ארכיון חודשי: דצמבר 2017

על "יער אפל", של ניקול קראוס, בהוצאת "מחברות לספרות" (מאנגלית: שאול לוין, 255 עמ')

דצמבר 28, 2017 – 9:46 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

שתי דמויות שעורכות חשבון נפש ניצבות במרכז ספרה החדש של ניקול קראוס. האחת היא סופרת יהודייה וניו יורקית ששמה ניקול והשני הוא עורך דין יהודי ניו יורקי ועשיר בשם ג'ולס אפשטיין. חשבון נפשה של הסופרת כבת הארבעים ניעור בגלל פירוק נישואיה הממשמש כנראה ובא. חשבון נפשו של אפשטיין בן הששים ושמונה ניעור בגלל הזקנה והקץ הממשמשים ובאים. משבר אמצע החיים ומשבר סופם, אם כן. וכל המשברים והגלים הללו מתדפקים ומתרפקים על חופי ישראל, אליה קשורות שתי הדמויות מאד. קראוס מספרת את סיפורם של השניים, סיפור מקביל אך לא מצטלב, לסירוגין.

אפשטיין, שתאוות החיים הגדולה שבו עד המשבר מתוארת בהתלהבות ובהרחבה (ובתחושה דקה של חיקוי של סופרים יהודים-אמריקאים בני דור קודם, בלו ורות, שתיארו דמויות כאלה), אחרי מות הוריו בזה אחר זה, מתגרש מאשתו, פורש ממשרד עורכי הדין שלו, מתחיל לחלק את רכושו וטס לבסוף לישראל מתוך תחושה לא ברורה ששם יימצא לו פתרון לחידת חייו. ואילו הסופרת שנקלעה למשבר כתיבה, כחלק ממשבר קיומי כללי, עוקרת להילטון בתל אביב, מלון בו בילתה רבות בעבר החל מילדותה ופוגשת שם פרופסור ישראלי לספרות שמשכנע אותה שקפקא ביים את מותו באירופה וחי בישראל עוד שנים ארוכות. על הסופרת לטפל בעיזבונו, גורס הפרופסור המסתורי, ולהמשיך את יצירתו כסופרת שכותבת ליהודים ועל הגורל היהודי.

כל עוד עוסקת קראוס בתיאור המשבר וחשבון הנפש ותוצאותיהם המידיות ספרהּ חזק ובעל משקל. ואילו כשהיא עוסקת בניסיון פתרון חידות חשבון הנפש של דמויותיה היא מפגינה אמנם יכולת דמיון מרשימה, אבל כזו שסותרת בהתרחקותה מהמציאות היומיומית את יסוד חשבון הנפש הרציני עמו נפתחו עלילות ניקול ואפשטיין, כזו שמסכלת את היכולת החמורה לעמוד זקוף מול החיים כפי שהם. החלקים ה"הזויים" בספר, על אף הקסם שיש בהם, מבליטים את היסוד החמקני שיש פעמים רבות בספרות הפנטזיה, או "הריאליזם הפנטסטי". אפשטיין, שמתלווה לרב קבליסט כריזמטי לצפת, ופוגש שם ערב רב של רוחניקים ומתחזקים למיניהם, וניקול, שנוסעת למדבר בעקבות קפקא וכתביו האבודים, מאפשרים אמנם לקראוס ליצור מתח, להוסיף צבע ולהעניק בשר לעלילת הספר, אבל פוגעים בחומרתו של הנושא הגדול שלה: חשבון נפש קיומי. חידת הקיום לא נפתרת, גם לא מתייחסים אליה בכבוד הראוי, בהעלאת גירה של רעיונות קבליים משומשים על "הצמצום" ו"החלל הפנוי", אף לא ברקימת פנטזיה על קפקא בארץ המובטחת. בכלל, קפקא "גיבור התרבות" (לא הסופר), קפקא הרזה והמעונה והפסיבי והחכם, קורץ לחובבי הקיטש בכלל והקיטש היהודי בפרט. וגם בקפקא הסופר עצמו – וכאן אני ודאי אכעיס שוחרי ספרות רבים – יש משהו חמקני ותאב-פרדוקסים ונעדר-מיניות-וקונקרטיות, דבר מה שמושך אליו אינטלקטואלים מזן מסוים, אשר מוצאים בעמימות ובדו משמעיות ובאניגמטיות-להכעיס וביחסי תלות-שנאה שלו עם היהדות והרליגיוזיות ובצינה החמה שלו סוג של רוחניות תחליפית לעידן פוסט דתי. רוחניות לא מספקת, לטעמי.

בלתי נמנע להשוות בין ספרה זה של קראוס לספרו האחרון של בן זוגה לשעבר, ג'ונתן ספרן-פויר, "הנני". הגירושין, על כל הסבל שוודאי כרוך בהם, עשו דבר מה טוב מבחינה ספרותית לבני-הזוג-לשעבר המוכשרים האלה (אני מרשה לעצמי להתייחס לנושא החוץ-ספרותי כי הוא נכנס לתוך הספרות, ב"הנני" של ספרן-פויר וכעת ב"יער אפל"). עד ספריהם אלה האחרונים נרתעתי מהילדותיות והקיטש שנלוו לברק הספרותי של השניים. אבל כעת נכנסה רצינות אמתית לתוך הספרות שלהם. ספרן-פויר קודח עמוק יותר ואמיץ יותר בתיאור המשבר הקיומי שהגירושין המתקרבים ממיטים על הגיבור שלו. הוא עוסק בסקס בישירות, למשל. מאידך גיסא, קראוס חסכונית ואלגנטית יותר ממנו ב"הנני" בספר הזה, הוא נעדר שומנים.

עוד דבר מה בולט משותף לשני ספרי הפוסט-גירושין האלה והוא העיסוק של שניהם ביחסם ליהדות ולישראל בד בבד עם עיסוקם במשבר האישי. זו נקודה מאלפת: מדוע לכאורה לכרוך את היחס ליהדות ולישראל בסיפור שהמוקד הפרטי שלו הוא התפרקותה הממשמשת ובאה של משפחה אחת? אני חושב שמעבר לסוגיות חיצוניות של מיתוג-עצמי כ"סופר/ת יהודי/יה" מבצבץ כאן משהו עמוק יותר. היהודיות כרוכה במשפחתיות ללא התר: הן בגלל שטקסי הדת היהודית מוכוונים בחלקם הגדול למסגרת משפחתית הן בגלל ש"הסיפור היהודי" מהווה הצדקה להמשכת השלשלת והמשכת הדורות, בעידן בו סוגיית המשכת המין האנושי נמצאת על המדוכה (עיינו תנועת האל-הורות), כמו שגם הוויתורים שההורות תובעת מההורים נתפסים כאיום. "נכספתי ליופייה ולחוסנה של התבנית, התבנית שכל הטבע (וכמה אלפי שנות יהודים) מעניקות לה את מרב השבחים: האמא והאבא והילד", כותבת ניקול. יהדות=משפחה, בקיצור, ופירוק משפחה מהווה אתגר לזהות היהודית גם כן. הרומנים של בני-הזוג-לשעבר מציגים את המשוואה העמוקה הזו כמעט מבלי דעת.

על אף שהוא כולל, כאמור, חלקים שלא מתעלים לחלקים החמורים והמרשימים שבו, חלקים שבוגדים למעשה בחמקנותם בחלקים החמורים המרשימים, קראוס כתבה ספר שנקרא בשטף ובהנאה רבה. לקורא הישראלי יהיה עניין מיוחד בספר הזה שמציג מבט בקיא על ישראל מעיניים של אחות קרובה אך עדיין כזו שבאה ממרחק.

כמה מאבות הציונות היותר מעניינים חזו שקיבוץ היהודים לארץ אחת ישחרר אותנו מהשאלה מה זו יהדות. מה שהיהודים יעשו בתרבותם יהפוך ממילא ליהדות, בלי קשר לכך אם זה מה שכיוון אליו דוד המלך או האר"י. באופן פרדוקסלי, אנחנו, כישראלים, לא צריכים להיות חרדים כל כך לשאלה האם אנחנו יוצרים תרבות יהודית. היהודיות ספוגה בנו באלפי נימים מובנים מאליהם, בראש ובראשונה בשפה, כך שאנחנו משוחררים הרבה יותר לעסוק במה שמעניין אותנו כבני אדם. ספרה של קראוס שמציג עיסוק אובססיבי במשמעות היהודיות מזכיר לנו הישראלים גם את יתרוננו זה.

