ארכיון חודשי: ספטמבר 2011

קוריוז קצר על איש גדול ברגע קטן

ספטמבר 8, 2011 – 6:58 PM

הקישור בתגובה.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (3)

על דן מירון על א.ב. יהושע

ספטמבר 7, 2011 – 10:36 AM

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

ביידיש, שדן מירון שולט בה ומהנה אותנו כפעם בפעם בתרגומים מספרותה, יש ביטוי הולם להבלחותיו הנוזפניות של מירון עצמו בשמי ביקורת הספרות הישראלית בהווה: קיביצער. קיביצער הוא אותו אחד שלא משתתף במשחק, אבל שופע עצות כרימון למשחקים: לא כך, שלומיאל, ההפך; ואתה שם, למה ככה?!; ואתם, התייאשתם, מה?!; ואת שם, תתאמני בבית ואז תעלי על המגרש, חצופה!
כל זאת מטיח הקיביציער במשתתפי המשחק המיוזעים ואו אז ממשיך בפיצוח גרעיניו, או, מוטב, מיטיב את הכרית תחתיו, על מנת שיוכל להשתרע ביתר נוחות ואולי אף להירדם מעט עד מחזור המשחקים הבא שיעורר בו את חדוות הנזיפה חלילה.
דן מירון הוא גדול מבקרי הספרות העברית החיים עמנו. שעות רבות של הנאה גדולה הסבה לי הקריאה בספריו וברשימותיו. אבל מזה עשרים שנה נטש מירון את הזירה הביקורתית של הספרות הישראלית המתהווה. מותר לאדם לנוח בהתקרבו לגיל הפרישה. ברור. מה גם אדם עתיר זכויות כמירון. אבל מירון ביקש לעשות מפרישתו שלו מההוויי השוטף של הספרות העברית אידאולוגיה. פרישתו שלו, פרישה דה-פאקטו גם אם לא נלוותה לה הודאה בה, כלומר פרישה דה-יורה, נתפרשה לו כפרישתה של הספרות העברית מהעולם. לכן הרהר מירון, לקראת סוף שנות השמונים, שמא ה"לוקוס" של הספרות העברית יעבור לניו יורק, כמובן, בעקבות מירון עצמו (וזה אולי הרעיון המופרך ביותר בתולדות ביקורת הספרות העברית המז'ורית); ובספרו מ-2005, "הרפיה לצורך נגיעה", בעט מירון בקונספט שעמד לנגדו כל חייו המקצועיים, קונספט הספרות הלאומית. כביכול, אם מירון, היחיד שיכול להכיל ברוחו את עיקרה ורובה של הספרות הלאומית הזו (והוא באמת כמעט היחיד), פרש מעיסוק בה – אולי גם הלאום נמוג? ממש כמו האובייקט שנמוג בהימוג הסובייקט שמכיר בו, כפי שמציעה הפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית.
לאחרונה, דומה, נטש מירון את נטישתו ומהרהר אולי בכל זאת יצא משהו מהמדינה הלבנטינית הקטנה שנטש. למה להסתכן? משקיע טוב מפזר את השקעותיו. הרי גם אמריקה לא במצב מזהיר… לפיכך, הוא משמר מראית עין של קשר לספרות הישראלית. מירון הוא גדול מבקרי הספרות העברית החיים עמנו אבל ספרו – שנכתב במסגרת אותו ניסיון לשמור על קשר עם הספרות הישראלית העכשווית – על "חסד ספרדי" הוא יצירה חלושה ותשושה. “חסד ספרדי" של א.ב. יהושע הוא ספר משובב נפש ופקחי, מענג מאד לקריאה ומומלץ בחום מתון, אבל הוא לא ספר חשוב במיוחד. הוא לא חשוב לא בגלל שאין מה לומר עליו ולפרש בו. הוא לא חשוב במיוחד דווקא בגלל שיש יותר מדי מה לומר עליו ולפרש בו. ולמלכודת הזו בדיוק נפל דן מירון, בפרשנות מפורטת שאינה הרבה יותר מחילוץ המסרים שטמן הסופר הפיקח למבקרים השוקקים ל"משמעויות”. אבל התחושה היא שאף אחת מאותן "משמעויות" אינה הכרחית. מסתה המפורסמת של סוזאן סונטג משנות הששים, "נגד