ארכיון חודשי: יוני 2023

על הרצאתו של שלמה בן עמי

המסמך הפוליטי המעניין ביותר שנתקלתי בו לאחרונה (ואולי בשנים האחרונות) הוא ההרצאה של פרופ' שלמה בן עמי שנישאה לאחרונה ומעוררת הדים (ביניהם מאמרו המעניין ב"הארץ" של חברי, רמי לבני).

הקשבתי לכל השעתיים וחצי (ההרצאה פלוס שלב השאלות) מרותק. קודם כל, בגלל המבריקוּת של בן עמי. תענוג להקשיב לו – הידע, יכולת הניתוח, הנעימות והשכל הישר. אבל, כמובן, גם מפאת תוכן ההרצאה. בקצרה: בן עמי, שהשתתף כשר בממשלה בשיחות השלום ב"קמפ דיוויד" ב-2000, מאשש את טענת אהוד ברק – אם כי הוא מדייק מאד בלשונו כאן – ש*בעת ההיא* (אבל הוא מותח את "העת ההיא" גם למשא ומתן של אולמרט עם אבו מאזן; עליו הוא יכול להעיד לא באותה מידת סמכות, כמובן, כי אז לא היה נושא ונותן רשמי) אכן לא היה פרטנר פלסטיני להצעה מרחיקת הלכת שהציעה ישראל באותה עת: מדינה פלסטינית בגבולות 67' (פלוס מינוס); ויתור על זכות השיבה (למעט מספר סמלי של שבים); הענקת ריבונות פלסטינית על הר הבית (!) למעט בקשה שהפלסטינים יכירו בכך שהאדמה שמתחת למתחם הינה מקום מקודש ליהודים (בקשה שערפאת דחה מייד כי לטענתו לא היה מקדש בירושלים אלא אולי בשכם או בתימן – !).

לזה ערפאת לא היה מוכן להסכים. הוא אכן לא היה פרטנר. וכל הצידוקים שניתנו להתנהגותו, טוען בן עמי, הם אפולוגטיקה מפותלת ושגויה.

לכך אני מוסיף: ערפאת לא רק דחה יד מושטת לשלום. הוא פתח במעשי רצח אכזריים, חסרי תקדים, של אלף איש: באוטובוסים, בבארים, במלונות וכיו"ב. צריך לא לשכוח זאת. לא מדובר רק במישהו "סרבן", אלא במישהו "רצחן". 2000 מסמנת לא רק את הפניית העורף להצעות שלום, אלא את הושטת היד אל מנגנון הפצצה הרצחני.

אבל לפני שהימין יתמוגג מההרצאה של בן עמי – והוא כבר התמוגג, כפי שבן עמי מציין בעוקצנות בהרצאה – הרי שבן עמי לא חושב שמכיוון שלא היה אז פרטנר עלינו לשבת בחיבוק ידיים ולערבב בין האוכלוסיות היהודית והערבית עד לאין התר. הוא, כהיסטוריון, כופר באפשרות של מדינה דו לאומית בסיטואציה הנוכחית. אם בלבנון המדינה מתפרקת, בעוד כל המחנות שם ערביים, קל וחומר שלא תחזיק מעמד מדינה דו לאומית יהודית פלסטינית. הוא סבור, אם כי הוא לא רואה בכך היתכנות כרגע מהצד הישראלי, שעלינו לפעול באורח חד צדדי, אם צריך, ואם אפשר: בשיתוף עם ירדן, להיחלץ מהמציאות הדו לאומית הזו (ניתן, למשל, זה אומר אני, למתוח קווי גבול ולהותיר צבא מעבר להם עד שיכשרו הפלסטינים או הפלסטינים והירדנים לממשל אחראי על השטח המפונה). בן עמי רואה, ובצדק גמור, את בצלאל סמוטריץ' כאיש הרציני ביותר ולכן המסוכן ביותר בממשלה הנוכחית. כי סמוטריץ' פועל במרץ ליצירת מציאות של פלונטר, אותה תאווה אובדנית – וכפי שטענתי פעם בעקבות א.ב. יהושע: גלותית – להיעדר קווי גבול ברורים בינינו לבין הפלסטינים.

כך שמצד אחד ספק אם יש פרטנר פלסטיני (אם כי חברי, רמי לבני, מעלה טענות רציניות כנגד עמדתו של בן עמי). אך אין זה אומר שעלינו לא לדאוג לאינטרסים שלנו ואלה כוללים הפרדה בינינו לבינם ולא עוד עשרות מאחזים והתנחלויות בלב אוכלוסייה פלסטינית, אלא מחשבה מפוכחת היכן ניתן והיכן לא ניתן לבנות. היכן ניתן יהיה בעתיד למתוח גבול והיכן הקמת נקודת יישוב מסכלת אפשרות כזו.