 

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

תזכורת על פתיחת סדרת ההרצאות שלי ב"בית אריאלה"

דצמבר 24, 2017 – 6:32 PM

למי שמעוניין:
ביום רביעי זה מתחילה סדרת ההרצאות שלי ב"בית אריאלה" על ספרים מעניינים שראו אור לאחרונה. מתוך ארבעה עשר המפגשים, ארבעה מפגשים מוקדשים לספרות מקור ובהם אני מארח את הסופרים הישראליים לשיחה על ספרם.
תפתח את הסדרה הסופרת ג'וליה פרמנטו ואשוחח איתה על הרומן האחרון שלה "כפר סבא 2000".

 

הנה הלינק לדף הסדרה 

מאת אריק גלסנר | פורסם בהודעות | תגובות (4)

על "ס. יזהר – סיפור חיים, כרך ב'", של ניצה בן-ארי, בהוצאת "אוניברסיטת תל אביב"

דצמבר 21, 2017 – 9:51 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

את הכרך הציקלגי הזה בן 831 העמודים קראתי ברעבתנות. אם כי גמרתי אותו הרבה יותר מהר, שלא כמו הקריאה ב"ימי ציקלג" עצמו, לפני כעשרים שנה, קריאה מתפעמת אך ממושכת וקשה שנפרשה על פני חודשיים וכללה גיחות תכופות למילון אבן שושן רק על מנת לגלות שמקור המילה הלא ברורה המוצע על ידי הבלשן מצוי ב"יזהר, צקלג, 752" (כלומר בדיוק באותו עמוד ששלח אותי למילון מלכתחילה).

הקריאה כאן מרתקת על אף שהחלק הזה של הביוגרפיה, השני, הנע משנות העשרים של יזהר עד למותו בגיל 90 ב-2006, ובניגוד לחלק הראשון, אינו מהודק, כלומר היה ניתן לקצרו משמעותית, והגיחות של הביוגרפית לניתוח היצירה היזהרית, כמו גם לניתוח פסיכולוגי של יזהר, לא תמיד משכנעות. ניכר שחומר רב היה בידיה של ניצה בן-ארי, שהייתה, יש לזכור, כלתו של יזהר, בעיקר: ארכיונו הפרטי של יזהר, ארכיון אדיר ורלוונטי במיוחד ל"שנות השתיקה" הארוכות שלו, וכן יומניה וארכיונה של אשתו, נעמי סמילנסקי. הקורא נשכר משפע החומר הזה אך לעתים, לעתים רחוקות אמנם, היה מבכר תמצות וחסכוניות על פני הריבוי וההצפה.

אבל, כאמור, אלה בסופו של דבר זוטות, וחוויית הקריאה כאן חזקה ביותר. מדוע? בגלל שיזהר הוא סופר גדול? יזהר הוא אכן סופר אדיר, והטיפול של הספר בנסיבות יציאתם לאור של "חרבת חזעה" ו"השבוי" בזמן מלחמת העצמאות (או מיד לאחריה) מזכיר את שליחותו המוסרית המרשימה כל כך, את אחד מייעודיו של הסופר בכלל, כמו גם שהקטעים הרבים מהפרוזה של יזהר (זו שפורסמה וזו שנגנזה) שמופיעים בספר מזכירים איזה מקווה טהרה אסתטי הן המילים שלו, כזה שאתה נכנס וטובל בתוכו ויוצא מטוהר, מזוכך, מעודן. אבל הכרך מרתק לא בגלל יזהר הסופר – זה הרי אינו ספר בביקורת ספרות אלא ביוגרפיה – אלא בגלל עלילות יזהר האדם.

מאלף במיוחד הוא טיפולה של בן-ארי ב"שנות השתיקה" הארוכות של יזהר כסופר, שנמתחו מ-1963, כשפרסם את הקובץ "סיפורי מישור", ועד חזרתו הדרמטית לכתיבת פרוזה בשנות התשעים. בן-ארי מקדישה מקום נרחב לגילוי המין של יזהר הלא צעיר כבר, בן הארבעים פלוס, כשאחרי יציאת "ימי ציקלג" ב-1958 והתחושה שלו שהספר לא התקבל טוב (ועל כך מיד) הפנה חלק גדול מלהטו לרומנים מחוץ לנישואים. מדובר, כנראה, בעשרות כאלה, חלקם הביאו אותו לסף פירוק נישואיו, סף שבסופו של דבר לא יכול היה לחצותו. עד ערוב ימיו ממש התמיד יזהר ברומנים הלוהטים האלה, כשהכריזמה שלו מושכת אליו מאהבות רבות. הטענה המאלפת של בן-ארי (שדנה בזה בהרחבה, ללא חמקנות והסתרה, להיפך, מתוך הכרה בחשיבות הנושא) היא שיזהר התקיים בשני מישורים: יזהר א' (הסופר לשעבר, חבר הכנסת, איש הציבור, איש האקדמיה) ויזהר ב' (המאהב השוקק). הנקודה היא שיזהר א' הסופר לא יכול היה לכתוב על מה שמעסיק את יזהר ב', מה שלמעשה עמד במרכז חייו, ואלה הם אותם רומנים מחוץ לנישואין שלא הבשילו לפיכך לרומנים בתוך בית הדפוס. בן-ארי מצטטת באריכות, מענגת לרוב, קטעים ארוטיים בוטים ביותר ויפים ביותר שכתב יזהר למאהבותיו ולעצמו. אלה יכלו להיות בסיס לפרוזה ארוטית עברית גדולה, אבל יזהר ב' היה צריך להישאר במחתרת, הוא לא יכול היה לצאת לאור. לכן השתיקה. לכן גיבורי יצירת יזהר כמעט תמיד אינם אנשים בוגרים אלא ילדים, עלמים וגברים צעירים.

"שנות השתיקה" של יזהר אינן קשורות רק לפן הזה בחייו, אלא גם, כמוזכר, לתגובתו הקשה להתקבלות "ימי ציקלג". בעיקר ביקורתו הצוננת של קורצווייל (שלו מקדישה המחברת את הפרק בעל הכותרת הלאקונית המאיימת: "קורצווייל") על "ימי ציקלג" הכאיבה ביותר ליזהר. העשור שאחרי יציאת "ימי ציקלג" ב-1958 לאור היה קשה במיוחד בחייו של יזהר, טוענת בן-ארי, בגלל השיתוק והפקפוק העצמי שהחדירה בו ביקורתו של קורצווייל. למעשה, יזהר פנה לקריירה אקדמית (הוא כתב דוקטורט בחינוך ולימד ופרסם ספרים בעקבותיו), טוענת בן-ארי, כדי להיות כשיר להיאבק עם קורצווייל (ודומיו) בכליהם שלהם, להתקיף את המבקרים בתחמושת שבה הם משתמשים. איזו דרמה פסיכולוגית! במיוחד כשמדובר באדם בעל יכולות אינטלקטואליות כאלה, שההתגוששות שלו עם הביקורת, התגוששות שאמנם לפעמים היא אנרכיסטית באופן לא משכנע, מעניינת.

עוד מקבץ של נושאים מעניינים בביוגרפיה: ניתוח פעילותו ארוכת השנים של יזהר כח"כ במפא"י ואחר כך ברפ"י (יזהר היה זה שהביא לחקיקת חוקים להגנת הטבע שכולנו מחונכים לאורם); דיון בפעילותו הפובליציסטית הלעתים פרובוקטיבית (טענותיו נגד ה"אינטגרציה" בחינוך, למשל, שאינה תורמת לתחושת ערכם העצמי של התלמידים מהשכבות החלשות, אלא להיפך); מחאתו הפומבית נגד מס הכנסה וחובת הצהרת הון (בשם צנעת הפרט וריסון חדירת הקולקטיב לרשותו).

יזהר לא חי חיים מאושרים, טוענת בן-ארי לקראת סיום הביוגרפיה. אבל מי כן? בכל אופן, זו ביוגרפיה מאלפת של סופר דגול ואמיץ, סיפור חיים סוער המסעיר גם את הקורא.