פרשנות", כאילו נכתבה בדיוק כנגד סוג הניתוח שמציע כאן מירון וכנגד סוג הספרות שכתב כאן יהושע (סונטאג כתבה את מסתה בהקשר של שפיעה ורבייה אינפלציוניות של ביקורת מאסכולת “הביקורת החדשה” האמריקאית). "הפרשנות" הופכת כאן להיות סוג של משחק בין סופר מודע לעצמו ולמבקריו לבין אותם מבקרים; “הפרשנות” הופכת להיות סוג של פלפול סכולסטי (למען הדיוק וההגינות צריך לומר שבתוך מסתו הנוכחית של מירון חבויות כמה תובנות, שחורגות מפעילות פרשנית סכולסטית, כזו שרק נענית למכמורות שפרש יהושע למבקר או שהנן מועטות ערך כשלעצמן).
סימפטומטי שמירון סבור ש"מר מאני" הינו עידית יצירתו של יהושע, בעוד "מולכו" נופל ממנו. סימפטומטי בגלל ש"מר מאני" כמו "חסד ספרדי" הם גן עדן למבקרים, יצירות מחושבות ואינטלקטואליות לעילא; אבל העובדה הזו אינה עושה אותם ספרים טובים יותר. "מולכו" הוא ספרו הטוב ביותר של א.ב. יהושע, אף על פי שאפשר "לפרש" אותו פחות. הוא רומן טוב יותר כי יש בו משהו הכרחי, משהו פטלי, שנובע ממועקות המצב האנושי שהוא מעלה, שנדמה שגם העסיקו באופן עמוק את הסופר.
החולשה של הפרשנות המירונית ל"חסד ספרדי", שנובעת בחלקה מהיותה מאמר סיכום שקדני של "המשמעויות" החצי-גלויות שהוטמנו בספר לתועלת המבקר, הופכת את ספר הביקורת הזה לכזה שריח חריף של קידום מכירות נודף ממנו. כביכול, נחלץ המבקר לסייע במכירות ספרו של יהושע באמצעות ההכרזה, המפורטת בארכנות רבה, שזהו ספר "חשוב”.
מדי פעם, בראיונות הניתנים לרגל פרסום ספריו או תרגומיו, נוזף מירון, באופן קיביצערי כאמור, בביקורת הספרות הנכתבת בעיתונים בארץ. יש הרבה מה לשפר בביקורת הספרות העיתונאית בישראל. אבל מירון, כמדומה, אינו מבין את האתגרים הגדולים של הביקורת הזו כיום. בפני המבקרים בני הדור הזה ניצבות סוגיות מהותיות יותר ואפלות יותר שנוגעות בדברים שהיו מובנים מאליהם לבני הדור של מירון. כמו, למשל, מה זו בכלל אמנות היום? מה הכרחי בה? האם יש משהו הכרחי בה? ואולי מה שמכונה "אמנות" היום הוא פשוט המקבילה "הרוחנית" של מוצרי חברת הצריכה, כלומר מוצרים "רוחניים" שאנחנו לא ממש צריכים? האתגר הראשוני, המידי, של הביקורת העיתונאית כיום הוא למיין ולמפות לקוראים את המצאי בתוך שפע של ספרים הרואים אור. בעיה זו, ההתמצאות בשפע, היא תופעה של העשורים האחרונים, שמירון ודורו לא עמדו מולה, פשוט בגלל שיצאו הרבה הרבה פחות ספרים. זה אתגר כמעט מטפיסי – להוכיח שלא "הכל אחת", כלשונו של ברנר; שיש ספרים ראויים יותר מהאחרים בתוך הים הגדול הרוגש – הניצב היום בפני הביקורת. ביקורת כזו לא יכולה לכתוב מסה של מאה עמודים על יהושע (מלבד בעיות פרוזאיות של מקום בעיתון). אין לה זמן לכך. היא לא יכולה להישען על היהושע-יים של הדור הקודם. היא צריכה להחליט מי הם היהושע-יים של הדור הבא.
אבל את מירון ובני דורו מעולם לא עניינו יותר מדי היהושע-יים של הדור הבא וגם לא המבקרים של הדור הבא. זהו דור שלא הניח אחריו יורשים. ולא רק זאת: גם אחרי שהם נטשו את הזירה, באלה שנכנסו אליה ללא רשותם הם נוזפים מהיציע.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (3)

