מבקר חופשי

"האדם הבלתי נראה" (1952), שתורגם מזמן לעברית, זכור לי מקריאתי כיצירת מופת. ראלף אליסון שכתב אותו היה סופר שחור. אני מצרף מאמר שראה אור לאחרונה, מאמר משבח על אליסון מפי כותב שמרני ידוע. אני מצרף את המאמר גם משום שלאחרונה גילתה המו"לות העברית את ג'יימס בולדווין (אני ראיתי שלושה כותרים שלו בהוצאות שונות שראו אור בשנה שנתיים האחרונות ועמיתי אלעד בר-נוי סיפר לי שיש עוד כמה שראו אור), סופר שחור שהוא במידה מסוימת התאום המאד לא זהה של אליסון. התרבות מייצרת לעתים כפילים-מתחרים כאלה (דבר מה שיוצר דרמה קטנה-גדולה מתחת לפני השטח של התרבות, דרמה של אנשים, סופרים, שחשים ייחודיים ולפתע צומח במקביל להם, הם מגלים, מישהו כמו-זהה!; אדוארד לימונוב, הסופר הרוסי, חש קצת כך ביחס ליוסף ברודסקי, המשורר הרוסי שהיגר למערב – כמו לימונוב – וזכה בנובל, דבר מה שלמדתי מהרומן "לימונוב" של עמנואל קארר; גם אני הקטן נגעתי בסוגייה הטראגי-קומית הזו בקצרה ברומן שלי "מדוע איני כותב"). אך בעוד אליסון נרתע מהבדלנות ואף מהפוליטיקה השחורה, בולדווין היה אקטיביסט שחור. בולדווין היה גם הומוסקסואל ואליסון לא. בולדווין, ממה שאני מכיר, גם הוא סופר טוב מאד ("ארץ אחרת" שלו, אחד מאלה שראו אור לאחרונה, הוא רומן מעולה, יותר טוב מהנובלה המפורסמת שלו "חדרו של ג'ובני"). אם כי ההתרשמות שלי מ"האדם הבלתי נראה" הייתה עמוקה יותר.
עובדה חשובה ומעניינת נוספת בקשר לאליסון – ושגם לה יש קשר לסוגיית הכפיל-מתחרה בולדווין! – היא שאליסון לא הצליח במשך ארבעים השנים שנותרו לו לחיות אחרי "האדם הבלתי נראה" לכתוב יצירה נוספת. הוא נתקף "בלוק" סופרים, גדול כמו מלון הריץ, כפי שהוא מצוטט במאמר המצורף (ברמז לסיפור המפורסם של סקוט פיצג'רלד).