ביקורת שפרסמתי במוסף הספרותי של "מעריב", לפני שבוע ויומיים, על הספר "פיגומים", מאת יחזקאל רחמים, עוררה כעס ואף תגובה חריפה שפורסמה בעיתון ביום שישי האחרון.
הופתעתי מעט מחריפות הכעס והתגובה במקרה הזה (בניגוד למקרים אחרים), כיוון שהביקורת בפירוש לא הייתה שלילית. נדמה לי, שהמשפטים הפותחים את הביקורת עוררו כעס מיוחד, כיוון שהובנו לא בדיוק כפי כוונתי: כביכול רמזה הפתיחה שאני עושה "הנחה" לספר ולסופר בגלל הרקע הלא פשוט ממנו צמח. כוונתי היתה אחרת, כפי שברי לכל קורא של הביקורת עד תומה, ביקורת שאינה עושה הנחה לטקסט המבוקר. כוונתי הייתה כי הספר ראוי לתשומת לב, בין השאר, בגלל המקרה הנדיר של סופר שמביא לנו, לספירה הציבורית, עדות מכלי ראשון על חיי מצוקה. ייתכן והיה מקום לשייף יותר את הניסוח הפותח.
בכל מקרה, להבנתי, נפקדתי בתגובות החריפות הללו – והלגיטימיות עם זאת – על עוונות אחרים וקודמים: על ביקורות שליליות במובהק, שאכן כתבתי על כמה ספרים בשנים האחרונות שנושאם קרוב, במידה כזו או אחרת, לנושא הזהות המזרחית. אי לכך, אניח את הספר "פיגומים", שכאמור הביקורת עליו בפירוש לא הייתה שלילית, בצד, ואתייחס בכמה הערות לטענות המועלות נגד העמדה הביקורתית שלי.
1. ראשית, אני רוצה "לנקות את השולחן" ולמחות נגד ההנחה שהעמדה הביקורתית שלי היא "אנטי-מזרחית" וגזענית באיזשהו אופן. הורדת הדיון לרמה הזו עושה עוול לא רק לי אלא גם אינה מכבדת את הטוענים טיעון זה. ההנחה הזו עושה עוול גם לדיון המעניין שיכול להתפתח כאן.
אני מתבייש שאני צריך לרדת לרמה הזו, אולם בגין אופי חלק מהתגובות לביקורותיי, ייתכן ואין מנוס מלציין את הביקורות החיוביות שפרסמתי בעבר על יעל הדיה, שרה שילה, חביבה פדיה, רונית מטלון, סמי מיכאל וא.ב. יהושע (שאם הבחירה בנתינת הנובל הייתה בין נתינתו ליהושע לנתינתו לעוז, הייתי נותנו ליהושע) ועוד.
2. סדרת הביקורות השליליות שאכן פרסמתי על ספרים שנושאם סובב סביב תמת "הזהות המזרחית" אינה עשויה מקשה אחת. היו בביקורות השונות טענות לגופו של עניין ולגופם של ספרים.
במקרה אחד חשבתי שהשידוך בין תמת הזהות המזרחית לתפיסה אופנתית של שפה "שבורה", מוליד וולד שכלתני מדי, יצירה המושפעת באופן לא פורה ממחשבה פילוסופית שאיני מחשיב ביותר (מחשבה "אשכנזית", אגב, כלומר צרפתית).
במקרה אחר חשבתי שהדמויות המכריזות ללא הרף על עמדתן המזרחית המיליטנטית הן צמוקות, ולמעשה הנן מניפסטים פוליטיים מהלכים, בדיוק באותה מידה שרומנים מסוימים יכולים להיות ציוניים באופן פלקטי או פמיניסטיים באופן פלקטי. ואכן רומנים כאלה גם ביקרתי לשלילה.
במקרה שלישי נימה של בכיינות לא נשלטת פגמה לדידי בהנאה מהספר, בגין תפיסה סטואית שיש לי לגבי אמנות הפרוזה. הספר לא צריך להתחנן לתשומת לבנו, אלא לתבוע אותה בזכות.
3. עם זאת, יש בהחלט מחלוקת ביני לבין המצדדים ב"פוליטיקת הזהות" המזרחית. מחלוקת – לא ביטולם של המצדדים על בסיס גזעני!