על התרבות 5

ספטמבר 4, 2011 – 11:32 AM

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

סדרת המאמרים הקצרים בנושא התרבות מתקרבת לסיומה. אם כי הנושא עצמו לא מוצה, כמובן. יכולתי להמשיך בסדרה שנה שלמה. אבל נראה לי שהפוגה לא תזיק לי ולקוראיי. אם אתרשם שהנושא מעורר עניין, אחזור אליו בעתיד. בשבוע הבא אנסה לסקור את הגורמים המחבלים בתרבות בעידן שלנו. השבוע אציג עמדה נוספת מעניינת לטעמי.
לפי ההיסטוריון ההולנדי הדגול, יוהאן הויזינחה, בספרו מ-1938, "האדם המשחק", התרבות מושתתת על משחק. אך מכיוון שהמשחק מאפיין גם את בעלי החיים – "אין אתה צריך אלא להסתכל בגורי-כלבים בשעת משחקם" כותב הויזינחה – הרי שהתרבות אינה תופעה המציינת את נפלותו של האדם בממלכת החי. כאן כבר ניכר ההבדל בין הויזיניחה להוגים אחרים שסקרנו פה בעבר, הרואים בתרבות סגולה המייחדת את האדם.
מדוע אנחנו ובעלי החיים משחקים? הויזיניחה מביא מספר תשובות שניתנו על ידי הוגים שקדמו לו: יש כאלה שראו במשחק דרך לפרוק אנרגיית-חיים מיותרת שהצטברה בגוף; אחרים ראו במשחק אימון לקראת רגעי החיים בהם יהיה צורך בכישורים שמקדם המשחק (על משקל "קשה באימונים וקל בקרב"); יש כאלה שראו במשחק ביטוי של הרצון לנצח בתחרות; אחרים ראו בו דרך לפרוק תאוות מזיקות. כל הביאורים המלומדים הללו, תוקף הויזיניחה באופן משכנע, רואים במשחק אמצעי לתכלית אחרת, בעיקר ביולוגית. הם שואלים "לשם מה האדם משחק?”. אבל הם אינם מסבירים היטב מדוע אנו נהנים מעצם המשחק, מה במשחק עצמו מושך אותנו כל כך. הויזינחה סבור שהמשחק הוא קטגוריה ראשונית של הקיום, שאינה משרתת דבר מה אחר. לפיכך, למרות שכאמור המשחק משותף לנו ולבעלי החיים, הרי שהוא דבר מה רוחני, שחושף שגם בממלכת החיות יש יסוד החורג מחומריות הקיום והדאגה להמשכיותו! המשחק, בראש ובראשונה, מבאר הויזיניחה, הוא משהו שאנחנו עושים ללא בקשת תועלת ומבחירה. להכריח מישהו לשחק זו סתירה מיניה וביה. אין שום הכרח גופני ושום חובה מוסרית במשחק. סימן היכר שני של המשחק הוא שהוא שולף את האדם מחיי היומיום ומציב אותו בספירה מומצאת, או מלאכותית, שאף על פי כן הופכת בתודעתו למציאות. המשחק הוא "ביטול ארעי של 'העולם הרגיל'", לטובת עולם מומצא. המשחק גם, מוסיף הויזיניחה, גדור במקום ובזמן. זו תכונה חשובה כי היא הופכת אותו לתחום השקול ל"קודש", כלומר תחום מובחן ושונה מחיי היומיום. תכונה נוספת חשובה ביותר של המשחק היא יכולתו להציע סדר. למשחק יש כללים מוגדרים וקבועים. לא "הכל הולך" במשחק. וזה חלק מהנחמה שבו.
כעת, כל התכונות הללו של המשחק השתכללו במרוצת הדורות והפכו למה שאנחנו מכנים "תרבות". גם התרבות מציעה לנו סדר בתוך הכאוס של החיים; גם היא תחומה במקום ובזמן ומזכירה בכך חוויה של קודש (אנחנו הולכים לתיאטרון כמו לבית תפילה, למשל); גם היא שולפת אותנו מהעולם הרגיל לטובת עולם בדוי; וגם היא פעילות שאנו עושים מתוך חירות ולא מתוך צורך.
הויזיניחה, לשם הדוגמה, רואה את היצר המשחקי של האדם כגורם מרכזי בעצם יצירת שפה. השפה היא הדרך של בני האדם ליצור עולם נוסף, בדוי, בצד עולם הטבע. יצירת השפה אינה משמשת רק צורך תכליתי, אלא צורך של משחק.
ספרו המאלף של הויזיניחה התאים מאד לאקלים הפוסטמודרני של המחצית השנייה של המאה העשרים. זו גם הבעיה שיש לי אתו. תפיסת התרבות כמשחק היא תפיסה נטולת יומרות של האדם. האדם אינו נזר הבריאה, שתרבותו משמשת עדות להתגברות על טבעו החומרי. הויזינחה נותן עדות חותכת לכך שספרו הינו חלק מהאכזבה מהרעיונות האופטימיים של "הנאורות" – אכזבה מהתרבות ומההומניזם, אכזבה שהינה תולדות מלחמות העולם, אכזבה שהביאה גם להולדת הפוסטמודרניות – בפתח ספרו: “משנתחוור לנו, שעטרת איש-התבונה (Homo Sapiens) אינה הולמת יפה את טיבנו, כפי שהיו סבורים לפנים, שהרי בסופו של דבר חכמנו פחות משנטתה להאמין המאה הי"ח באופטימיות התמימה שלה"; על מקום ההומו-סאפיינס, איש-התבונה, יש, אם כך, להציב את האיש-המשחק (Homo Ludens), היומרני פחות.
זהו הלך רוח משחרר מחד גיסא, אבל הוא גם לא מלהיב במיוחד. גישתו של הויזיניחה מציקה לי גם מכיוון נוסף. אם התרבות היא משחק, כלומר אם, למשל, השפה לא נועדה ללכוד דבר מה מחוצה לה, הרי שאפשרויות המשחק הן אינסופיות. זה נשמע נחמד, אבל זה בעצם מחזיר אותנו לכאוס שממנו המשחק, לפי הויזיניחה עצמו, אמור לחלץ אותנו. אם כל אחד יכול לשחק את המשחק שלו, בקומבינציה משלו, בלי קשר למציאות כלשהי, הרי שאין אמות מידה משותפות והכאוס חוזר.

