פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
תומא פיקטי הוא כלכלן צרפתי שב-2013 הוציא ספר עיון כבד בתוכנו ובמשקלו (בן אלף עמודים), "הקפיטל במאה ה-21". הספר הפך לרב מכר מפתיע ומכר 2.5 מיליון עותקים. סמוך למשבר הפיננסי של 2008 נתפס הספר כגילוי דעת אינטלקטואלי מרכזי בתהליך נסיגה מהניאו-ליברליזם. מחקריו של פיקטי עוסקים בסוגיות של אי שוויון כשאלו נידונות ממעוף הציפור: קרי מפרספקטיבה רב לאומית ובעיקר על פני משכי זמן ארוכים. לצורכי מחקרים אלה נעזר פיקטי בהתקדמות בתחום הדיגיטציה שאפשרה ניתוח נתונים נרחב. "הקפיטל במאה ה21" טרם תורגם. הספר שלפנינו, מ-2021, הוא בחירה טובה לתרגום ראשון כי בו התכוון פיקטי לתמצת ולהבהיר את רעיונותיו לציבור המשכיל הרחב.
ואכן התוצאה היא ספר בהיר, קולח, רב עניין ועתיר בנתונים, הכתוב מנקודת מוצא אידאולוגית מוצהרת המצדדת בצמצומו של אי השוויון העולמי. המבט המקיף מעניק לפיקטי השקפת עולם אופטימית: המגמה העולמית מאז סוף המאה ה-18 מלמדת על צעידה לקראת יתר שוויון עולמי. נכון, חלק גדול מהצעידה לשוויון נעשה במה שפיקטי מכנה "החלוקה-מחדש הגדולה", שבין 1914 ל-1980. פיקטי, בניגוד לחוקרים לא רחוקים ממנו בדעותיהם כמו דיוויד הארווי (בספרו "קיצור תולדות הניאו-ליברליזם"), לא מתמקד יותר מדי בנסיגה מערכי השוויון שחולל העידן הניאו ליברלי (למרות שהוא כמובן מתנגד לה). אולי משום שעל אף המבט הקוסמופוליטי שלו הוא קרוב אצל עמו: "חלקו של המאון העליון [מסך כל הנכסים בצרפת] ירד מ-55% ב-1914, לפּחות מ-20% בתחילת שנות ה-80, בטרם עלה קלות ונָשַק ל-25% ב-2020". מחוץ לצרפת, השינוי הניאו-ליברלי הוליד ריכוזי-עושר חריפים בהרבה בעשורים האחרונים. בניגוד גם להיסטוריונים כמו טוני ג'אדט (בספרו "אירופה אחרי המלחמה"), פיקטי גם לא מדגיש מספיק ש"החלוקה-מחדש הגדולה" של המאה ה-20 הייתה מסקנה מתבקשת ממוראות מלחמות העולם והשפל הכלכלי. שכחת ההיסטוריה, המתבטאת בטיפוס חוזר של אי השוויון לממדים של 1914, הזהיר ג'אדט ב-2005, עלולה להביא אותנו בעתיד לאי יציבות דומה. אבל פיקטי כן סבור ששינויים גדולים בשיעורי אי השוויון נובעים ממשברים גדולים, והוא סבור שמשבר האקלים המתרגש ובא עלינו בצירוף העימות בין המערב לסין יכול להוליד שינויי תפיסה חריפים.
פיקטי רואה חובה לעצמו להוציא את הכלכלה מידיהם האקסקלוסיביות של המומחים. הכלכלה היא תחום פוליטי מובהק וצריך שהדיון בה יהיה דמוקרטי ככל שניתן. אי-שוויון בשיעור נתון אינו גזירת טבע, וישנן אפשרויות שונות לחלוקת הבעלות בקרב חברות השרויות ברמה זהה של פיתוח כלכלי וטכנולוגי. באופן ממוקד יותר הוא מדגיש שבחירת האינדיקטורים לצורכי הדיון הכלכלי היא סוגייה מכרעת. יש להיות חשדנים באשר למספרים סתם, השאלה היא איזה מדדים בודקים והאם הם המכריעים.
מבט העל שלו מניב כמה תובנות מאלפות. הוא נכנס, למשל, לוויכוח על הנושא החם בסוגיית הסיבה האמיתית לעליונות המערב במאות השנים האחרונות. לעלייה הזו ניתנו תשובות שונות ואף משונות. התשובה שלו, בעקבות ההיסטוריון קנת' פומרנץ, גורסת שעליית המערב קשורה באופן הדוק לניצול הקולוניאלי שמצדו התאפשר בזכות העליונות הצבאית האירופאית שמצדה התאפשרה בגלל סכסוכי הפנים האירופאיים המרובים. בעקבות זאת תומך פיקטי ביוזמות של שילומים מפצים של הצפון הגלובלי לדרום הגלובלי. עוד תובנות ממבט העל: פיקטי ממחיש ומדגיש את צמיחתו של מעמד הביניים לאורך המאה ה-20 כתו מרכזי שלה. הוא עומד על ההקבלה הכיאסטית בין אירופה לארה"ב: אירופה התחילה את המאה ה-20 באי שוויון גורף וסיימה אותה באי שוויון מתון ואילו בארה"ב אירע להיפך. שוודיה, למשל, מדגיש פיקטי פרט פיקנטי, הייתה אחת המדינות האי שוויוניות ביותר בתחילת המאה ה-20. מאז הפכה כידוע למודל למדינה שוויונית. כך שמצב העניינים נתון לתמורות פוליטיות לא צפויות.
השליש האחרון (בקירוב) של הספר פחות סוחף לטעמי משני השלישים הראשונים. אלה עוסקים במבט לאחור, ונהנים לפיכך מהוודאות המסוימת שנותן המבט הרטרוספקטיבי (הינשוף המפורסם של מינרווה שפורש את כנפיו עם רדת החשכה). כשפיקטי עוסק בהווה ובעתיד העניינים פחות קולחים. עדיין, התפיסה שלו מעניינת מאד. הוא נגד סוציאליזם הכרוך בבעלות המדינה על הייצור והתכנון. הניסוי הזה נכשל טוטאלית בקומוניזם הרוסי. אך הוא כן בעד סוציאליזם של מיסוי פרוגרסיבי, של מדינת רווחה, של ריסון יכולת התמיכה של ההון במפלגות ושליטתו בתקשורת ושל פיקוח על ההון הבינלאומי. כל זה נראה לי צודק ונכון. אבל בהמלצות אחרות בשליש זה נדמה שפיקטי אינו בדיוק איש "שביל הזהב". גם לא ניכר שלרכוש הפרטי יש ערך בעיניו והוא אינו רק רע הכרחי. לטעמי, בתפיסה הליברלית על ערך הקיום האינדיבידואלי, תפיסה שיש לה השלכות כלכליות, גלומה אמת מטפיזית. לא אקסקלוסיבית – אבל חשובה.
לפיקטי מובן מאליו שערך הצדק מוביל להכרה באי השוויון הנורא השורר בעולם ולפעולה לצמצומו. אבל ללא יצירה של השקפת עולם ניאו-הומניסטית עדכנית (שמקדישה גם תשומת לב לערך האינדיבידואל), ובתקווה שאיננו בפתחו של אסון גלובלי בסדר הגודל של המחצית הראשונה של המאה העשרים שיכריח אותנו להשתנות – קשה יותר לגייס המונים לצמצומו.
מבקר חופשי 