המסמך הפוליטי המעניין ביותר שנתקלתי בו לאחרונה (ואולי בשנים האחרונות) הוא ההרצאה של פרופ' שלמה בן עמי שנישאה לאחרונה ומעוררת הדים (ביניהם מאמרו המעניין ב"הארץ" של חברי, רמי לבני).
הקשבתי לכל השעתיים וחצי (ההרצאה פלוס שלב השאלות) מרותק. קודם כל, בגלל המבריקוּת של בן עמי. תענוג להקשיב לו – הידע, יכולת הניתוח, הנעימות והשכל הישר. אבל, כמובן, גם מפאת תוכן ההרצאה. בקצרה: בן עמי, שהשתתף כשר בממשלה בשיחות השלום ב"קמפ דיוויד" ב-2000, מאשש את טענת אהוד ברק – אם כי הוא מדייק מאד בלשונו כאן – ש*בעת ההיא* (אבל הוא מותח את "העת ההיא" גם למשא ומתן של אולמרט עם אבו מאזן; עליו הוא יכול להעיד לא באותה מידת סמכות, כמובן, כי אז לא היה נושא ונותן רשמי) אכן לא היה פרטנר פלסטיני להצעה מרחיקת הלכת שהציעה ישראל באותה עת: מדינה פלסטינית בגבולות 67' (פלוס מינוס); ויתור על זכות השיבה (למעט מספר סמלי של שבים); הענקת ריבונות פלסטינית על הר הבית (!) למעט בקשה שהפלסטינים יכירו בכך שהאדמה שמתחת למתחם הינה מקום מקודש ליהודים (בקשה שערפאת דחה מייד כי לטענתו לא היה מקדש בירושלים אלא אולי בשכם או בתימן – !).
לזה ערפאת לא היה מוכן להסכים. הוא אכן לא היה פרטנר. וכל הצידוקים שניתנו להתנהגותו, טוען בן עמי, הם אפולוגטיקה מפותלת ושגויה.
לכך אני מוסיף: ערפאת לא רק דחה יד מושטת לשלום. הוא פתח במעשי רצח אכזריים, חסרי תקדים, של אלף איש: באוטובוסים, בבארים, במלונות וכיו"ב. צריך לא לשכוח זאת. לא מדובר רק במישהו "סרבן", אלא במישהו "רצחן". 2000 מסמנת לא רק את הפניית העורף להצעות שלום, אלא את הושטת היד אל מנגנון הפצצה הרצחני.
אבל לפני שהימין יתמוגג מההרצאה של בן עמי – והוא כבר התמוגג, כפי שבן עמי מציין בעוקצנות בהרצאה – הרי שבן עמי לא חושב שמכיוון שלא היה אז פרטנר עלינו לשבת בחיבוק ידיים ולערבב בין האוכלוסיות היהודית והערבית עד לאין התר. הוא, כהיסטוריון, כופר באפשרות של מדינה דו לאומית בסיטואציה הנוכחית. אם בלבנון המדינה מתפרקת, בעוד כל המחנות שם ערביים, קל וחומר שלא תחזיק מעמד מדינה דו לאומית יהודית פלסטינית. הוא סבור, אם כי הוא לא רואה בכך היתכנות כרגע מהצד הישראלי, שעלינו לפעול באורח חד צדדי, אם צריך, ואם אפשר: בשיתוף עם ירדן, להיחלץ מהמציאות הדו לאומית הזו (ניתן, למשל, זה אומר אני, למתוח קווי גבול ולהותיר צבא מעבר להם עד שיכשרו הפלסטינים או הפלסטינים והירדנים לממשל אחראי על השטח המפונה). בן עמי רואה, ובצדק גמור, את בצלאל סמוטריץ' כאיש הרציני ביותר ולכן המסוכן ביותר בממשלה הנוכחית. כי סמוטריץ' פועל במרץ ליצירת מציאות של פלונטר, אותה תאווה אובדנית – וכפי שטענתי פעם בעקבות א.ב. יהושע: גלותית – להיעדר קווי גבול ברורים בינינו לבין הפלסטינים.
כך שמצד אחד ספק אם יש פרטנר פלסטיני (אם כי חברי, רמי לבני, מעלה טענות רציניות כנגד עמדתו של בן עמי). אך אין זה אומר שעלינו לא לדאוג לאינטרסים שלנו ואלה כוללים הפרדה בינינו לבינם ולא עוד עשרות מאחזים והתנחלויות בלב אוכלוסייה פלסטינית, אלא מחשבה מפוכחת היכן ניתן והיכן לא ניתן לבנות. היכן ניתן יהיה בעתיד למתוח גבול והיכן הקמת נקודת יישוב מסכלת אפשרות כזו.
התאווה היהודית-גלותית הזו של הימין הסמוטריצ'י – האנטי ציונית והפוסט ציונית – להתפלש עוד ולהתערבב עוד ועוד ולהיכנס יותר ויותר ויותר לתוך ובתוך (ומעל ומתחת) אוכלוסייה זרה ועוינת היא "מצעד האיוולת" הישראלי במלוא הדרו.
מבקר חופשי 