מאת אריק גלסנר | פורסם במגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" | תגובות (3)

הערה קצרה אחרונה על "דוקטור פאוסטוס"

ספטמבר 1, 2011 – 2:20 PM

הקישור – בתגובה הראשונה.

מאת אריק גלסנר | פורסם במאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (1)

על "פרשת גבריאל תירוש", מאת יצחק שלו, הוצאת "עם עובד"

ספטמבר 1, 2011 – 12:45 PM

פורסם ב"7 לילות"

ָהספר היפה הזה ראה אור במקור ב-1964 ומספר על תקופת המאורעות ('36-'39). יציאתו כעת, ב-2011, מאפשרת זווית ראייה משולשת על ההוויה הישראלית. משולשת לא רק נקודת התצפית הכרונולוגית שדרכה ניתן לקרוא בספר היום, אלא שלושה הם גם נושאיו העיקריים: ציונות, גבריות ואמנות.
המספר – כיום, כלומר בתחילת שנות הששים – גבר עייף ויגע בשנות הארבעים לחייו, נזכר בפרשה מסעירה מימי נעוריו, פרשת גבריאל תירוש. תירוש, מורה צעיר וכריזמטי יוצא גרמניה, ליכד תחתיו קבוצת נערים ירושלמים בני שבע עשרה, ארבעה בנים ובת אחת. בתחילה התהלך עמם תירוש בארץ בסיורים לימודיים-היסטוריים. אובססיבי באשר לניסיון הצלבני והאפשרות שהציונות תסתיים בכישלון דומה לו, לקח תירוש את תלמידיו לסיור באתרים צלבניים (מעניין להשוות למוטיב הצלבני אצל א.ב. יהושע בסיפוריו המוקדמים, מאותן שנים ממש שבהן פורסם ספר זה). אך חיש מהר החל תירוש לאמן את בני החבורה באימונים קרביים. תירוש גרס כי המלחמה עם הערבים בלתי נמנעת ורק הכוח ישכנע אותם לוותר על שאיפותיהם הפוליטיות. תירוש הוא למעשה מראשוני "הפורשים", שמחו על מדיניות "ההבלגה" של "ההגנה". פרוץ המאורעות נתן לתירוש ולנעריו הזדמנות לפעולה כנגד הכנופיות הערביות בסביבות ירושלים. אחת הפעולות הסתיימה במותה של הנערה, איה, שהמספר, נער רגיש וכותב שירה, היה מאוהב בה. איה, מצדה, הייתה מאוהבת במורה הכריזמטי, שקנאותו האידאולוגית לא הותירה לו פנאי לענייני אהבה.
הפרספקטיבה הכרונולוגית המשולשת שהוזכרה יוצרת עניין. שנות החמישים והששים המוקדמות נתפסו בספרות הדור, “דור הפלמ"ח" (ששלו שייך לו מבחינה כרונולוגית), כימי קטנות (כך, למשל, מתוארים ימים אלה ביצירות מגד וברטוב). ימיה ההרואיים של הציונות נתפסו כנחלת העבר ועל מקומו של הציוני ההרואי בא, בעיני שלו ועמיתיו, היהודי הישן: “בצעירותנו כולנו 'צברים', חולמים ולוחמים, פרועי-אופי ולועגים לממון. אך אין לך 'צבר' בגיל ארבעים או חמישים, שבו נעשים אנו יהודים ממולחים […] בני שבטם החרוץ של הרוטשילדים". המספר, למשל, הפך לפקיד וחברו לקבוצת הנערים הפך לבנקאי (שאר בני החבורה מתו בקרבות!). ימיה ההרואיים של הציונות כמו חלפו ועל מקומם באה הכרס והבורגנות. לכן, בזמן פרסום הספר, היה ניתן לקוראו כאגדה מתגעגעת על ימים שהיו ואינם. אבל תקופת "השלום הארוך" הישראלית, זה שבין 56' ל-67', חלפה עברה כידוע. ומאז לא יצאו עשר שנים בלי סכסוך דמים בינינו לבין שכנינו. לכן, הקריאה בספר ב-2011 טעונה באירוניה שדווקא מוסיפה לערכו. הסוגיה הפוליטית שהוא מעלה רלוונטית ואינה נחלת העבר.