התאווה היהודית-גלותית הזו של הימין הסמוטריצ'י – האנטי ציונית והפוסט ציונית – להתפלש עוד ולהתערבב עוד ועוד ולהיכנס יותר ויותר ויותר לתוך ובתוך (ומעל ומתחת) אוכלוסייה זרה ועוינת היא "מצעד האיוולת" הישראלי במלוא הדרו.

ביקורתי על "תהיו חכמים" של שמואל פאוסט (בהוצאת "כנרת זמורה דביר", 208 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בתחתית הדפים, בספרו של החוקר, המבקר והעורך, שמואל פאוסט, מופיע אחת לכמה עמודים ציון מקום המקור החז"לי שהוא דן בו. ככל שהתקדמה קריאתי בספר, פזלתי במבטי לתחתית הדפים בתדירות גבוהה יותר ויותר, מייחל לאתֵר ציון מקום כזה, כי הוא הבטיח שמעליו יהיה ניתוח מעניין (ולעיתים קרובות מעניין מאד) של פיסה מספרות חז"ל ולא ממבו ג'מבו "תכל'סי" (כביכול), הלקוח מעולמות העסקים והאימון (קואוצ'ינג). זה האחרון, למרבה הצער, מקיף את ניתוחיו היפים של פאוסט לספרות זו.

פאוסט, בהערה מזהירה, מציין שחז"ל זכו לשמם על שום היותם "חכמים". הרי איננו מכנים אותם "צז"ל" (צדיקינו זיכרונם לברכה). מכאן נובעת הנחת היסוד של הספר: החשיבה של חז"ל, ובפרט החשיבה התלמודית, היא ייחודית בחוכמתה, ניתן לנסות לעמוד על עיקריה וניתן גם ללמוד ממנה. פאוסט חילק את ספרו לעשרה פרקים, כאשר כל פרק מפגין היבט אחר של החשיבה התלמודית הייחודית הזו. אלו אכן היבטים מעניינים מאד. מה שפאוסט, למשל, בפרק 1,  מכנה "חשיבה בהפרעה", מציג את המפולפלות של החשיבה התלמודית באמצעות סיפורים משעשעים. מה שהוא מכנה בפרק אחר "חשיבה גמישה", מפגין את תנודתיותו הגמישה של השקלא וטריא התלמודי, בין היתר דרך פרישת ההיגיון של סוגיית התלמוד הראשונה במסכת ברכות. ואילו בפרק 3, "חשיבה לעומתית", משרטט פאוסט את ריבוי הקולות מעורר ההשראה של הדיון התלמודי. התלמוד הוא יצירה רב קולית והמחלוקת היא אבן השתייה שלו. הדוגמאות של פאוסט נהדרות. למשל, הסיפור על רבי יוחנן, שלאחר מותו של בר הפלוגתא ההלכתי שלו, ריש לקיש, הביאו לו את רבי אלעזר בן פדת החכם על מנת שילמד אתו. כל מה שהיה רבי יוחנן אומר היה רבי אלעזר מביא לדבריו ראיה. אך רבי יוחנן היה מתוסכל: אותך הביאו לי כתחליף?! בן לקיש, כשהייתי אומר דבר, היה מקשה עלי עשרים וארבע קושיות. "עמד וקרע בגדיו ובכה ואמר: היכן אתה בן לקיש?! היכן אתה בן לקיש?!". לתרבות המחלוקת הזו קשורה מה שפאוסט מכנה בפרק אחר "חשיבה ביקורתית". בכך מתכוון פאוסט לעובדה שבאופן מעורר התפעלות התלמוד שש להפגין את מגרעותיהם של גיבוריו, תלמידי החכמים. גרסה מתונה של התכונה הזו מצויה בסיפור הידוע על רבי יהושע בן חנניה שסיפר איך למד לקח מאנשים פשוטים: "מעולם לא ניצחני אדם, חוץ מאישה, תינוק ותינוקת". סיפור חד יותר הוא על אותם רבי יוחנן וריש לקיש. ברגע של מחלוקת לוהטת איבד רבי יוחנן את העשתונות והזכיר לריש לקיש מאין בא, כלומר את הקריירה שלו כשודד שממנה גאל אותו רבי יוחנן שנים רבות קודם לכן. ריש לקיש מת מעוצם העלבון ואובדנו מביא את המוות גם על רבי יוחנן. אגב, תרבות המחלוקת והביקורת העצמית המפותחות והראויות להערכה האלו, ביחד עם הסרבנות וקשי העורף הפנומנליים שחושף המקרא בעם ישראל (בעיקר תחת הנהגת גדול מנהיגיו, משה), היא פתח לאופטימיות. העם הזה הוא הרבה דברים, אבל צייתן אינו אחד מהם. 