 

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

המלצה קצרה על "רומן 11, ספר 18" של דאג סולסטד ("בבל", מנורווגית: דנה כספי)

דצמבר 20, 2017 – 9:16 AM

כאשר הנושא של הספרות הוא ניהיליזם (אבדן אמון בערכים, תחושת חוסר משמעות) הרי שהספרות עצמה צריכה לפצות על אבדן הניהיליזם בהציבה ערך משלה, כלומר אותה עצמה. זו אחת הסיבות מדוע יצירות הספרות שמתמודדות עם הניהיליזם הן היצירות החשובות ביותר שבמצאי הספרותי: הן חייבות להיות טובות מאד על מנת שיהיה לקורא במה להיאחז.

באופן גס, יש שתי דרכים בהן מפצה הספרות שעוסקת בניהיליזם על הניהיליזם עצמו. האחת – דרך התוכן והאחרת – דרך הצורה.

הספרות שמפצה על הניהיליזם שהיא עוסקת בו באמצעות התוכן עושה זאת באמצעות חשיפת העומקים הפסיכולוגיים והפילוסופיים שמביא אליו הניהיליזם. העומק המסחרר מפצה על אבדן הטעם והמשמעות, הופך תחליף למשמעות. קירילוב של דוסטוייבסקי ב"שדים" שמחליט להתאבד על מנת להוכיח את ריבונות האדם, את המרד של האדם באלוהים ובטבע כאחד, הוא דוגמה בולטת לעומק מסחרר כזה. אנה קרנינה ברומן הנושא את שמה, שמהרהרת לפני התאבדותה שבעצם אין דבר כזה אהבה בעולם, אף אחד בעצם לא אוהב אף אחד, הכל מסכות והעמדות פנים, גם אם לובשי המסכות לא תמיד מודעים לכך – היא דוגמה קודרת נוספת. דרך נוספת של התמודדות תכנית עם הניהיליזם בספרות היא הצגת עמדה שמגייסת את כל כוחות הנפש החבויים באדם נגד אבדן הערכים. האדם מורד במרד המטפיזי שלו עצמו. ברנר הוא דוגמה מופתית לכך. וכך גם קאמי.

אבל יש ספרות שמפצה על הניהיליזם באמצעות הצורה הספרותית. הפיצוי הזה הוא, בעיניי, חלש יותר באופן עקרוני, אבל הוא מניב בכל זאת יצירות יפות.

כזה הוא הרומן "רומן 11, ספר 18" של הסופר הנורווגי דאג סולסטד שראה אור במקור ב-1992 (הסופר והספר נחשבים מאד במולדתו, כך הבנתי). הניהיליזם והייאוש כאן הם מהסוג הרך, זה של חברות השפע. אף אחד לא רוצח אף אחד כתוצאה מהניהיליזם (כמו שהעיר פעם בגאוניות המבקר היהודי-אמריקאי אירווינג האו: רסקולניקוב כיום, רגע לפני שהיה רוצח את הזקנה, היה וודאי מקבל מכתב ובו מודיעים לו שבקשתו למלגת לימודים נענית בחיוב וסמסטר הסתיו יתחיל בספטמבר הקרוב). הגיבור שנטש אישה וילד לשם אהבה חדשה מאבד את הטעם באהבתו החדשה עם אבדן יופייה של המאהבת. ובעצם, גם קודם לכן לא ברור לו מדוע בעצם עזב את אשתו כשהיה ודאי לו שימאס עד מהרה באהובתו החדשה. את הייאוש הניהיליסטי, שמוביל למעשה אבסורדי במהלך הרומן, ממתיק סולסטד באמצעות הצורה. כלומר, באמצעות המוזיקליות של המשפטים, הסגנון המודגש החזרתי שיש כאן, הגיהוץ של המשפטים שמיישר כל מעקש ועקוב למישור במרוצתו של הקורא. ובאמצעות אירוניה והומור דקים שהוא בוזק בטקסט. ההמצאה התכנית שיש כאן – אותו מעשה אבסורדי שהגיבור מבצע על מנת לפוגג מעט את חוסר המשמעות התפל של החיים – מעניק אמנם מתח לעלילת הספר, אבל לא נראה לי חשוב במיוחד.

ספר יפה, מהנה לקריאה, למרות – ובעצם בגלל – נושאו הקודר.

מאת אריק גלסנר | פורסם בביקורות ספרות קצרצרות | תגובות (1)

הפנייה לרשימה של אורין מוריס על הרומן שלי "מדוע איני כותב"

דצמבר 18, 2017 – 7:28 PM

למי שמעוניין:

אוריין מוריס כתב יפה ובנדיבות באתר "הפתיליה" על הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים").

 

הנה הקישור לרשימתו

 

תוספת מאוחרת (מה-25 באוגוסט 2018): אתר "הפתיליה" ירד מהרשת. לפיכך אני מעלה לכאן את רשימתו של אורין (בהרשאתו ובהרשאת עורך אתר "הפתיליה" לשעבר, טל שקד).

אורין מוריס

"במובן מסוים, אני בהחלט האדם האחרון שכשיר לכתוב על ספר מעין זה: שהרי הוא קרוב כל כך אצלי. ראשית, אני מכיר את אריק גלסנר, אמנם היכרות אישית שטחית מאין כמותה, אבל אני מכיר אותו קרוב כבר לעשור. דבר שני, אנו קולגות, לא הייתי אומר מתחרים, אבל שניים שעוסקים באותו המקצוע עצמו התמהוני: בקורת הספרות.  גלסנר אמנם מרכזי, עקבי וותיק ממני בתחום, אך אנו עוקבים ממרחק מה, זה אחר פועלו של השני.

למעשה, בזה מסתכמת עיקר היכרותנו. לפעמים אנו נקלעים לאותה רחבה פנימית של בית קפה, שיחותינו על פי רוב נמשכות קצת פחות מדקה, ועולות תמיד על אותו מסלול קובע: "מה אתה קורא עכשיו", אני שואל, והוא עונה "על מה אתה כותב?". שלום שלום, וכל אחד לענייניו. כך בערך עשור.

אך לא בזה העניין. כי הסיבה שאני קרוב מדי אצל הספר הזה, היא לא עניין גיאוגרפי של חלל בית קפה, וגם לא עניין תעסוקתי של אותו משלח יד משונה. גם לא עניין פרסונלי, של מידה של כבוד והערכה לפועלו, אלא עניין אחר. הסיבה שאני הבנאדם האחרון בעולם שכשיר לכתוב על הספר הזה, היא שאריק גלסנר חיבר עכשיו ספר שני מפרי עטו (קדם לו "ובזמן הזה", כתר 2004), שעיסוקו הוא במבקר ספרות שכתב ספר והוא דלפון ואין לו אמצעים היכן לגור, והוא הולך סובב עם תיק מחשב, שיש בו גם זוג תחתונים וגרביים, אבל נשכחת ממנו כל הזמן מברשת השיניים (עמ' 70), שצריכה להיות חלק מפק"ל נסיעה הכרחי זה.

ואני קורא שורות אלה וחש שהספר אולי אינו עלי ולא עוסק בי, אבל הדמות הזו, היא כרגע אני. זה נכון כמובן שבמידה רבה, זו חתירתו של כל ספר שבעולם. שייגש אליו הקורא ויראה בדמות הראשית את בבואתו שלו, עצם מעצמיו, המתהלך בעולם השונה משלו, ולא פעם עושה את כל מה שקצרה ידו מלעשות.  אלא שהמקרה כאן מעט אחר: כי המקרה חריף וקיצוני בהרבה. הנה: גם אני מבקר ספרות שכתב ספר ונקלע עקב כך לדלפונות. גם אני, ספרי לא התקבל במידה ששכנעה וספקה אותי, שאכן צריך הייתי לכותבו, והקליעה אותי למחשבה שמוטב היה אולי אילולא נכתב ויצא (לא באמת). וגם אני יכול הייתי לנסות לסכם לעצמי כל זה בעבור עשר שנים בדומה למלאכתו של אריק גלסנר בספרו זה "מדוע איני כותב", שאכן דן, עוסק ומספר במקרה הקודם של הוצאת ספרו הקודם והמשבר אליו נקלע עקב כך.

