מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

תנופה וברק רבים יש ברומן הזה מ-2017. הרומן נפתח בניו יורק ב-2008, בפינה ופנינה ניו יורקיות אמיתיות בשם "גני מקדוגל-סאליבן" שבאזור הווילג'. אל המתחם מגיע פטריארך הודי גולה ולו שלושה בנים. הפטריארך עשיר כקורח והוא רודה בבניו שלכל אחד סיפור משלו: הבכור על הספקטרום האוטיסטי, השני אמן ורודף שמלות והשלישי מתחבט האם עליו לעבור את המסלול הזהותי מגבריות לנשיות. הפטריארך אקסצנטרי והאקסצנטריות ניכרת כבר בשם שבחר לעצמו, נירו גולדן (על שם נירון קיסר). שובל של מסתורין וחידות נכרך בעקבי משפחת גולדן יוצאת הדופן. במשפחה מתבונן המספר, הגר גם הוא במתחם ("גני מקדוגל-סאליבן" הם מעין קהילה קיבוצית בגלל הגנים הפנימיים המשותפים ליושבי הבתים שבמתחם). המציצנות הכפייתית של המספר, רֶנֶה, נובעת מכך שהוא קולנוען צעיר שחש שבסיפור של המשפחה טמון הרעיון הגדול של הסרט הגדול שהוא מתכנן לביים.

הכוח המניע הבסיסי של העלילה הוא ההתקרבות המדורגת של רנה אל המשפחה שמביאה לגילוי האטי של סודות העבר המשפחתיים (כשגילוי הסוד הסופי והמכריע נשמר, כמובן, לקצה המרוחק של הרומן). אבל מרקם הטקסט מורכב ממאות אזכורים תרבותיים שונים אשר רנה מצרף לתיאור סיפורה של המשפחה. מדובר באזכורים מהספרות, הקולנוע, הקומיקס, התיאטרון ועוד תחומי אמנות רבים, חלקם נחשבים ל"גבוהים" וחלקם ל"נמוכים". רושדי, בעזרת רנה, מפגין את בקיאותו הווירטואוזית בהם. "משהו בהעמדה של פטיה [הבן הבכור] ביום ההוא העלה על דעתי ציור שמן גדול, אולי משמר הלילה [של רמברנדט]", אומר רנה בעמ' 316. ואילו בעמ' 160: "ברגעים כאלה ואחרים, כשהאור נפל על פניה באופן מסוים, היא הזכירה לי את דיאן קיטון בתפקידה בהסנדק". אבל חלקים נרחבים ברומן, גם כשהדבר לא נאמר בכזו מפורשות, הם בדיוק כאלה: משהו במשפחת גולדן מעלה על דעת המספר (או הקורא) את סופוקלס/פלאש גורדון/ז'אן לוק גודאר וכו' וכו'. זו, אם כן, יצירה פוסט-מודרנית מובהקת שבה הייצוג ברומן נשען על ייצוגים תרבותיים קודמים: נירו גולדן ושלושת בניו מזכירים את האב ושלושת בניו ב"האחים קרמזוב"; מקור עושרו המפוקפק של נירו מזכיר את מקור עושרו של ג'יי גטסבי ב"גטסבי הגדול" וכיו"ב. ויש לזכור שלפוסט-מודרניזם הזה קשורה העובדה שמספר לנו את הסיפור קולנוען אשר בפרוזה מתאר איך הוא היה רוצה שייראה הסרט שלו, והוא אף מציין שלשם כך הוא מספר הן את האמת של מה שראה והן את הבדיה שהכרחית לכל יצירה אמנותית. וזהו לבסוף, או לקראת ה"לבסוף", פוסט-מודרניזם מהנה למדי, דבר לא שכיח, והוא מהנה לא רק משום שרושדי בקיא כל כך בתרבות על כל רמותיה, אלא משום שהוא לא שוכח את יסודותיו האחרים והבסיסיים של הסיפור: דמויות מעניינות ועלילה מותחת.

אבל דבר מה אחד מרכזי אין ביצירה הזו. אין בה, כמכלול, אמינות או דַמיות למציאות ולפיכך אין בה תחושות של חשיפה וגילוי של העולם ורלוונטיות לקוראיה שאינה בידורית (יוצא דופן בולט הוא העיסוק המעניין בפוליטיקת הזהות המינית דרך דמותו של בן גולדן הצעיר). אני לא מתכוון רק לכך שלא מדובר כאן באמת ב"ריאליזם" (ולכן לשון הכריכה האחורית – "שובו המלהיב והמנצח של סלמאן רושדי לריאליזם" – מטעה). כפי שציין פעם המבקר ג'יימס ווד, גם מחזה לא ריאליסטי במפגיע של בקט יכול להעניק לנו תחושה של מגע ישיר עם המציאות. אני מתכוון בעיקר לכך שאותו יסוד של בניית חלקי דמויות וחלק ניכר מהעלילה על יסוד דוגמאות תרבותיות קודמות גורם לריחוק מהמגע עם המציאות. אם להשתמש בניסוח של אפלטון (שנאמר אמנם על ספרות אך לא על התופעה הזו), הרי שהדמויות והעלילה של רושדי מצויים במרחק כפול מהמציאות, הם "חיקוי של חיקוי".  בניית הדמויות על יסודות תרבותיים מהעבר תורמת גם לאופיו ה"אופראי" של הטקסט. משפחת גולדן היא גדולה מהחיים כיוון שהיא נוצרה לא מתוך התבוננות בחיים עצמם אלא בייצוגים תרבותיים קודמים שכבר הם ניסו לזקק את הדרמה של המציאות ולנפות ממנה את המשעמם והיומיומי. מדובר, אם כך, במה שניתן לתאר אפרופו אפלטון כ"זיקוק של זיקוק". אבל המשעמם והיומיומי, כשיודעים לשלבם ברומנים, יכולים להעניק לחוויית הקריאה את הרטט של המפגש עם החיים עצמם. רטט כזה לא עובר בגוו של הקורא כאן.

ולכך יש גם השלכות אחרות: רושדי רוצה לומר משהו על עידן טראמפ ברומן הזה. זמן ההווה של הרומן משתרע על שנות כהונת אובמה (2009-2016) ושיאו מקביל לשיא השלילי (בעיני רושדי) של בחירת טראמפ לנשיאות. אבל הקשר בין עלילת בית גולדן לטראמפ מאולץ ומה שיש לרושדי לומר על העולם החוץ-ספרותי בהקשר זה הוא או דל או קלישאי.

התרגום רהוט אך יש גם כמה בעיות תרגום לאורך הרומן. "לתרגל דת" זו תרגומית. שמות מה"אודיסאה" כדאי לתרגם לפי התרגום העברי המקובל ("דיומדס" ולא "דיומד"). "בורחס" ולא "בורגס" הוא זה שכתב את הסיפור "פוּנֶס הזכרן". בישראל קוראים לבימאי "מייקל הנקה" בשם "מיכאל הנקה". הפועל "יתעל" שמופיע כאן במסתוריות כמה פעמים ("כדי שיתעל את דני קיי") מתייחס, כך הבנתי אחרי דרישה וחקירה, למשמעות שיש באנגלית לביטוי  to channel somebody, שתרגום סביר שלו יהיה "לחקות מישהו".