הבעיה שכל העושר היפה הזה עטוף ברטוריקה תאגידית-קפיטליסטית סמיכה. כלומר, פאוסט טוען שהחשיבה התלמודית יכולה לשמש אותנו בני האדם, כשהשימוש הנרמז ולעיתים הנאמר במפורש הוא זה הנוגע להצלחה כלכלית. "עוד לפני הצבת מטרות שיווקיות ויעדי מכירות (במקרה של אתגר עסקי), המציאות מעלה על נס את חשיבותו הקריטית של ה – Storyteller, מספר הסיפורים […] מי שמאמץ את החשיבה הנרטיבית של התלמוד יהיה לדורש דרשות, לממשיל משלים, לחוצב להבות ולבעל כוח-העל של מספר סיפורים". במקום אחר מכונה יעקב אבינו "היזם [!] המקראי הדגול". ובמקום נוסף מושווית האנרכיה התלמודית שמפיקה מכאוטיותה מרגליות ל"יד הנעלמה" של אדם סמית, שמהכאוס של השוק יוצרת שגשוג.

כך שמלבד שכאשר פאוסט חורג מתחומם המובהק של חז"ל, שם תענוג שלם לקרוא אותו, לשיח הקואצ'רי-"טֵד-י" או אינטלקטואלי כללי, הגדרותיו חסרות חומרה (מה בדיוק, למשל, מייחד את השימוש בנרטיב אצל חז"ל לעומת מסורות נרטיביות אחרות?), יש כאן עדות עגומה לרוח הקלוויניסטית-אמריקאית שפושה בציונות הדתית. והרי חלק מהיופי במסורת של חז"ל הוא בדיוק ההתנגדות שלה לרוח החומרנית הזו. "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", נאמר כבר בתהילים, והסיפורים על הלל הזקן ורבי עקיבא שחיו בעוני רב בין היתר על מנת שיוכלו ללמוד תורה ממחישים זאת.

חטאם הנוסף של ספרי היעץ העסקיים שרוחם מנשבת-מצמררת בספר לא נוגע לחומרניותם אלא לאופטימיות-"פוזיטיביות" העקרונית שלהם. והרי חלק מהיופי בתרבות אמת, כמו תרבות חז"ל, היא אי ההתכחשות לטראגיות של הקיום (ראו את סיפור ריש לקיש ורבי יוחנן לעיל!).

ממעבה הפרוטסטנטיות האנגלית, הכריז במאה ה-19 מתיו ארנולד שתרבות אמיתית מתנגדת ל"פיליסטיניות", קרי להערצת הכסף ולהתמקדות במה שמביא לרווחה חומרית. תרבות אמת היא אהבת הידע והאסתטיקה לשמם וגם השאיפה להגיע לשלמות מוסרית. אך לשם הבּוּז לתבונה האינסטרומנטלית איננו צריכים את ארנולד, יש לנו מושג נפלא מתרבותנו שלנו – "תורה לשמהּ".     

על הסדרה "מישהו, איפשהו"

בהמלצת אחי הי"ו, צור גלסנר, בעל הטעם, ראיתי את "מישהו, איפשהו" ("סלקום טי.וי."), סדרה דרמטית קומית טובה, ולפרקים טובה מאד.

לפני כשנתיים, כשיצאה הסדרה הבלשית "הסודות של איסטאון" (בכיכובה של קייט וינסלט), ציינתי לעצמי שאני אוהב אותה בגלל שנדיר לראות בסדרות אמריקאיות עכשוויות סיטואציות ואנשים לא גרוטסקיים; לא מוקצנים, לא נבלים גדולים או מגוחכים גדולים, לא קריקטורות.

"מישהו, איפשהו" היא סדרה קווירית. הגיבורים אינם נענים לתקינה אסתטית ומגדרית כלשהי (הגיבורה שמנה מאד, החבר הטוב שלה גיי, חברה משותפת היא טרסנג'נדרית, כלומר מתנהלת כמו גבר – אני ממש מקווה בשבילי שאני לא שוגה במונחים הביזנטיניים הסבוכים של המגדריות העכשווית). אבל זו לא סדרה קיטשית ולא סדרה מוקצנת. החריגות אינה לב הסדרה (וגם זאת לא בצורה מודגשת מדי, בבחינת: "אני לא סדרה קווירית! כי מה שחשוב אלה בני האדם באשר הם!"). הלב הוא הלב. כלומר, הסדרה רגישה מאד, מספרת על סיפור של יחסי חברות (לא אהבה רומנטית!) עמוקים ופצועים של אנשים בשלהי שנות הארבעים שלהם. ועושה זאת עם הרבה הומור והרבה בוטות לא קוצנית, אלא אנושית, מלבבת.

זו סדרה על המערב התיכון והיא סדרה "מערב תיכונית" באופייה: כלומר מתונה, אוהבת אדם, כנה, לא מוקצנת, הולכת לכנסייה (הגייז שם הולכים לכנסיות; הופעת הכנסייה בסדרה, כמו במקרה של "איסטאון", היא דווקא סמל לנורמליות, ולא כביצירות אמריקאיות אחרות שם הנוצריות היא היא הביטוי לגרוטסקיות האמריקאית).

מה שמעלה מדרגה את הסדרה היא היסוד המוזיקלי שלה. הגיבורה הלא פוטוגנית במושגים המקובלים שרה מאד יפה. יש לה כמה "נאמברים" בסדרה. והם ממחישים ממש מול עיניך את כוחה של האמנות: זוהר נוגֵהַ על הגיבורה כשהיא שרה.

לא סדרה גדולה. אבל סדרה אנושית, מצחיקה, לרגעים חזקה, מעבירה את הרטט הישן של הדבר הזה, אמנות (זו סדרה שברור שנבעה מרצון של יוצריה לבטא את עצמם, לומר משהו, לא "נתפרה" לצורכי השוק).

שתי הערות קטנות בעקבות קריאה חוזרת ב"פאררגה ופאראליפומנה" של שופנהאואר (הספר שידו של גנסין לא זזה מתוך שדרתו).

1. אם יש את נפשכם לדעת את המבוע ממנו ינק תומס ברנהרד את הזעם הגרמני שלו, הנע ונד כסופה לאורך משפטים מתגלגלים, ושב אל כמה עינות סופה שמוציאות את המספר שוב ושוב מדעתו, מוקדי סופה אותם הוא יורק מפיו בזעף כמו פיסת טבק מרה ומאוסה שנתלשה מסיגרלה, וכל זה תוך פלירטוט עדין ואוורירי עם הקומי, מוחש-לא-מוחש, עם המודע-לעצמו כמוגזם – לכו לכם אל שופנהאואר, למשל אל מסתו נגד לימודי הפילוסופיה באוניברסיטאות (הטבק שם הוא כמובן הגל). ההשפעה, לדעתי, ישירה (ברנהרד העריץ את שופנהאואר).

2. בספרויות אירופה, לאורך תקופה ארוכה, עד המאה שעברה כמדומני, נהגו ז'ורנלים מיוחדים לביקורת ספרים חדשים להציע ביקורות אנונימיות. שופנהאואר כותב נגד הנוהג הנפסד הזה, באותו זעם ברנהרדי.

והנה נוהג פסול זה קם לתחייה בימינו במוסד הטוקבק. מוסד נפסד.

המלצות לשבוע הספר 2023

לכבוד שבוע הספר 2023 – איזה חג ישראלי מרהיב! התחדשות והמשכיות של המורשת היהודית – המלצות על כמה ספרים שהתפעלתי מהם מאז שבוע הספר האחרון.

ביקורות מפורטות נמצאות באתר.

פרוזה מקור

"רעש גדול", רועי חן ("כתר")

גרסה עדכנית ופיקחית למתח בין תל אביב וירושלים בתרבות העברית.

"ביוטופ", אורלי קסטל-בלום ("הספרייה החדשה")

ספר מהנה ומצחיק שעוסק בנדל"ן, בבית, בהיעדר בית, בישראל כבית, בישראל כפיסת נדל"ן, בשטחים כמאבק נדל"ן, בתל אביב כמפלצת נדל"ן ועוד.

"שנים טובות", מאיה ערד ("חרגול")

ה"תשוקה" של הטקסט של ערד וגורם העונג המרכזי בו הוא הניסיון של הקורא להבין מה האמת לאמיתה מבעד למכתביה של גיבורתו.

"רוזנפלד", מאיה קסלר ("כנרת-זמורה-דביר")

סיפור אהבה וארוס ישראלי עכשווי כתוב בדיוק ובקצב מענגים.

"הספר האדום", אסף ענברי ("ידיעות ספרים")

ידע היסטורי רב וחשוב על תנועת העבודה והשמאל הישראלי ניתן כאן בצורה סיפורית שובת לב, בין היתר בגין עוקצנותה. הספר שהיה צריך לזכות ב"ספיר" השנה.

"נער פחז כמים", יוסף לואידור ("פרדס")

אוסף סיפוריו של המספר החידתי בן העלייה השנייה מעלה בחריפות בתודעת הקורא את חוויות המפגש הראשוני המהמם בין היהודי הגולה וארצו.

"פילים לבנים", קרן שווץ ("בבל")

דוקטורנטית ישראלית לארכיטקטורה נמשכת לסיפור משפחתי מתקופת המנדט. הטון המספר תורם רבות לספר: זהו קול חרישי, מלנכולי, נבון, עדין, בטוח בדרכו בלי להבין אותהּ עד תום, דָבֵק בבּלבּולו באופן מרשים.

פרוזה תרגום

"נאמנות", הרנן דיאז ("ידיעות ספרים") – יש לי הסתייגויות מהרומן שזכה זה עתה בפוליצר, בגין אופיו הפוסטמודרני המובהק (אופי זה מונע ממנו להיות מה שהוא מתיימר במקצת להיות: רומן "על" הקפיטליזם). אך הוא רומן אינטליגנטי מאד ומהנה מאד לקריאה.

"הסוף", הכרך השישי באוטוביוגרפיה של קארל אובה קנאוסגורד ("מודן")

המשך ההתחקות של קנאוסגורד אחר החיכוך המכאיב, המענג ומייצר המשמעות של 'האני' בעולם בלוויית מסה מעניינת מאד על היטלר. יש קטעים נרחבים לא מוצלחים באלף העמודים של החלק השישי, אבל המוצלחים הם הכי מוצלחים שיש לספרות העכשווית להציע.

"מסעות גוליבר", ג'ונתן סוויפט ("כרמל")

תרגום מוצלח חדש ליצירת המופת הסאטירית בת המאה ה-18.

עיון

"יעקב שבתאי – חיים", עידו בסוק (הוצאת "מאגנס")

ביוגרפיה עשויה כהלכה של אחד מגדולי סופרינו.

 "סדנא דגלותא", י.ח. ברנר (הוצאת "בלימה")

אוסף מאמרים של ברנר בנושא זהות יהודית חילונית. נקודת מוצא לדיון חיוני לימינו.

ועשו לעצמכם טובה – ולכבוד 150 שנה להולדתו – קנו את כל שירי ביאליק בעריכתו המשובחת של פרופסור אבנר הולצמן ("דביר"). ספר חובה בכל בית עברי.

ביקורת שלי על "קיצור תולדות השוויון", של תומא פיקטי, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" (283 עמ', מצרפתית: ד"ר עופר סיטבון).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

תומא פיקטי הוא כלכלן צרפתי שב-2013 הוציא ספר עיון כבד בתוכנו ובמשקלו (בן אלף עמודים), "הקפיטל במאה ה-21". הספר הפך לרב מכר מפתיע ומכר 2.5 מיליון עותקים. סמוך למשבר הפיננסי של 2008 נתפס הספר כגילוי דעת אינטלקטואלי מרכזי בתהליך נסיגה מהניאו-ליברליזם. מחקריו של פיקטי עוסקים בסוגיות של אי שוויון כשאלו נידונות ממעוף הציפור: קרי מפרספקטיבה רב לאומית ובעיקר על פני משכי זמן ארוכים. לצורכי מחקרים אלה נעזר פיקטי בהתקדמות בתחום הדיגיטציה שאפשרה ניתוח נתונים נרחב. "הקפיטל במאה ה21" טרם תורגם. הספר שלפנינו, מ-2021, הוא בחירה טובה לתרגום ראשון כי בו התכוון פיקטי לתמצת ולהבהיר את רעיונותיו לציבור המשכיל הרחב.

ואכן התוצאה היא ספר בהיר, קולח, רב עניין ועתיר בנתונים, הכתוב מנקודת מוצא אידאולוגית מוצהרת המצדדת בצמצומו של אי השוויון העולמי. המבט המקיף מעניק לפיקטי השקפת עולם אופטימית: המגמה העולמית מאז סוף המאה ה-18 מלמדת על צעידה לקראת יתר שוויון עולמי. נכון, חלק גדול מהצעידה לשוויון נעשה במה שפיקטי מכנה "החלוקה-מחדש הגדולה", שבין 1914 ל-1980. פיקטי, בניגוד לחוקרים לא רחוקים ממנו בדעותיהם כמו דיוויד הארווי (בספרו "קיצור תולדות הניאו-ליברליזם"), לא מתמקד יותר מדי בנסיגה מערכי השוויון שחולל העידן הניאו ליברלי (למרות שהוא כמובן מתנגד לה). אולי משום שעל אף המבט הקוסמופוליטי שלו הוא קרוב אצל עמו: "חלקו של המאון העליון [מסך כל הנכסים בצרפת] ירד מ-55% ב-1914, לפּחות מ-20% בתחילת שנות ה-80, בטרם עלה קלות ונָשַק ל-25% ב-2020". מחוץ לצרפת, השינוי הניאו-ליברלי הוליד ריכוזי-עושר חריפים בהרבה בעשורים האחרונים. בניגוד גם להיסטוריונים כמו טוני ג'אדט (בספרו "אירופה אחרי המלחמה"), פיקטי גם לא מדגיש מספיק ש"החלוקה-מחדש הגדולה" של המאה ה-20 הייתה מסקנה מתבקשת ממוראות מלחמות העולם והשפל הכלכלי. שכחת ההיסטוריה, המתבטאת בטיפוס חוזר של אי השוויון לממדים של 1914, הזהיר ג'אדט ב-2005, עלולה להביא אותנו בעתיד לאי יציבות דומה. אבל פיקטי כן סבור ששינויים גדולים בשיעורי אי השוויון נובעים ממשברים גדולים, והוא סבור שמשבר האקלים המתרגש ובא עלינו בצירוף העימות בין המערב לסין יכול להוליד שינויי תפיסה חריפים.