כך, שאפשר לומר, שאני במידה רבה האדם האחרון בעולם שיכול לכתוב על ספר זה. ואילו מנגד מי בקי יותר בפרטיו, מי מצוי יותר בפוזיציות ובמתחים הללו? מי עוד יכול באמת לסבול ולהתענג עליו כמו כותב שורות אלה, שפסע על אותה הדרך, הקיא ובלע את אותן השורות עצמן. הקיא ובלע, כי זוהי פעולת הביקורת, ולא פעם פעולת הכתיבה. העלאת גרה של חומרי נפש, לשם עיכולם מחדש.

תמיד הערכתי את גלסנר. אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בשמו. אבי ניגש אלי, אמר לי קרא את זה, חומר מעניין. הוא  הגיש לי מוסף עיתון ועליו רשימות של אינטלקטואל צעיר המוציא את זמנו ומשתדל להרוויח לחמו בשמירה על מעונות האוניברסיטה בתל אביב (קטע המופיע בספר במלואו, עמ' 40). זה בעצם דיוקן מסוים, עגום ומשעשע, של מצבו של האינטלקטואל העצמאי, בישראל של שנות הקפיטליזם הביביסטי המוקדם, וסוגי הביזוי אותם מוכרח הוא לקחת על עצמו בשביל לקיים אורחות חייו. לא סטופנדיה, לא מימון מפלגתי משל משרד התרבות ובית העם, אלא שמירה בשכר מינימום כלשהו, ורצף האינסידנטים ומפגשי הארעי אליהם ייקלע העוסק בתחום כפוי טובה כעין זה.

קראתי וסברתי שזה די משעשע, וגם מעט אולי ארוך. אבל זו הייתה בהחלט עמדה חדשה (ישנה, "התלוש" הרי) של דיוקן האינטלקטואל בכלכלת הזעם והחידלון של ישראל במפנה המילניום. לא ידעתי אותו זמן עד כמה מצב דברים זה מבשר על מצבי שלי, מקדים אותו במספר שנים לבוא. מאוחר יותר התחלתי לעקוב אחר רשימות הביקורת שלו, משך שנים קראתיו, תמיד מתוך אמון. לא תמיד הוא הבריק, כדרכם באמת של מתמידים. אבל כמעט תמיד, משכנע, רציני ואמין. ואלו תכונות נדירות מאוד בסצינה ספרותית צפופה, עמוסת יצרים ודחוסה כשלנו. ישנם מבקרים של כמה עשורים המפרסמים תדיר בעיתון ויכתבו תמיד רק על שוחרי טובתם, החייבים להם בדין, ואלו אשר הם מבקשים להתחבב עליהם (או להעליבם במקרה הביקורת השלילית), וזה לא פעם מכריע על מה יכתבו ועל מה לא (שזו, אגב, המשמעותית שבהכרעות למבקר, שכן, זו הגדרתו את הקיים). יש, למשל, מוסף שלם שעיקר בחירותיו הן מזן ה"שמור לי ואשמור לך", ואם חלילה אחד מכותביו יוציא פתאום ספר, אזי בכיר החוקרים יקפוץ כדג גדול ממעמקיו לבולעו ולעכלו, במאמר בן חמישה חלקים על אפו וחמתו של הקורא התמים. כך שמבקר הגון הוא מצרך נדיר מאין כמותו, ומה שלא ייאמר על גלסנר, הוא לאורך השנים מתגלה כהגון והסולידי שבמבקרים, ועל כך גם נתונה לו הערכת רבים.

אבל זה מעט רדוקטיבי. כי גלסנר שווה מעט יותר מזה כמבקר. הוא מעז לקחת על עצמו אחריות של מודרניסט, להעריך, לחלק לקבוצות, מגמות וזרמים. דבר אפנתי מעט פחות היום, ולו בשל קריאות הרוחב שכל זה יצריך. ברשימותיו גם יש מימד עומק כלשהו, יכולת ירידה לתוך הטקסט, אבל לא כזו עתירת יומרה שתמפה את המבוך הנפשי שמצוי בין היצירה ללא מודע של הכותב. הוא דרך כלל יציץ, יגזור איזו אבחנה, סוציולוגית על פי רוב, וישתדל שלא לפגוע או להיפגע. כי זו אינה המטרה ככלות הכל, המטרה היא לצמוח ולהשכיל, או להעמיק חקור, לצבור ולקטלג.

ואחרי כל ההקדמה הזאת, לעניין עצמו: "מדוע איני כותב" הוא ספר בלתי רגיל. פנייתו מתאפיינת בתחושת כנות, בנכונותו לחלוק כאב ומבוכות של התבגרות ושל תקופה, ובעיקר חקירה מתמשכת של אדם ביסוד הכוזב שבנפשו והסיכוי, שבין אסון וגאולה שעוד עומד לו, בבואו אל העשור הרביעי לחייו. סגנונו מעניין, ושעטנזי. חלקו מסופר מעמדת "עשר שנים אחרי" (כשם להקה אמריקאית של להיט אחד ענק), וחלקו חומרים שבכתובים, או שראו אור – במהלך השנים של התפתחות העלילה -שנות המאבק על התקבלות והכרה של צעיר דתל"ש מכפר הרוא"ה, בעולם הספרותי התל-אביבי. בן דמותו של הכותב, אכן נאבק, וגם מתקבל. אלא שתוך כך, והדבר עשוי להישמע מעט קלישאי – אך אינו מועבר כך בספר כלל – הוא מאבד במידת מה, את החוט המקשר אותו עם פנימיותו שלו. עם קווי העומק העקרוניים והמכריעים לקיומו האותנטי. כך קורסים הדברים אט אט אל תוך משבר, כאשר לצד זה נחשף עומק אחר, טרגדיה מטרימה של סיפור האב שהתאבד במושב, ואהבה ראשונה שנותרה בלא מענה, כאשר אלה כמעט שזורים האחד בשני, מותירים אולי את הקורא להכריע מי מביניהם הוא המכריע בפצע הנפש המוקדם (ועד כמה שהרעיון שמעלה כאן הכותב הוא כביכול מופרך, בהשוואה מעין זו בין הכאבים, הוא גם מאוד אותנטי לנפש הילד החווה).

ישנם פה ושם דיונים מפרכים ומתישים. ישנם מעיקים מעט, וחזרתיים. זה גובה מחיר, אבל זה גם קו דמות. אדם ששב ומנתח עד העצם, בודק עצמו ומבקר. מסרס את תשוקותיו, ורודף אחריהן שוב ושוב. מנסה לענות על שאלות הרבה, חוקר חופר ולא מתרצה. לעיתים זה מגרה, לעיתים זה לא. הכתיבה של גלסנר, על פי רוב מפתיעה לטובה. אין בה מעט היובשנות שלעיתים עשויה להימצא בכתיבתו הביקורתית, אלא מימד של עושר לשוני ולחות, תוך שליטה לא מצויה בהפעלת הפועל העברי (שכאשר אני חושב על זה עכשיו, זו עיקר המיומנות לה נדרש הסופר העברי, שכן, שם עיקר החיוניות והגמישות שבשפה זו).

כל זה נצבר ונאסף לקראת סוף הספר כבמערכה, ומתגלה למעשה כי מה שנראה פזור דעת, הוא למעשה, מגוון מכדי להיות בלתי מקרי, הוא מהלך אחד, רב משתתפים, שסופו מתכנס אל פרדס האב המתאבד, והמבוי הסתום של השבילים המתפצלים שכל זה מותיר עבור הבן האובד. האם יימצא לו השביל, השביל שלו? זו שאלה שאיני רוצה להידרש אליה כעת, כי הספר הזה מסתיים בצורה מבריקה ועונה בה תשובה יותר יסודית והגונה מאשר אני יכול להרוס, ולצמצם בשורה בלתי הגונה אחת. ולכן, לא."

מאת אריק גלסנר | פורסם בהרומן שלי "מדוע איני כותב" - ראיונות והמלצות | לכתוב תגובה

על פוסט-הומניזם וספרות

דצמבר 14, 2017 – 10:46 AM

המאמר כונס בספרי, "מבקר חופשי" (הקיבוץ המאוחד, 2019)

https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic

על פוסט-הומניזם וספרות

פורסם ב"ידיעות אחרונות" 2017

 

הצירוף "פוסט הומניזם" הופך אט-אט לצירוף טרנדי. לשם הדוגמה: לפני חודשים מספר ראה כאן אור קובץ מאמרים שבו השתתפו יותר מעשרים כותבים ששמו "העידן הפוסט-אנושי" (הוצאת "פרדס", בעריכת יוחאי עטריה ועמיחי שלו; גילוי נאות: כתבתי בו מאמר). אבל נדמה שמעבר לאופנתיוּת, שתמיד כדאי ואף רצוי להתעלם משכמותה, מעידה שכיחותו הגוברת והולכת של הצירוף "פוסט-הומניזם" על תחושות חשובות ואמתיות שרוחשות על ומתחת פני השטח של התודעה הקולקטיבית בעידן הנוכחי.

"פוסט הומניזם" מתייחס לשני סוגים של גישות, תחושות, רגשות ומחשבות, שונים ואף סותרים במובן מסוים. הסוג האחד ניתן לכנותו אנטי-מודרני ואילו את הסוג השני היפר מודרני.

"פוסט הומניזם" בגרסתו האנטי מודרנית רואה בהשתלטות האדם על הפלנטה אסון אקולוגי ומוסרי, שפוגע, מלבד באדם עצמו, בבעלי חיים, צמחים, גם בפלנטה גופה. "פוסט הומניזם" במובן זה קשור קשר אמיץ לגל הצמחונות/טבעונות של השנים האחרונות. בצד התעוררות מרשימה מבחינה מוסרית לדאגה לסבלם של בעלי החיים, מציגה, לעתים, הגרסה הזאת, בגלוי ובסתר, גם לא מעט שנאת אדם, שנאת ההומו-סאפיינס.

ואילו "פוסט הומניזם" בגישתו ההיפר מודרנית חוזה שפיתוחים מדעיים הממשמשים ובאים יהפכו את הקיום האנושי בעתיד הקרוב לדבר מה שונה בתכלית השינוי ולמעשה יהפכו אותו לקיום "פוסט אנושי". נציג מובהק של הגישה הזו הוא יובל נוח הררי בספרו "ההיסטוריה של המחר". המאה ה-21, טוען הררי, מסתמנת כמאה שבה תנסה האנושות (וקרוב לוודאי תצליח, משתמע) להביס את הזקנה והמוות, לגלות את המפתח לאושר ולשדרג את בני האדם לאלים. אנחנו מדברים, לפיכך, על לידתו של מין אדם חדש לחלוטין. ולכן: פוסט הומניזם.

אם כך, געגוע לעבר, שבו האדם לא רמס תחת מגפו את כדור הארץ, בצד תקוות וחששות מפני העתיד, הם שניצבים בשורש התחושה ה"פוסט הומניסטית". לא פחות מגעגוע לעבר וחזון לעתיד, תחושות של אי נוחות בהווה (לא תמיד מודעת ומובנת לעצמה) מזינות את הרגישות ה"פוסט הומניסטית". תחושות אי הנוחות גלויות בגל הצמחוני ה"פוסט הומניסטי", שמתייחס לתיעושו של ייצור המזון מהחי בעשורים האחרונים, אכן שינוי דרמטי. אבל מעט מתחת לפני השטח מבעבעים רגשות אי נוחות עמוקים יותר, לדעתי, שמסבירים בתורם גם את עוצמת הגל הצמחוני/טבעוני הזה. במילים אחרות: הנטייה העכשווית לצמחונות נובעת גם מבוז עצמי של האדם שנובע מסיבות שאינן קשורות למצב בעלי החיים תחת שלטון האדם. שוב הררי – בהתלהבותו לבשר לנו על השינוי הממשמש ובא לדעתו, כמו גם ביכולות הסינתזה המרשימות מאוד שלו, אך כאלה שלא נלוות להן תמיד יכולות אנליטיות – הוא מדריך מוצלח בהצבעה על מקורות אי הנוחות מהמצב האנושי בהווה. הררי מצביע לא רק על כך שהטכנולוגיה העכשווית הופכת – ותלך ותהפוך יותר ויותר – מקצועות אנושיים שלמים למיותרים, ובכך היא מפחיתה כבר מערכם של בני האדם, אלא גם על כך שדעות מקובלות ורווחות במדע העכשווי סותרות כמה מאמונותינו העמוקות ביחס לשאלה מה הוא אדם. לפי הררי (וצריך לזכור שהסוגיות הללו שנויות במחלוקת בתוך המדע, הרבה יותר מכפי שהוא מציגן), ביולוגים ותיאורטיקנים של המחשוב מתייחסים ליצור האנושי כ"אלגוריתם", כלומר כמערכת שמטרתה לחשב חישובים, לפתור בעיות ולהגיע להחלטות. ראיית התודעה בדרך כזו (שוב אדגיש, גם מנקודת מבט חילונית לחלוטין, שאינה מאמינה ב"נשמה", זו תפיסה שנויה במחלוקת ויש מבקרים חריפים ומשכנעים של הרדוקטיביות שלה), כמכשיר לפתרון בעיות, גם אם מתוחכם, מובילה הן לתפיסה שהאדם אינו בעל חופש בחירה (כפי שמחשב, גם המתוחכם ביותר, אינו יכול לפעול בניגוד לאלגוריתם שלו), והן לתפיסה שהאינדיבידואל אינו דבר-מה קדוש ומסתורי ובלתי ניתן לפיצוח (להיפך, ייתכן שמחשבים מתוחכמים יבינו אותנו טוב יותר משאנו מבינים את עצמנו). ראיית התודעה באופן כזה מובילה להכרזה שתחושת "האני" היא בדיה שיצרה האבולוציה לצרכיה.

בצד התופעות שהררי מתמקד בהן, כדאי גם להזכיר תופעות נוספות שתורמות לתחושת פיחות בערך האדם. למשל, את הכרסום העז באינדיבידואליות שיוצרות הרשתות החברתיות בהציגן את המרחב הפנימי הכמוס של היחיד פרוש לעין כל ובהגברת התלות של היחיד בקבוצה, תלות נואשת וצְמאת-לייקים. עוד אוסיף שהתחושות "הפוסט הומניסטיות" שואבות לדעתי השראה גם מהריבוי המספרי הפשוט של בני האדם על פני הפלנטה כיום, כמו גם מהעובדה שבחברות ההמונים נראה שקל להחדיר למוחם של רבים עיסוקים בדברי הבל, קל גם לערוך במוחם מניפולציה בעזרת קמפיינים ומסעות פרסום למיניהם. גם משום כך נוצר פיחות בדמות  האדם ובחשיבות האינדיבידואל בחברות העכשוויות.

לפי הררי, ההומניזם, "הדת" שכבשה את העולם במרוצת חמש מאות השנים האחרונות, עומדת לפיכך בפני שקיעה, כי היא הושתתה על אמונה במותר האדם בממלכת הטבע כמו גם על חשיבותו הבלתי מעורערת של האינדיבידואל בתוך המין האנושי. במילים אחרות: הדבר שעליו הררי מדבר הוא התחושה שמסתורי "הנפש" פוצחו או עומדים בפני פיצוח, כתוצאה מכך נוצרת התחושה שערכי ההומניזם הקלאסיים מתערערים. האדם הוא מכונה מתוחכמת מאוד, המכונה המתוחכמת בטבע, אבל הוא מכונה, ואילו האינדיבידואל הוא ורסיה של המכונה הזאת, שניתנת אף היא לפיענוח ופיצוח שלמים. הררי מעניק לנו בספרו גרסה חדשה ל"עולם חדש מופלא" של האקסלי מ-1932 (גם אצל האקסלי מוותרים בני האדם על האינדיבידואליות שלהם תמורת עונג ושעשועים), בהבדל מרכזי אחד: הדברים, לפי הררי, לא יקרו בעתיד הרחוק, אלא כבר קורים עתה, או יקרו בעתיד הקרוב.