אינני מאמין בפרוייקט של שיקום הזהות המזרחית, באיזשהו רנסנס מזרחי נשאף. אינני מאמין שהפרוייקט הזה ישים, ויותר מכך, אינני מאמין שהתשוקה לשיקום כזה ולרנסנס כזה היא עזה באמת ומדידה שינה מעיניהם של המצדדים בהם.
מהיכן אני יודע זאת? מניין עזות המצח? פשוט, אני שופט מעצמי. סבתי היא ילידת נוישטאט שבליטא. הרעיון שאני צריך באיזשהו אופן לשקם בחיי, בראשית המאה ה – 21, את חייה וחיי אבות אבותיה בנוישטאט, ליטא, נראה לי מגוחך. הרעיון שאני בעצם "יהודי-סלאבי", שעלי ללמוד יידיש על מנת להשתמש בה בחיי היומיום שלי, שעלי לאהוב רגל קרושה, להיות רוכל, להצביע ל"בונד" וכו', נראה לי אבסורד גמור. ליתר דיוק: חלקו של הרעיון (למשל, ללמוד יידיש) נראה לי כתחביב נחמד או תשוקה פרטית מפרה – אולם הרעיון בכללותו אינו נראה לי מצע פוליטי בר קיימא ולא פרוייקט חיים קולקטיבי.
אני בהחלט מאמין בקדימות הפוליטיקה המעמדית ל"פוליטיקת הזהות". השאיפה לחברה צודקת יותר, לחברה סוציאל-דמוקרטית, היא שאיפה שאני מזדהה איתה ותומך בה. כיוון, שכפי שמחקרים מראים, ישנה חפיפה בין זהות עדתית למעמד סוציו-אקונומי, ברור שטיוב המציאות החברתית ישפיע לטובה על יוצאי עדות המזרח.
אגב, נתינת הבכירות ל"פוליטיקת הזהות" על פני הפוליטיקה המעמדית, מובילה לכל מיני פרדוקסים: אנשים שגדלו בבתים אמידים והגמוניים לכל דבר ועניין, מנפנפים במוצאם המזרחי (לפעמים מספיק סבתא אחת) כאליבי ל"חתרנותם", ונתפסים כאנדר-דוגים, גם ביחס לאנשים מרקע צנוע ביותר, שאיתרע מזלם להיות אשכנזים.
בביקורתי המוזכרת מניתי סיבות נוספות להסתייגותי מ"פוליטיקת הזהות" (ומדוע הספר הנדון אינו נופל, לטעמי, למלכודת הזו). אביא כאן ציטוט מביקורתי שלא הופיע בגרסה האינטרנטית אלא בדפוס בלבד.
אלו הן הבעיות שיש לי עם "פוליטיקת הזהות" המזרחית: א. הדגשת זהות מזרחית מתבדלת מנכרת בעלי ברית פוטנציאליים, אשכנזים עניים או בני המעמד הבינוני הנשחק או סתם אשכנזים הגונים, שמאבקם החברתי חופף בחלקו למאבק המזרחי. ב. "פוליטיקת הזהות" נגועה לעיתים בצדקנות ובחוסר מורכבות, מין הלך רוח שסבור שהיותך מיעוט מודר פירושו גם היותך אדם טוב. ג. "פוליטיקת הזהות" זרה לרגישויות אקזיסטנציאליסטיות, שלפיהן אנחנו לא שייכים לקבוצה או עדה כזו או אחרת, אנחנו יחידאים. הספר של רחמים מעניין מכיוון שהוא מציג התחבטות בנוגע ל"פוליטיקת הזהות". היסוד המעמדי-כלכלי החזק שקיים בספר מונע ממנו להתרפק על עירק של מעלה ולהתרכז ביפו הקונקרטית של מטה.
עם זאת, למרות עמדותיי הפוליטיות הסוציאל-דמוקרטיות, אני מבחין בין האמונה שלי בסוציאל-דמוקרטיה לתפקידי כמבקר ספרות. התפיסה האידיאולוגית שלי אינה נעדרת מהשיפוט הספרותי שלי (אם כי, אני מקווה, נוכחת בדרך דיאלקטית; למשל, במודל הדיאלקטי לפיו הכירו מרקס ואנגלס בחשיבותו של בלזאק, בגאוניותו, למרות אופייה הריאקציונרי של האידיאולוגיה שלו), אולם אני עומד על כך שיש להבחין בין הפוליטיקה והספרות. וכאן אני מגיע לנושא היחס בין פוליטיקה לספרות.
