מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

תענוג גדול לקרוא ברומן החדש של איאן מקיואן, סופר חכם ומעודן, שעם זאת לא שוכח לרגע את חשיבותה הגדולה של בניית עלילה מותחת. איך ענה הסופר אי.אם. פורסטר, במסתו "אספקטים של הרומן", על השאלה מה הופך רומן לרומן? "אבוי, הרומן מספר מעשה". "אבוי", מבאר פורסטר, כי היינו אולי רוצים להחמיא לאמנות הרומן ולתארה באופן נעלה יותר, כ"מוזיקה במילים", או כ"חתירה ללא פשרות אחר האמת" – אבל האמת היא שרומן הוא קודם כל סיפור-מעשה.

המספרת של הרומן – כך לפחות נדמה לקוראים רוב זמן הקריאה – היא סרינה פרוּם, צעירה אנגליה נבונה ויפה, בראשית שנות העשרים שלה. הרומן מתרחש בתחילת שנות השבעים, על רקע המשבר הכלכלי-חברתי החריף של אנגליה (שביתות ענק, משבר האנרגיה, אינפלציה, התפוצצות הבעיה הצפון-אירית ועוד). סרינה למדה מתמטיקה בקיימברידג', תחום שנשים מיעטו לעסוק בו, אבל אהבתה הגדולה נתונה לקריאת רומנים. עם תום לימודיה באוניברסיטה, סרינה מתחילה לעבוד באם.איי.5, השב"כ הבריטי, בתחילה בתפקידים זוטרים ומנהלתיים, עד שהיא נקראת להשתתף במבצע חשאי, מסעיר מבחינתה, שיקשר בין משלח ידה לתחביביה הספרותיים. סוכנות הביון מחליטה לממן שורה של אינטלקטואלים וסופרים שהיא סבורה שעתידים להשפיע על הלוך הרוחות בציבור ביחס לקומוניזם הרוסי. הסופרים והאינטלקטואלים ימומנו ללא ידיעתם, הם יניחו שהמממנת שלהם היא קרן תרבות לא ממשלתית. על סרינה מוטל לבדוק סופר מתחיל אחד, בשם טום היילי, ולהחליט אם להמליץ עליו למלגה ואז ללוות אותו ולכוון אותו בעדינות לכתיבת יצירות שיהלמו את מטרותיה הכמוסות של הסוכנות. בעיה גדולה נוצרת עד מהרה, כאשר סרינה מתאהבת בסופר, בתחילה ביצירותיו ואחר כך בו עצמו.

כך נוצרת, ראשית, דרמה מרשימה ומותחת. סרינה, המציגה את עצמה כשליחת הקרן הנדיבה, גואלת את טום מחיי עמל ומאפשרת לו לבטא את כשרונו. אולם ככל שהקשר שלהם מתהדק, והשפעתה על חייו גדלה והולכת – היילי כבר מתחיל להיות ידוע ומוכר בחוגי הספרות ואף בציבור הרחב – כך מתרחקת והולכת האפשרות לכֵנות ביחסיהם. סרינה יודעת כי כשתגלה להיילי את מקור הכספים שהוא נעזר בהם כל כך – יקיץ הקץ על יחסיהם אלה. אף סופר שמכבד את עצמו לא יהיה מוכן לקבל את העובדה שהוא מומן על ידי הממסד ועוד בתרמית. בצד העלילה והדרמה – שניתן לקרוא אותה כמשל לזוגיות בכלל: עד כמה ניתן לבסס זוגיות המסתירה סודות מהותיים? – משלב מקיואן עלילות-פנימיות נהדרות, הלא הם הסיפורים הקצרים שכותב טום היילי, המשובצים כאן לאורך הרומן.

אבל מקיואן מצליח לבטא כאן שורה של רעיונות מעניינים, שהופכים את הקריאה לא רק למותחת ומעוררת רגשית אלא גם למגרה מבחינה אינטלקטואלית. רעיון אחד כזה נוגע ליחס שבין ספרות לפוליטיקה. מקיואן לא המציא את הסבסוד הסמוי שסובסדו אינטלקטואלים מערביים בזמן המלחמה הקרה. סוכנויות הביון האמריקאית והבריטית נהגו לעשות זאת. מקיואן מראה עד כמה אבסורדית המחשבה שניתן לשלוט בדמיון היצירתי. כל סופר הראוי לשם זה, וטום היילי אכן ראוי, לא יכול "לייצר" יצירות הכפופות לתחזיות שחוזים בסוכנות הביון באשר לעתידו על סמך כתבי השחרות שלו. כך שיצירתו, שהתאפשרה בזכות המלגה שהעניק לו אם.איי.5, מאכזבת עד מהרה את מפעיליו. אבל העלאת הסיפור הזה כיום מאפשרת למקיואן ולקוראיו להתבונן בשורה של שינויים מהותיים שעברה הספרות ביחסה לאידיאולוגיה ולכוח. סופרים בראשית שנות השבעים נחשבו עדיין למספיק חשובים על מנת שסוכנות ביון תהיה מעוניינת בהפעלתם כך ללא ידיעתם. השלטון והממסד עוד נצרכו ללגיטימציה שהעניקו להם אנשי הרוח, לפני שהפיתוי הצרכני החליף את האידיאולוגיה בשמירה על הסדר הקיים, כפי שזיגמונט באומן הגדיר זאת פעם. מקיואן, שבעצמו מפלרטט עם העמדה של "סופר לאומי" – עמדה אנכרוניסטית כביכול, אבל שנראתה פתאום רלוונטית לרגע שוב אחרי 2001 (ע"ע הרומן "שבת" שלו)– מודע לכך שיציאתה של הספרות לחופש של השוק, לאי מעורבות של השלטון בנעשה בה, היא שחרור בעירבון מוגבל, שחרור למציאות של חוסר רלוונטיות פוליטי. כך שספרו מבטא בו זמנית השתאות גלויה – על כך שסוכנות ביון מערבית העלתה על דעתה להתערב כך בספרות – בצד נוסטלגיה סמויה.
רעיונות מעניינים נוספים שעולים כאן מבין השורות ובשורות עצמן: היחס שבין מדע לספרות, שבא לידי ביטוי בניסיון של טום לכתוב סיפור על סמך עקרון סטטיסטי שסרינה, המתמטיקאית לשעבר, מלמדת אותו (היחסים שבין מדע לספרות מעסיקים את מקיואן כבר שנים); הדמיון שקיים בין מלאכת הביון למלאכתו של הסופר, מרגל אף הוא.

הנושא האחרון כרוך בהתרתו המחוכמת של הרומן, שאותה כמובן לא אחשוף כאן. אבל התחכום הזה נוגע גם בחולשה מסוימת בקורפוס של מקיואן. נתקלתי בספרים רבים מהנים ביותר של מקיואן, אך טרם קראתי יצירה גדולה באמת מפרי עטו. ואולי משום שגדולה ספרותית אמתית היא ההיפך מתחכום ספרותי – יש בה דווקא יסוד פשוט.