הררי הוא למעשה אידיאולוג של הפוסט הומניזם. הוא לא רק מתאר את שקיעת ההומניזם, לתפיסתו, אלא, במשתמע, גם מעט מייחל לכך. ניתן לאתר תאוות השפלה של האדם בספרו, שמחה לאידו. אצל הררי מתגלה גם הקשר בין ה"פוסט הומניזם" מהזן האנטי מודרני לזה מהזן ההיפר מודרני.  הררי מגלם את הקשר בין התיעוב האידיאולוגי להומו סאפיינס, משעבד החיות, לוויתור הקל מדי, העולץ כמעט, על ההומניזם, וזאת לטובת קיום שונה לחלוטין.

בכל מקרה: הספר של הררי הוא ניסיון מרשים  לייצר מטה-נרטיב למאה ה-21, ובמרכז המטה-נרטיב שלו ניצב חזון "פוסט הומניסטי".

האם הספרות העכשווית עוסקת ב"פוסט הומניזם"?

קל לענות בחיוב אם הכוונה היא ל"פוסט הומניזם" מהסוג האנטי מודרני. במאה ה-21 ראו אור כמה וכמה ספרים שמציבים במרכזם לא בני אדם, כי אם בעלי חיים, או שמציגים בני אדם שמבקשים להתערטל מאנושיותם לטובת קיום אנימלי ואף צמחי. אביא דוגמאות לספרים שראו אור בחודשים האחרונים בארץ.

הנובלה "חתולה אורחת" של הסופר היפני טקשי היראידה, שראתה אור במקור ב-2001 ותורגמה לעברית לאחרונה (בהוצאת "כתר", מיפנית: עינת קופר), מציבה במרכזה דמות של חתולה שהופכת להיות בת ביתם של זוג יפנים חשוכי ילדים (לפני כעשור, חביבה פדיה פרסמה את ספרה "בעין החתול" ששמו מסגיר את קרבתו ל"חתולה אורחת").

עוד בחודשים האחרונים ראה אור בעברית הספר "הבז" (הוצאת כרמל, בתרגום עודד וולקשטיין). הספר, שמתאר באופן מדוקדק תצפית בבז במזרח אנגליה, ראה אמנם אור במקור בסוף שנות ה-60, אבל הוא נתגלה מחדש לקהל דוברי האנגלית בשנת 2005 והתגלות שנייה זו, כמו גם תרגומו לעברית לאחרונה, מעידים על רוח התקופה הפוסט הומניסטית שאנו חיים בה. המחבר של "הבז", ג'.א. בייקר, כותב במפורש שתשוקתו הגדולה לעולם הדומם, הצומח והחי נובעת משאיפתו "להניח לכתם האנושיות להימחות בריקות ובשקט". ואילו עידן לנדו, באחרית הדבר שכתב ל"הבז", מקשר בצדק רב את הספר לחזון ה"פוסט הומניסטי".

הסופר א"מ פורסטר בספרו העיוני החשוב "אספקטים של הרומן" מ-1927 כתב שהרומן, בניגוד לשאר האמנויות, מתמקד בבני האדם וחיי הרגש והמחשבה הנסתרים שלהם. אין רומנים שבמרכזם חיות, כתב פורסטר, ואם יש, הרי שאלה אלגוריות לבני אדם. אולי בעתיד, כשנדע יותר על הפסיכולוגיה של החיות, יופיעו רומנים שחיות יעמדו במרכזם, חזה פורסטר. בלי קשר לרמת ידיעותינו בפסיכולוגיה של חיות, הרי שהספרים האלה, שצוינו לעיל, שמעמידים במרכזם חיות ולא בני אדם, מעידים על דבר מה חשוב ברוח התקופה.

"הצמחונית", ספרה של הקוריאנית האן קאנג, שזכה בפרס בוקר הבינלאומי בשנת 2016 וראה אור לאחרונה בעברית (בהוצאת "סאגה", מאנגלית: שרון קרמנר), קשור גם הוא הדוקות לגל ה"פוסט הומניסטי" הזה. זה רומן חריף ובעל עוצמה על אישה קוריאנית מסיאול, אישה שקטה ולא נספרת, שמחליטה יום אחד לא לאכול עוד חיות ונקלעת לעימותים, חלקם אלימים, עם בני משפחתה. זה ספר חזק, מיזנטרופי בבסיסו, שנאת האדם העזה שבו הרתיעה אותי. התשוקה של האישה שבמרכז הרומן היא להתנער מהאנושי. היא, למעשה, שואפת לקיום צמחי, ותשוקתה הגדולה היא להתקלף מאנושיותה ולהיות לעץ. ואילו האנשים אוכלי הבשר בספר הם קריקטורות דוחות של בני אנוש. בעלה של האישה, למשל, הוא גבר בהמי המתעמר בחלשים ממנו. צימחונותה של האישה מונעת ממנה גם לשכב עם בעלה, כלומר האיסור על תאוות הבשרים כפול וכולל גם מגע מיני אנושי, ואילו הבעל מצדו אונס את אשתו, כמו שאביה כופה עליה באלימות לאכול בשר, כך שגם האונס מוכפל, אונס אכילת הבשר מתווסף לאונס המיני.

אולם כמה תופעות מרכזיות בספרות העכשווית קשורות ל"פוסט הומניזם" מהסוג השני, ההיפר מודרני.

מילות הסיום המהדהדות של "החלקיקים האלמנטריים" של מישל וולבק מ-1998 הן: "ספר זה מוקדש לאדם". ואכן, הרומן הגדול הזה, כמו חלקים גדולים ביצירתו של וולבק (כולה ראתה אור בארץ בהוצאת בבל), ספוגים בתחושת תום עידן, תחושה של קץ האנושות. ספריו של וולבק רוויים בתחושות "פוסט הומניסטיות". זה, כאמור, "פוסט הומניזם" במובן השני שלו, ההיפר מודרני. התחושה שמפעמת בכמה מיצירות וולבק היא שהתפתחויות מדעיות הממשמשות ובאות ישנו מן היסוד את המצב האנושי, ישנוהו בעצם למצב "פוסט אנושי". כך, למשל, תתמסמס האינדיבידואליות בקיום קולקטיבי של האנושות, בעתיד המתואר ב"החלקיקים האלמנטריים", וכך יחיו בני האדם לנצח, אך חיי התבוננות נטולי יצרים, ב"אפשרות של אי", מ-2005. זה הפן המשיחי, האוטופי במחשבת וולבק. לעומתו מופיע החזון הדיסטופי של הצמחייה שמכסה את פני האדמה אחרי היעלמות האדם ב"המפה והטריטוריה" (ספר הרבה פחות חשוב ומרשים, יש לציין). ה"פוסט הומניזם" של וולבק נובע לא רק מחזון של התפתחויות טכנולוגיות מרעישות, אלא גם, ואולי בעיקר, משנאת החברה העכשווית. מתחושה שלציוויליזציה האנושית במצבה הנוכחי (על ערכי התחרות הכלכלית והמינית שמניעים אותה) אין זכות קיום מוסרית. ווולבק אף מדבר במפורש על התנגדותו להומניזם שפרח במערב מאז הרנסאנס.

גם מפעלו האוטוביוגרפי המרשים של קארל-אובה קנאסוגרוד בסדרת "המאבק שלי" בת ששת הכרכים (הוצאת מודן, בתרגום דנה כספי) הוא, לדעתי, תגובה לתחושה שאנו חיים בעידן "פוסט הומניסטי". אלא שהפעם זו תגובה הומניסטית לתחושות האלה. אם הררי מדבר על התקופה שלנו כתקופה שמתחוללת בה קריסה באמונה באינדיבידואליות, קריסה בתפיסה ש"אני יודע על עצמי דברים שאף גורם חיצוני לעולם לא יוכל לדעת. רק לי יש גישה לאותו מרחב פנימי של חופש, שהוא ה'אני' האמיתי שלי" – קריסה שנובעת מכך שכבר בהווה ועוד יותר בעתיד ישנן ויהיו מכונות שיכירו את הפנימיות שלנו טוב יותר מאתנו, כמו שכבר כיום הרפואה יודעת על גופנו מה שאין לנו סיכוי לדעת בכוחות עצמנו – הרי שקנאוסגורד כתב שיר הלל ל"אני", שיר הלל למבט האינטרוספקטיבי, למבטו של האינידיבידואל בחייו הפרטיים והחד פעמיים. הסדרה של קנאוסגורד היא הכרזת מרד ומלחמת שחרור, הכרזתו של היחיד שהוא, והוא בלבד, יהיה זה שיספר את סיפור חייו. מונטיין  "הואשם" בכך שהוא עוסק בכתביו יותר מדי בעצמו, על כך השיב שזה הנושא שהוא מבין בו יותר מכל והוא מבין בו יותר מכל אחד אחר. כך גם קנאוסגורד מבקש לחלץ את סיפור החיים הפרטי מידי "המומחים" (פסיכולוגים, סוציולוגים וכו') ולהכריז שהיחיד הוא המוסמך ביותר לספר את סיפור חייו הוא. ההתמקדות באינטרוספקציה אצל קנאוסגורד חשובה גם בהציגה חוויית תודעה-מבפנים, חוויה סובייקטיבית, כזו שהמדע לא יכול להתחרות בה, כיוון שהיא אינה חופפת את השינויים המוחיים המטריאליים, שניתן לאתרם בסקירה של פעילות מוחית.

אני חושב שהאקלים הרעיוני-רגשי ה"פוסט הומניסטי" הוא אקלים מסוכן.

ראשית, גם אם צודקות התחזיות על שינוי רדיקלי שצפוי לקיום האנושי במאה הקרובה (ולא בטוח בכלל שהן תתאמתנה) הרי שהתחושה שאנו חיים בתקופת דמדומים, בין עבר אנושי לעתיד "פוסט אנושי", תורמת לאדישות שלנו ביחס לתיקונים "קטנים" אך נדרשים במצב האנושי העכשווי. האקלים ה"פוסט הומניסטי" מביא להלך רוח מעין זה: למה לנו להיאבק נגד אי השוויון בחברות שלנו, או נגד התנהגות לא מוסרית בין אומות, אם מעבר לכותל עומד שינוי כה רדיקלי בקיום האנושי כולו? להיאבק למען דיור הוגן לכל, למשל, נראה מעשה מיותר אם בקרוב כולנו נחיה לנצח את נעורי הנצח שלנו, נבלע גלולות "סומא" לאושר תמידי ו"נשדרג את עצמנו לאלים", כפי שחוזה הררי. הסכנה הגדולה, בקיצור, היא האדישות ביחס לתיקון עולם לא גורף. החזון "הפוסט הומניסטי" יכול לקרוץ בקלות – ואף קורץ – לפוליטיקאים שאין להם הדרייב והחזון לשיפור המצב האנושי והם נתלים לפיכך בתחושה שבקרוב מאד כל הסבל האנושי הרגיל יהפוך ללא רלוונטי כך שאין מה להתאמץ.

אבל, בנוסף, האקלים "הפוסט הומניסטי" גם ניזון, כאמור, מתפיסה רדוקטיבית של בני האדם, מתפיסה מנמיכה של "המצב האנושי". הוא נשען על תחושות של בוז עצמי ושנאה עצמית של בני האדם. מלבד זה שהתמונה המדעית על אופייה של התודעה ושל ייחודו של האדם בטבע רחוקה מלהיות חד משמעית (חד-משמעיות וחד-צדדיות  שמציג הררי), הרי שגדולות עד מאוד הסכנות בבוז העצמי הזה גם כשלעצמן. מין שבז לעצמו ומיואש מעצמו אינו מנסה להתעלות על עצמו, לשפר את חייו וחיי הסובבים אותו. מי שלא מכבד את עצמו גם אינו מסוגל למעשים גדולים של נדיבות ואכפתיות. מי שלא מכבד את עצמו שוקע בדיכאון חסר אונים. האקלים "הפוסט הומניסטי" מעודד פסיביות וחיים באינרציה. האדם – אם לעשות פרפרזה על אמרה של חז"ל ביחס לעם ישראל – משול לעפר ומשול לכוכבים; הוא אכן יכול לרדת ואף ירד עד עפר, אך הוא יכול גם לעלות ולהגביה עד הכוכבים.

ה"הומניזם", האמונה באדם ובייחודו, כמו גם האמונה באינדיבידואל ובייחודו, הוא תפיסת עולם שבכוחה לדרבן אותנו למעשים גדולים, מבחינה מוסרית ונפשית, לא רק כלכלית-טכנולוגית. ואילו הבוז והשנאה העצמית הופכים בקלות להיות נבואה שמגשימה את עצמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

מאת אריק גלסנר | פורסם במאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (8)

קול קורא למאמרים בנושאי תרבות עבור כתב העת "פוסט פוסט", כתב העת המקוון של "התוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות" ב"בצלאל"!

דצמבר 10, 2017 – 10:27 AM

אני פונה אל כל המעוניין לשלוח לי רעיון למאמר בנושאי תרבות למגזין התכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות ב"בצלאל" ("פוסט פוסט"), שאותו אני עורך.

(להתרשמות מהמגזין: http://postpost.bezalel.ac.il/)

אני מקווה להפוך את המגזין לבמה מעניינת וחיה לכתיבה על תרבות במובן הרחב ביותר של המילה. הכתיבה במגזין הינה בעלת אופי מסאי גמיש, נגיש לקורא המשכיל ולא רק לקהל מומחים, אבל מקפידה על הצגת טיעונים מדויקת, מנומקת ובהירה, ועל מסירת מידע רחב ובדוק.

את המאמרים שנכתבים למגזין אני מלווה באופן אישי: בדיון עם הכותבים על נושאי הכתיבה וכן בעצות עריכה של הטקסט עצמו.

המסות במגזין עוסקות בשלל נושאים, ביניהם:

  • כתיבה על תחומי האמנויות השונים
  • ביקורות של יצירות אמנות
  • כתיבה מעמיקה על תרבות פופולרית
  • כתיבה על נושאים שבקו התפר שבין חברה, כלכלה, פוליטיקה – ותרבות
  • כתיבה על הוגים וכן כתיבתה של הגות מקורית
  • כתיבה על החיים האינטלקטואליים בכלל ועל חיי הסטודנטים בפרט
  • כתיבה על היחסים בין מדע לתרבות
  • כתיבה מסאית אישית

 

לכל מי שיש נושא שמעסיק אותו, בעיה שברצונו לחקור אותה, אמירה בוערת על התרבות העכשווית, אמן שיש לו אובססיה לגביו, תופעה שמרגיזה אותו בתרבות, סיפור אישי בעל השלכה חברתית כללית, תובנה מאירה, מקורית ומסקרנת וכו' מוזמן לפנות אליי ולכתוב לי בכמה משפטים על הרעיון שלו. אשמח לעבוד אתכם על רעיונותיכם הראשונים ולעבד אותם, ולסייע לכם להביאם לכדי מאמר מלוטש, מלמד, נוקב ומעורר מחשבה.

אני חושב שמגזין עברי רציני, אך כתוב היטב ונגיש, על תרבות הוא דבר מה נעדר אך נחוץ מאד. ויש לשער שאם יצא אל הפועל כהלכה אף ימשוך קהל קוראים לא מבוטל.

הצעות (וגם מחשבות-על-הצעות והתלבטויות-על-הצעות) ניתן לשלוח אלי ישירות למייל: arikglasner@hotmail.com

 

אריק גלסנר

מאת אריק גלסנר | פורסם בהודעות | תגובות (1)

על "ליזה המסכנה", מאת ניקולי קרמזין, בהוצאת "קדימה" (מרוסית: פטר קריקסונוב, 170 עמ')

דצמבר 7, 2017 – 7:14 PM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

יצירות עבר "קלאסיות" יכולות לעניין אותנו בשתי דרכים. האחת, כמו כל ספר עכשווי שנופל לידינו, בגלל ההנאה מהאיכויות האסתטיות שיש בהן. השנייה, גם ללא הנאה כזו, מהתוודעות ליצירה שהייתה לה חשיבות היסטורית ומהאור שההיכרות אתה מטיל על תקופתה ועל תולדות הספרות. לעתים, יצירות של אותו סופר "קלאסי" עצמו יכולות להיקרא בשתי דרכים שונות. את "האדום והשחור" של סטנדל מ-1831 קראתי לא מזמן בשנית בהנאה והתפעלות עזות, בהנאת קריאה "סתם", ואילו את "מנזר פארמה" שלו מ-1839 המשכתי לקרוא עד תום רק משום חשיבותו ההיסטורית כיצירה "קלאסית".

את "ליזה המסכנה" תכננתי לקרוא באופן השני משני האופנים שהוזכרו. על ניקולי קרמזין המחבר (1766-1826) שמעתי בעבר לא מעט. למשל, אצל ד.ס. מירסקי בספרו, הקלאסי בעצמו, "היסטוריה של הספרות הרוסית". שם מציין מירסקי כי קרמזין היה הדמות הספרותית הבולטת של דורו בספרות הרוסית. לפי מירסקי, קרמזין היה הסופר הרוסי הראשון שהעניק תשומת לב לליטושה של סיפורת למדרגת אמנות. אבל אותו מירסקי עצמו גם טוען שם כי ערכן של יצירותיו של קרמזין בסיפורת זעום. קרמזין היה פרשן ומתווך תרבות דגול, טוען מירסקי, הוא היה המתורבת ביותר בבני זמנו והכותב האלגנטי ביותר, אבל הוא לא היה בעל מוח יצירתי ולכן הישגיו בסיפורת אינם משתווים להישגיו כהיסטוריון. יצירתו הספרותית, פסק מירסקי לפני 100 שנה, אינה נראית לנו מרשימה כיום.

אבל הקריאה בפועל בארבע היצירות המרכזיות שכונסו כאן (והמופיעות לראשונה בעברית) התגלתה כמהנה ברובה גם בקריאה "פשוטה", קריאה "סתם", כלומר באופן הקריאה הראשון. נִשמתי לא נעתקה ממפגש עם יצירת מופת חיה ובועטת אבל חן וקלילות ורגש רבים נלווים ליצירות בקובץ.

הקובץ נפתח בנובלה מפורסמת מאד של קרמזין מ-1792, "ליזה המסכנה". את הצגתה מלווים לעתים בהתנצלות על היותה "סנטימנטלית", כלומר אופיינית ל"עידן הסנטימנטלי" בה נכתבה (בדומה ל"ייסורי ורתר הצעיר" בתרבות הגרמנית, למשל, כפי שמוצג בכריכה האחורית).

ואכן, לכאורה, הסיפור על האיכרה היפה ליזה שמפותה בידי האציל אראסט ואחר כך נזנחת על ידו ובשל כך מתאבדת נשמע בתקציר כזה לא מעניין במיוחד. אבל בפועל הקריאה ביצירה מהנה ומרגשת. ליזה מתוארת בחום לב ובעדינות וברעננות לא קלישאית. ואילו אראסט, המפתה, גם הוא מתואר באופן חי ורגיש: הוא אינו אדם רע, מדגיש קרמזין, אלא להיפך "טוב מטבעו", רק שהוא "חלש-אופי וקל-דעת". הוא באמת מתרשם מאד מליזה, אבל חובותיו הכספיים דוחפים אותו להינשא לאישה עשירה.  זאת ועוד: התערבותו המודגשת של המספר החיצוני בסיפור היא אמצעי ספרותי שמגייס את מעורבותו הרגשית של הקורא. הפתיחה הארוכה בה מתאר המספר את הסביבה בה חיה ליזה ובה הוא נוהג לשוטט היא דוגמה בולטת לתיווך של המספר שמושך אותנו, הקוראים, אל סיפורו. אגב, מעורבותו הבולטת של המספר "הכל יודע" אך בעל האישיות העצמאית בסיפוריו של קרמזין, היא אולי החוליה שהובילה למספרים "הכל יודעים" המוטרפים של גוגול (ואולי קרמזין הוא חוליית הקישור בין לורנס סטרן ו"טריסטרם שנדי" שלו, שמוזכר כאן כמקור השפעה על קרמזין כמה פעמים, לגוגול?).

הנובלה המפורסמת השנייה שמצויה כאן, "נטליה בת הבויאר", פחות הרשימה אותי, אבל השלישית, "אביר זמננו", הציגה שוב רגשות רעננים בצד ארוטיות חריפה למדי (אהבת אישה בוגרת  וילד יתום שמלוּוה ברגשות מיניים עזים משני הצדדים). את הקובץ חותם מבחר מצומצם של מכתבים מיצירה מפורסמת אחרת של קרמזין: "מכתבי הנוסע הרוסי". אלה מכתבים שכתב קרמזין ממסע שערך באירופה בין 1789 (איזו שנה גורלית לצאת למסע באירופה!) ל-1790. מירסקי כותב כי "מכתבי הנוסע הרוסי" היו מעין התגלות לקהל הקוראים הרוסי: התגלותה של רגישות נאורה, קוסמופוליטית, והתגלותו של סגנון חדש. אבל גם כיום המכתבים (אלה שנבחרו פה לפחות) כתובים בקלילות עיתונאית משובחת, בתארם את תלאות והרפתקאות המסע לחו"ל. ורב עניין עד מאד הוא המכתב האחרון במקבץ כאן, המתאר את פגישתו בקניגסברג של קרמזין המעריץ בן ה-23 עם הפילוסוף עמנואל קאנט בן ה-65 שתהילתו נודעת בכל אירופה. הנה לנו המודל ל"רשימות חורף על רשמי קיץ" של דוסטוייבסקי.

למעשה, מה שהופך את הקריאה בקובץ למומלצת הוא השילוב בין הנאת הקריאה "סתם כך" להנאה האינטלקטואלית יותר של קריאה ביצירה שחשיבותה ההיסטורית היא גדולה. כי מאלף, למשל, לראות ביצירה של קרמזין כיצד מתלכדים ניצני הרומנטיקה כתנועה ספרותית עם ניצני הלאומיות כתנועה פוליטית. אהבתה של ליזה לאראסט בתיאור של קרמזין, לשם הדוגמה, באה בו זמנית הן להלל את טיבם ועוצמתם של חיי הרגש והן למחות על החלוקה המעמדית הנוקשה שלא מאפשרת לליזה ולאראסט להתאחד כזוג באופן רשמי. "גם איכרות יודעות לאהוב!" גורס המספר בציטוט מפורסם שחשיבותו הסוציאלית והלאומית ברורה. באופן דומה גם אהבת הטבע של הרומנטיקה מתלכדת כאן עם אהבת הטבע הרוסי באופן ספציפי, כלומר עם הלאומיות. ואילו עניינו של קרמזין בהיסטוריה הרוסית (הוא כאמור היה גם היסטוריון חשוב והעניין ההיסטורי נוכח גם בנובלות) גם הוא תמה רומנטית ולאומית בו זמנית.

סטנדל ב"האדום והשחור" שהוזכר לעיל כותב שהרוסים מפגרים תרבותית 50 שנה אחרי אירופה המערבית. קרמזין, שב-1792, כשהוא כותב את "ליזה המסכנה", עוד מושפע מסמואל ריצ'רדסון והרומן "פמלה" שלו (מ-1740) ומרוסו (שנפטר ב-1778) והאלהת הרגשות שלו, כמו מדגים זאת. אבל אף על פי שקרמזין כותב כ-50 שנה לפני שהפכה הפרוזה הרוסית לפרוזה המעניינת ביותר והמובילה באירופה (החל מגוגול ובייחוד בדור הבא של טולסטוי, דוסטוייבסקי, טורגנייב גונצ'ארוב) יצירתו, המובאת כאן בתרגום מצוין, מעניינת ומהנה.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

ראיון ב"סלונט" על ספרי "מדוע איני כותב"

דצמבר 5, 2017 – 8:19 PM

למי שמעוניין:

התראיינתי באתר "סלונט" על ספרי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים").

לחצו כאן לראיון 

מאת אריק גלסנר | פורסם בהרומן שלי "מדוע איני כותב" - ראיונות והמלצות | תגובות (3)

שאלון "קורא בספרים" בעקבות הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים")

דצמבר 4, 2017 – 7:04 AM

למי שמעוניין:
בעקבות הרומן החדש שלי, "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים"), אירחו אותי בנדיבות בבלוג "קורא בספרים" (של ירין כץ) לשאלון של הבלוג.

 

הנה הקישור לשאלון "קורא בספרים"

מאת אריק גלסנר | פורסם בהרומן שלי "מדוע איני כותב" - ראיונות והמלצות | תגובות (3)