4. אחת הטענות שהועלו נגדי היא שאני שופט יצירה בקריטריונים אסתטיים, בלי להיות ער לכך שהאסתטיקה היא מנגנון הגמוני, שנועד להדיר קבוצות מרג'ינליות למיניהן. המליצו לי לקרוא את פוקו ובורדייה ולהבין זאת.
ובכן, קראתי את פוקו ובורדייה, ועדיין אני עומד בדעתי. הן מכיוון שאני סבור שהקונטקסט בו נכתבו דבריהם שונה מהקונטקסט בו אני פועל (בורדייה כותב במציאות בה "התרבות הגבוהה" היא ממוסדת, שבעה ואף עבשה, ואכן משמשת ככלי לאבחנות מעמדיות ולהדרה. להגיד ש"התרבות הגבוהה" בישראל חסונה כל כך, או אף משהו שבכלל מזכיר את הסיטואציה הצרפתית, זו בדיחה עצובה; בישראל, להכיר שיר של ביאליק אינו כרטיס כניסה לשום "חברה גבוהה"), והן, במחילה, כי אינני מסכים עמם. למזלי אינני היחיד (בכלל, התפיסה שעם הפילוסופים הפוסט-סטרוקטורליסטיים תמות חוכמה, כפי שנכתב באיוב – ובעצם מתה, כי רובם אינם עמנו ואף מתו בטרם עת; כפי שהעיר פעם בעניין זה, בהומור אירי יבש, טרי איגלטון: God apparently isn't post-structuralist – ושכל מה שנכתב לפניהם הוא הערות שוליים שבדיעבד להם, היא אחת מהרעות החולות של חיי הרוח בישראל).
אני סבור שאובדן הקריטריונים האסתטיים בשיפוט הספרותי לא יסייע במיוחד למצדדים בספרים העוסקים בזהות מזרחית. הוא יסייע בעיקר לשלטון מוחלט ואקסקלוסיבי של רבי המכר ושל הכוחות השיווקיים החזקים העומדים היום, בשוק הספרים הישראלי, מאחוריהם.
אבל הטענה המוזכרת אינה נכונה גם מכיוון אחר. זאת כיוון שאינני אסתטיקן ספרותי.
אני מחפש בספרות את הייחוד שלה, בעיניי, שאינו היפה, אלא כריית הגומחה, יצירת המקום החמקמק האופטימלי בו מתלכדים ויטאליות ומרחק ביקורתי.
לטעמי, הספרות היום – ואני מדבר על עצם נוכוחותו הביזארית מבחינות רבות של המדיום הזה, במה שמכונה התרבות העכשווית – היא (גם) בעלת תפקיד מוראליסטי, בהציעה ריחוק מהרעש והתשוקה-המהונדסת של חברת המדיה וההמונים, אך מצד שני שומה עליה, לטעמי, להיות במגע עם "החיים", במרחק הנכון, כי אחרת תקפא בצינה של היעדר יצריות. בקיצור, התפיסה שלי, או זו שאני משתדל לפתח, היא של שילוב בין הדיוניסי לאפוליני, במושגים של ניטשה הצעיר. שילוב כזה הוא בעל ערך אתי, לא פחות משאסתטי.
אי לכך, התפיסה הספרותית שלי, או זו שאני מנסה לפתח, משתמשת באסתטיקה במובנה המקובל בספרות, למשל זו שצידדה בה "הביקורת החדשה" האמריקאית, באופן אינסטרומנטלי. אני סבור שהיכולת לדבר על המציאות באופן תבוני ונושא משמעות אפשרית אך ורק אם היצירה הספרותית מהווה קאפסולה קשיחה שמצליחה להבחין את עצמה מהשטף של החיים. ההבחנה הזו תתאפשר רק אם ישנה לכידות ומובחנות אסתטיות ביצירה.
בהערת אגב: ועם זאת, למרות תפיסתי, אני משתדל לשמר בי את היכולת להיות מופתע לטובה מיצירה שמציגה תפיסה אחרת.
ודאי, ניתן לחלוק על העמדות הספרותיות והפוליטיות הללו.
המחלוקת מבורכת – האשמה בגזענות לא.
מבקר חופשי 