מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

כותרת שלוש הנובלות הצרפתיות הללו, “שלוש נשים חזקות", שזכו בפרס גונקור לפני כשנתיים, מעוררת רתיעה אינסטינקטיבית. הכותרת מרמזת שלפנינו ספרות מגמתית ("טנדנציוזית”, כינו לגנאי ספרות כזו בביקורת הספרות בעבר), שדנה ב"העצמה נשית". וכשמסתבר לקורא מהכריכה ששלוש הנובלות עוסקות גם במהגרים אפריקאיים – החשד מתעצם. אוי, לא, חושב הקורא, הנה לנו עוד ספרות נאורה ורוחשת טוב שבאה לחנך אותנו להתייחס יפה לנשים ולשחורים. ואנחנו – את חובותינו למערכת החינוך הרי סיימנו מזמן. הזכייה בגונקור רק מגבירה את החשד: פרסים ידועים לשמצה בתקינות הפוליטית שלהם. לאחרונה קראתי מאמר של חבר באחת מוועדות ה"בוקר" הבריטי, שמספר בזעם כיצד דחתה הוועדה את הענקת הפרס לבכיר סופרי בריטניה, מרטין איימיס, על ספרו "המידע" (1995), לטובת ספר חיוור אך תקין פוליטית וחביב. בקיצור, לפרסים ספרותיים צריך להתייחס באירוניה.
למעשה, הכותרת שלפנינו כל כך בוטה, שמיד עולה החשד שאולי יש כאן פרודיה על אותה ספרות מגמתית ומחנכת. אולי הסופרת שותפה לזעם הזה שלנו ובאה להגחיך את ספרות האנשים הטובים והנאורים שמתלקקים מול הראי בהתמוגגות עצמית על עצם טובם ונאורותם. אלא שהקריאה בטקסט עצמו מפריכה מיד את החשד הזה. הסופרת רצינית לגמרי בנתינת הכותרת. ועם זאת, הקריאה בשלוש הנובלות אינה מוציאה אותן חייבות. בחלקן ישנם יסודות מעניינים, למרות שהמכלול לא מרשים במיוחד.
הנובלה הראשונה מתחילה מצוין. אישה צרפתייה, בשנות השלושים המאוחרות לחייה, בת לאב עריץ אפריקאי ולאם צרפתייה, מגיעה לביקור בבית אביה בסנגל (הוריה נפרדו מזמן). הסופרת (כל הנובלות כתובות בגוף שלישי הצמוד לתודעת גיבוריהן) מתחקה באופן סבלני, מפורט ומעמיק אחר המפגש המחודש הטעון. אלא שאחרי הפתיחה המרשימה והסבלנית הנובלה מתדרדרת באופן לא צפוי. ראשית, יש איזו התפתחות לא מובנת, שרירותית ולא מוסברת, כשמשפחתה הפריזאית של הגיבורה מגיעה לפתע לסנגל ואז חוזרת כלעומת שבאה (הדבר נחווה כגרסה מוקדמת של הנובלה, גרסה שנזנחה אך בטעות נשכחה בטקסט הנוכחי). משמעותי יותר: מאמצע הנובלה הסיפור מואץ ומודהר לסיומו בצורה חפוזה. ממחצית הנובלה ואילך מרגיש הקורא שלפניו פרוזה רווייה שהפכה לפתע לתסריט גרום. ברגעים כאלה אתה מבין מהו תפקיד העורך. כל עורך סביר היה שולח את הסופרת, שגילתה כישרון מובהק בחלק הראשון, להמשיך לעבוד בבית. אבל אולי חש כאן העורך רגשות אשם כלפי הסופרת: לא העבדנו די את השחורים?
הנובלה השנייה, למרבה המזל, טובה בהרבה, הטובה בקובץ. הנובלה מתחקה אחרי רודי, צרפתי מהמעמד הבינוני-נמוך, מורה-לשעבר בעל יומרות אינטלקטואליות שכעת עובד לזוועתו במכירת מטבחים. רודי נשוי לפנטה הסנגלית והוא חושש שהיא כבר אינה אוהבת אותו ונוטרת לו טינה על שהביאה לצרפת. הנובלה מכילה כמה קלוז-אפים פסיכולוגיים מדויקים ומעט מייגעים בו זמנית. הפרוזה כאן מזכירה, באופן מעניין לטעמי, את הפרוזה הפסיכולוגיסטית של יעל הדיה. הפסיכולוגיזם, של הדיה כמו של נדיאי, גובל בדרך כלל בהיסטריה, כלומר הרגשות המוצגים מועצמים ובהולים, וכך היא גם הכתיבה שרצה אחרי נפתולי המחשבות בתחביר מסובך הולם. ההשוואה לפרוזה הישראלית מעניינת כי היא מלמדת על הקרבה, הן בלחצים הכלכליים והחברתיים והן בפסיכולוגיה ההיסטרית שנוצרת מהם, בין המיינסטרים הישראלי (הדיה) למעמד הבינוני-הנמוך הצרפתי. יש בנובלה הזו ייצוג לא שגרתי של החצר האחורית של צרפת, ייצוג נוגע ללב של היאוש ורגשי הנחיתות של בן המעמד הבינוני-נמוך הלבן, ייצוג של מציאות פרובינציאלית קשה המכילה לחצים כלכליים, טינה מעמדית, בקשת פיצוי בדת, חיכוך רצוני ולא רצוני, במהגרים האפריקאיים. רגע מזהיר שמבטא את מצבה של הפרובינציה הצרפתית, מצב שמוליד גזענות ודתיות, מצוי בתיאור המלאכים הטהורים שמציירת אמו האדוקה והמסובבת של הגיבור. אלה מלאכים "אשכנזיים" לעילא, בלונדיניים ובעלי עיניים כחולות. שחורים אינם יכולים להיות מלאכים נוצריים. אבל הסופרת כאן אינה שיפוטית, וליתר דיוק היא שיפוטית אך מסבירה את הנסיבות המעמדיות הקשות שעל רקען צומחת הגזענות האירופאית העכשווית.
הסיפור השלישי מתחיל באופן נאה. סנגלית ענייה מגורשת מבית משפחת בעלה שמת, ויוצאת למסע מסוכן לצרפת. מעלת הנובלה בראשיתה היא עיצוב הרגעים בהם מגלה האישה הצעירה והפסיבית שהיא סובייקט אוטונומי וחד-פעמי, אותם רגעים בהם היא עורכת מעין אילוסטרציה למאמרו המפורסם של עמנואל קאנט, "הנאורות מהי?”, ומתחילה, כהמלצת קאנט, להפעיל את שכלה ושיפוטיה. אבל המשך הנובלה מתאפיין בנימה מעצבנת של חינוך הקורא. המסע לצרפת, שאגב מזכיר מאד את תיאורי המסעות קורעי הלב של יוצאי אתיופיה בדרכם לארץ, מוריד את חלומה (ויותר מכך) של הגיבורה שאולה. זה מידע שחשוב להעבירו: ההתעללויות שסופגים האפריקאיים העניים בדרכם למחוזות העושר האירופאיים, שגם בהם, כמובן, לא מחכים להם בזרועות פתוחות. זה מידע שחשוב להעבירו אבל הספרות שנוצרה ממנו כאן בינונית.
לסיום, חשוב לציין כי התרגום, של עדה פלדור, מרשים במיוחד בעברית ההדורה אך הלא נפוחה שלו.