פיקטי רואה חובה לעצמו להוציא את הכלכלה מידיהם האקסקלוסיביות של המומחים. הכלכלה היא תחום פוליטי מובהק וצריך שהדיון בה יהיה דמוקרטי ככל שניתן. אי-שוויון בשיעור נתון אינו גזירת טבע, וישנן אפשרויות שונות לחלוקת הבעלות בקרב חברות השרויות ברמה זהה של פיתוח כלכלי וטכנולוגי. באופן ממוקד יותר הוא מדגיש שבחירת האינדיקטורים לצורכי הדיון הכלכלי היא סוגייה מכרעת. יש להיות חשדנים באשר למספרים סתם, השאלה היא איזה מדדים בודקים והאם הם המכריעים.

מבט העל שלו מניב כמה תובנות מאלפות. הוא נכנס, למשל, לוויכוח על הנושא החם בסוגיית הסיבה האמיתית לעליונות המערב במאות השנים האחרונות. לעלייה הזו ניתנו תשובות שונות ואף משונות. התשובה שלו, בעקבות ההיסטוריון קנת' פומרנץ, גורסת שעליית המערב קשורה באופן הדוק לניצול הקולוניאלי שמצדו התאפשר בזכות העליונות הצבאית האירופאית שמצדה התאפשרה בגלל סכסוכי הפנים האירופאיים המרובים. בעקבות זאת תומך פיקטי ביוזמות של שילומים מפצים של הצפון הגלובלי לדרום הגלובלי. עוד תובנות ממבט העל: פיקטי ממחיש ומדגיש את צמיחתו של מעמד הביניים לאורך המאה ה-20 כתו מרכזי שלה. הוא עומד על ההקבלה הכיאסטית בין אירופה לארה"ב: אירופה התחילה את המאה ה-20 באי שוויון גורף וסיימה אותה באי שוויון מתון ואילו בארה"ב אירע להיפך. שוודיה, למשל, מדגיש פיקטי פרט פיקנטי, הייתה אחת המדינות האי שוויוניות ביותר בתחילת המאה ה-20. מאז הפכה כידוע למודל למדינה שוויונית. כך שמצב העניינים נתון לתמורות פוליטיות לא צפויות.

השליש האחרון (בקירוב) של הספר פחות סוחף לטעמי משני השלישים הראשונים. אלה עוסקים במבט לאחור, ונהנים לפיכך מהוודאות המסוימת שנותן המבט הרטרוספקטיבי (הינשוף המפורסם של מינרווה שפורש את כנפיו עם רדת החשכה). כשפיקטי עוסק בהווה ובעתיד העניינים פחות קולחים. עדיין, התפיסה שלו מעניינת מאד. הוא נגד סוציאליזם הכרוך בבעלות המדינה על הייצור והתכנון. הניסוי הזה נכשל טוטאלית בקומוניזם הרוסי. אך הוא כן בעד סוציאליזם של מיסוי פרוגרסיבי, של מדינת רווחה, של ריסון יכולת התמיכה של ההון במפלגות ושליטתו בתקשורת ושל פיקוח על ההון הבינלאומי. כל זה נראה לי צודק ונכון. אבל בהמלצות אחרות בשליש זה נדמה שפיקטי אינו בדיוק איש "שביל הזהב". גם לא ניכר שלרכוש הפרטי יש ערך בעיניו והוא אינו רק רע הכרחי. לטעמי, בתפיסה הליברלית על ערך הקיום האינדיבידואלי, תפיסה שיש לה השלכות כלכליות, גלומה אמת מטפיזית. לא אקסקלוסיבית – אבל חשובה.

לפיקטי מובן מאליו שערך הצדק מוביל להכרה באי השוויון הנורא השורר בעולם ולפעולה לצמצומו. אבל ללא יצירה של השקפת עולם ניאו-הומניסטית עדכנית (שמקדישה גם תשומת לב לערך האינדיבידואל), ובתקווה שאיננו בפתחו של אסון גלובלי בסדר הגודל של המחצית הראשונה של המאה העשרים שיכריח אותנו להשתנות – קשה יותר לגייס המונים לצמצומו.

מתוך חוות דעת של הבוחן בבחינת הבגרות בחיבור 2023

"בתור טקסט של תלמידת כיתה י"א הטקסט הזה – המשווה בין ענבל פרלמוטר ליאיר לפיד – רהוט באופן יוצא דופן. אני ממליץ על ציון גבוה. יש בו הרבה מלהט עידן הנעורים ומתפיסות רומנטיות שמאפיינות אותו: טוב הארי המת מהכלב החי וכולי. הוא מאליל יוצרת רוק שמתה בגיל 27 (וואו! אתם יודעים כמו מי עוד! וכו') על חשבון אנשים שלרוע מזלם לא מתו צעירים והמשיכו בחייהם.

עם זאת, באורח שאולי אינו ממלכתי (ואני מקווה שהמפקח על בוחני הבגרות אינו מאנשיו החדשים של קיש) אוסיף שהטקסט הזה ממחיש את כל הבעיות של מה שמכונה במדינת ישראל "שמאל":

1. היעדר בגרות תהומי. אי הבנה שפוליטיקה היא מקצוע שדורש פשרות, היא אמנות האפשרי. עצם ההשוואה בין פוליטיקאים לכוכבי רוק שמתו צעירים על מזבח אמנותם היא מופרכת. גם פולחן הגאון הוא אדולסצנטי להפתיע. הכותבת היא אדולסצנטית ממש, כמובן, וזה נסלח לה, אבל היא מבטאת חוסר בגרות של מחנה שלם. בכלל, כל מי שמת צעיר לא נאלץ להתפשר. מי ששרד – גם כוכבי רוק! – מתפשר גם מתפשר. כך שאולי בעצם מדובר כאן בפולחן מוות אדולסצנטי – ולא בפולחן גאונות כזה.

2. לא פחות חשוב: הנטייה של מחנה השמאל להתנכל לאלה הקרובים לו במקום להתמקד ביריביו. דחוף לכותבת לתקוף את לפיד במקום להתמקד ביריביה החריפים יותר. כמו שלקומוניסטים היה דחוף להבחין בינם לבין הסוציאל דמוקרטים לא פחות מאשר להיאבק באויביהם.

זו מחלה של השמאל שנובעת מכמה מקורות: א. טמפרמנט "המהפכה האוכלת את בניה"; ב. פחד מפני החזקים ואו אז מתמקדים במי שחלש יותר או נתפס ככזה (אפילו אם הוא רק מנסה להיות אדיב); ג. נרקיסיזם שלפיו דחוף יותר להבחין בינך לבין מי שקצת מזכיר אותך מאשר בינך לבין מי שברור שלא מזכיר אותך; ד. תבוסתנות – כיוון שלא מאמינים בניצחון, מתמקדים בירי בתוך הנגמש.

מי ייתן והכותבת תתבגר ואו אז תוכל לכתוב לנו דברים רציניים יותר, למשל כמו זה שנכתב השבת במדור הדעות של "הארץ"."

ביקורת שלי על "נאמנות" של הרנן דיאז (הוצאת "ידיעות ספרים", מאנגלית: שרון פרמינגר, 392 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הנה כמה עובדות על אופיו והתקבלותו של "נאמנות", הזוכה הטרי בפרס פוליצר לבדיון בארה"ב. הרומן מתאר את חייו של איל פיננסים החי בעִלית הניו יורקית בעשורים הראשונים של המאה ה-20 ומתרחש גם בבית מרפא בשווייץ. מה שהביא את הביקורת בארה"ב (מצוטטת על גב הכריכה) להגדיר אותו כצירוף של הנרי ג'יימס, אדית וורטון ותומס מאן. הרומן מכיל ארבעה חלקים: אחד הוא רומן שלם שכתב סופר בדיוני בשם הרולד ואנֶר, העוסק (בשמות בדויים) ביחסי איל ההון המוזכר ואשתו. השני הוא אוטוביוגרפיה של איל ההון עצמו, אנדרו בֵּוֶול שמו. האוטוביוגרפיה לא הושלמה והיא כתובה עם הערות עריכה עצמית, בסגנון אפוי למחצה במכוון. החלק השלישי הוא סיפורה של אלנה פַּרטֶנצֶה, הנזכרת בשנות השמונים איך התבקשה על ידי בוול לסייע לו לכתוב את האוטוביוגרפיה (שקראנו בחלק הקודם) ואת ניסיונה להבין מבעד לגרסה שמסר לה מי הוא בעצם הטייקון ומה היה טיב יחסיו עם אשתו מילדרד. ואילו החלק הרביעי הינן רשימות יומן קטועות של אותה מילדרד.