הנושא השני הגדול של הספר הוא הגבריות. בכתיבתו של משה שמיר, בן דורו של שלו, מצוירים "הפורשים" כחמומי-מוח, פזיזים, “עירוניים", “ממושקפים" ופטפטנים. "הפורשים”, בקיצור, אינם גברים באמת. רק אנשי "ההגנה" או ה"פלמ"ח" – המאופקים והאחראיים – הם גברים כהלכה. יש בתיאור של שמיר – ונדמה לי שאינני דולה זאת ממוחי החולני – יותר מרמז לכך שהתנהגותם הנערית של "הפורשים" משולה או אף מרמזת על שפיכה מוקדמת; חוסר יכולת להחזיק, לעמוד זקוף לאורך זמן. אצל שלו הדברים הפוכים בתכלית. “ההבלגה" נתפסת כחולשת זקנים, כגלותיות, ואילו עמדתו של גבריאל (שמו מכיל בתוכו את השורש ג.ב.ר!) נתפסת כגברית. עליונותו הגברית של תירוש כל כך מוחלטת בעיני המספר שהוא אפילו אינו מקנא באהבתה של איה אליו. אהבתה של איה לגבריאל נתפסת כ"כניעה מרצון למרות גברית". “הפורשים" אצל שלו – אם להמשיך את המטפורה המינית – הם בעלי האון, ואילו אנשי "ההגנה" אימפוטנטים. העמדה של שלו מעט יותר מורכבת, חשוב לומר. יש אירוניה לא מועטה באופן בו הוא בוחן את הערצת הנערים לגבריאל, כמו גם את פולחן הגברות הכמעט-פשיסטי שלו (שיש בו אולי רמזים דקים להומוסקסואליות). שלו גם רומז שחינוכו בתנועת-נוער גרמנית הכשיר את גבריאל להשקפותיו הכוחניות (כוחניות מלווה בשאיפה לטוהר מוסרי; כפי שהייתה גם אצל חלק מהנאצים!). אבל האירוניה לא מערערת לחלוטין את הגבריות המרשימה שחוזה הספר הזה בעמדת "הפורשים".
המספר אינו איש מעשה והוא תוהה מדוע גבריאל בחר בו בכלל להיות חלק מהחבורה. הוא נוטה לדברי ספרות. נטייתו זו מבדילה אותו משאר בני החבורה, מלבד איה. קשה להיות אמן – או איש רגיש בכלל – בחברה מיליטריסטית: דבר זה נכון היה ב-1936, 1964 ו-2011. חלק גדול מתוגת הגבריות שאתה מוצא ביצירות שבתאי או לוין, שמיר או יזהר, נובע מהלחץ העצום שמפעילה חברה שזקוקה ללוחמים ולאנשי מעשה על בניה העדינים יותר. שלו מעניק ווריאציה מעניינת משלו לנושא הישראלי מאד הזה.
הספר כתוב בעברית נהדרת, הדורה אך גמישה. אך אולי הרושם היציב ביותר שיש בקריאת הספר הזה, שראה אור לפני כמעט חמישים שנה, הנו שלסופר יש מה לומר ולספר. לעומתו, התחושה בקריאת רומנים ישראלים רבים כיום היא, שהסופר רצה להיות סופר ואז כבר מצא מה לומר, יותר או פחות.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה