"בתור טקסט של תלמידת כיתה י"א הטקסט הזה – המשווה בין ענבל פרלמוטר ליאיר לפיד – רהוט באופן יוצא דופן. אני ממליץ על ציון גבוה. יש בו הרבה מלהט עידן הנעורים ומתפיסות רומנטיות שמאפיינות אותו: טוב הארי המת מהכלב החי וכולי. הוא מאליל יוצרת רוק שמתה בגיל 27 (וואו! אתם יודעים כמו מי עוד! וכו') על חשבון אנשים שלרוע מזלם לא מתו צעירים והמשיכו בחייהם.
עם זאת, באורח שאולי אינו ממלכתי (ואני מקווה שהמפקח על בוחני הבגרות אינו מאנשיו החדשים של קיש) אוסיף שהטקסט הזה ממחיש את כל הבעיות של מה שמכונה במדינת ישראל "שמאל":
1. היעדר בגרות תהומי. אי הבנה שפוליטיקה היא מקצוע שדורש פשרות, היא אמנות האפשרי. עצם ההשוואה בין פוליטיקאים לכוכבי רוק שמתו צעירים על מזבח אמנותם היא מופרכת. גם פולחן הגאון הוא אדולסצנטי להפתיע. הכותבת היא אדולסצנטית ממש, כמובן, וזה נסלח לה, אבל היא מבטאת חוסר בגרות של מחנה שלם. בכלל, כל מי שמת צעיר לא נאלץ להתפשר. מי ששרד – גם כוכבי רוק! – מתפשר גם מתפשר. כך שאולי בעצם מדובר כאן בפולחן מוות אדולסצנטי – ולא בפולחן גאונות כזה.
2. לא פחות חשוב: הנטייה של מחנה השמאל להתנכל לאלה הקרובים לו במקום להתמקד ביריביו. דחוף לכותבת לתקוף את לפיד במקום להתמקד ביריביה החריפים יותר. כמו שלקומוניסטים היה דחוף להבחין בינם לבין הסוציאל דמוקרטים לא פחות מאשר להיאבק באויביהם.
זו מחלה של השמאל שנובעת מכמה מקורות: א. טמפרמנט "המהפכה האוכלת את בניה"; ב. פחד מפני החזקים ואו אז מתמקדים במי שחלש יותר או נתפס ככזה (אפילו אם הוא רק מנסה להיות אדיב); ג. נרקיסיזם שלפיו דחוף יותר להבחין בינך לבין מי שקצת מזכיר אותך מאשר בינך לבין מי שברור שלא מזכיר אותך; ד. תבוסתנות – כיוון שלא מאמינים בניצחון, מתמקדים בירי בתוך הנגמש.
מי ייתן והכותבת תתבגר ואו אז תוכל לכתוב לנו דברים רציניים יותר, למשל כמו זה שנכתב השבת במדור הדעות של "הארץ"."
מבקר חופשי 
תגובות
כל הטירוף סביב ענבל פרלמוטר, כל הסופרלטיבים על יכולת נגינת הגיטרה וכישוריה המוזיקליים , הפליאה על רמתו של יומן הנעורים שלה, כל אלה ועוד הם חומר גלם פנטסטי לדוקטורט בנושא ׳עדרים׳. במקרה הזה עדר זעיר, מן כת המאוהבת בעצמה ובהילת הגנדרנות האופפת אותה. מדובר לצערי בבני גיל העמידה ובקשישים נוסטלגיים לכלום. הייתי שם בזמן אמת וגם אז בימים הנפלאים ההם שמרתי (למזלי) מרחק מכאלה. מעבר לכך, מדובר הרי באנשי רוח מטעם עצמם וכל הנאמר כאן מעיד על תפיסה בנאלית ורדודה של מעשה האמנות. ולסיום, עוד אנקדוטה מטופשת ( התופסת עצמה כמבריקה כמובן) כתבתו של בן שלו ( איש משפחה רדיקאלי) ממש מהשבוע- השוואה בין אלבום המופת של פרודג׳י לבין התוכנית קופה ראשית. שניהם – לדעתו, במצב של שקיעה לכיוון טעם ההמון והמיינסטרים. והרי לכם פירות באושים של הפוסטמודרניזם והאילוץ להביע דעה )מקורית) כל שבוע כל שבוע כל שבוע. וברוח זו כל שנותר לי הוא לאחל לגדעון לוי מזל טוב לרגל יום הולדתו ה-70
הכל נכון, אבל המסגור לא נעים. יכולת לפנות אליה כאל בת פלוגתא ראויה בגובה העיניים בלי להפוך אותה לתלמידת תיכון בעוד אתה הבוחן, יש בזה משהו אפילו קרינג'י (אני מבין שזה מתייחס להאשמת השמאל המוצדקת בילדותיות, אבל יש פה גם קונטקסט תרבותי ואתה לא מבקר את הטקסט אלא את הדעה, יש הבדל).
כל מילה.