אז מה יש לנו? אחת: רומן היסטורי שמזכיר לקוראיו דגמים של רומנים ריאליסטיים שנכתבו על אותם עידנים היסטוריים אבל בזמן אמת. שתיים: יצירות שונות בתוך אותה יצירה, שלהן כותבים (בדויים) משלהן, כך שקשה לנו (וזה נעשה במכוון) לשכוח שגם אנחנו בעצם קוראים בספר. שלוש: חלק מהיצירות הפנימיות לא מהוקצעות במכוון, כך ששוב מקשה עלינו הרומן (ושוב במכוון) לשכוח שאנחנו קוראים טקסט שיוּצר על ידי מישהו. ארבע, כמה גרסאות של אותו סיפור, שמעוררות את התהייה מה האמת בסיפור הזה, מה גם שחלק מהגרסאות דנות בהרחבה בשאלת האמת והבדיה (החלק של אלנה פרטנצה). כל הסממנים הללו זועקים מילה אחת שדימינו לחשוב שיצאה מהאופנה: פוסטמודרניזם. אחד הסממנים של הפוסטמודרניזם באמנויות (וגם בחיים) הייתה התחושה שהמגע עם המציאות העירומה ממוּסך באינספור ייצוגים קודמים והוא אינו אפשרי. ובגרסה רדיקלית יותר: הוא בעצם אף פעם לא היה אפשרי, המגע הזה עם המציאות, אף פעם אין שקיפות, תמיד המגע הוא פרי ייצוג שנעשה על ידי מישהו, שיש לו זווית מבט ואינטרסים ועיוותים משלו. מה שאנחנו יכולים לעשות הוא רק לשחק בייצוגים שונים של אותה מציאות (לחקות אותם, לערבב ביניהם, לתהות מי נכון יותר) ולזכור ולא לשכוח שכל טקסט הוא "טקסט", כלומר גוף מלאכותי בלתי נמנע החוצץ בינינו לבין המציאות.

לא רק ש"נאמנות" הוא יצירה פוסטמודרנית לעילא, אלא הוא מזכיר את הדוגמה הספציפית ליצירת ספרות פוסטמודרנית שנתן מבקר הספרות פרדריק ג'יימסון במסה המפורסמת שלו מ-1991 ("פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר"). המסה של ג'יימסון היא אולי הטקסט בעל המשקל הסגולי הרב ביותר שנכתב על הפוסטמודרניזם (כלומר, שבו היחס בין תובנות תקפות לנפח הטקסט הוא הגבוה ביותר; יש בנושא מסות "דלילות" יותר, החשובות אולי יותר). ג'יימסון מדבר על חוויית הקריאה ברומנים ההיסטוריים של א.ל. דוקטורוב, יוצר מוערך בעיניו, רומנים שעסקו בהיסטוריה האמריקאית. אך להפתעתו של ג'יימסון הוא חש שהם בעצם לא עוסקים בהיסטוריה עצמה, אלא בייצוגים שלה בתרבות! ג'יימסון מכנה את היצירות הללו "פסטיש" ורואה בסוגה הזו (חיקוי סגנוני לשם חיקוי)  תו מרכזי של הפוסטמודרניות. ולא פלא שמבקר מרקסיסטי איתר וניסח את התו הזה כתו מרכזי. כי זהו אכן תו בעייתי ביותר לתפיסה המרקיסיסטית, שמתיימרת הרי לנתח ואף לשנות את המציאות עצמה, לא את ייצוגיה.

הנה, ראו לדוגמה את "נאמנות". הוא עוסק לכאורה בנושא חשוב ביותר: קפיטליזם. איך נצבר כסף? מהי תפיסת העולם של הכסף? מה העוולות שכסף אחראי להן? במוקד הסיפור, בצד סוד יחסיהם האמיתיים של בני הזוג בוול, עומד המשבר הגדול של 1929 ואחריותו או אי אחריותו של בוול לחלק מהמשבר. אבל דיאז הוא לא בלזק. התחושה, שהוא גם רומז לה ואפילו מתהדר בה, היא שהוא לא יודע מהי המציאות עצמה. הוא רק יודע לשחק בייצוגים קודמים שלה. אבל הרבה יותר מאשר מישהו שיודע לשלב בין "האזרח קיין" ל"גטסבי הגדול" ל"בית השמחה" מעניין אותי באמת איך נוצר טייקון. והאמת היא משעניין אותי יותר לקרוא על מישהו כזה שפועל ב-2023. אבל על זה אין עדיין ייצוגים, כך שלסופר הפוסטמודרניסט אין עם מה לעבוד…

האמת, לא רק למרקסיסטים הפוסטמודרניזם מהווה בעיה. הכתיבה המעניינת ביותר של שניים-שלושה העשורים האחרונים היא כתיבה שהציבה לה למטרה לחזור אל המציאות עצמה. אצל קנאוסגורד ו-וולבק ניתן לאתר ללא קושי את הדחף האנטי פוסטמודרני המרכזי הזה.

אבל בזה לא הסתיימה הביקורת. כי זו יצירה שכתובה בקצב נהדר, בשטף מהיר של ניואנסים בעלי ערך מתון. זו יצירה פיקחית מאד במיקרו-תמרונים ספרותיים, מלבד הברק של המאקרו-תימרון הפוסטמודרני. ואילו סופה המפתיע של היצירה, הגם שבחנפנות הפמיניסטית שלו הוא מרתיע (זו עוד חולשה של הפוסטמודרניזם: הוא מציית כעבד ל"שיח" רווח; וכרגע רווחת לקקנות "פמיניסטית" כביכול), דווקא חושף שאולי יש, ככלות הכל, אמת אחת.