומס ברנהרד את הזעם הגרמני שלו, הנע ונד כסופה לאורך משפטים מתגלגלים, ושב אל כמה עינות סופה שמוציאות את המספר שוב ושוב מדעתו, מוקדי סופה אותם הוא יורק מפיו בזעף כמו פיסת טבק מרה ומאוסה שנתלשה מסיגרלה, וכל זה תוך פלירטוט עדין ואוורירי עם הקומי, מוחש-לא-מוחש, עם המודע-לעצמו כמוגזם – לכו לכם אל שופנהאואר, למשל אל מסתו נגד לימודי הפילוסופיה באוניברסיטאות (הטבק שם הוא כמובן הגל). ההשפעה, לדעתי, ישירה (ברנהרד העריץ את שופנהאואר).
2. בספרויות אירופה, לאורך תקופה ארוכה, עד המאה שעברה כמדומני, נהגו ז'ורנלים מיוחדים לביקורת ספרים חדשים להציע ביקורות אנונימיות. שופנהאואר כותב נגד הנוהג הנפסד הזה, באותו זעם ברנהרדי.
והנה נוהג פסול זה קם לתחייה בימינו במוסד הטוקבק. מוסד נפסד.
מבקר חופשי 