מבקר חופשי

כאן וכאן כתבתי את התרשמויותיי במהלך הקריאה של "נוטות החסד".

להלן, כמה מחשבות עם תום הקריאה ברומן הענק (כמותית) של ליטל:

1. ההישג הספרותי כאן, במובן המצומצם של המושג "ספרותי", הוא ודאי (קרוב-לודאי, הבה אומר, מתוך רצון להימנע מנחרצות צחיחה).

ליטל הוא אומן ספרותי מהמעלה הראשונה. דוגמה אחת: על מנת לאפשר לגיבורו להיות עד למאורעות המכריעים של התקופה, ובו זמנית להיות מחוצה להם, בונה ליטל את הקריירה של מקס אואה, קצין הס.ס., כקריירה של קצין-מגשר, של קצין-קישור. כך, כקצין מגשר בין שְפּר, שר החימוש, והס.ס., נוכח אואה בהשמדת יהודי הונגריה, או בפינוי אושוויץ וצעדות המוות, כמשקיף. משקיף שתפקידו להכניס רציונליות בלב המאפליה, כלומר רציונליות שפר-ית: כזו שמכווינה לניצול כוח העבודה של היהודים חלף השמדתם. בנייתה המשכנעת – ולמעשה, הלא מורגשת כתחבולה ספרותית – של הקריירה של אואה, כמו עצם המצאתה, הן מלאכת מחשבת. וזו רק דוגמה אחת.

2. אבל הבנייה הזו של אופי הקריירה של אואה אינה רק משרתת את ליטל בכך שהיא מאפשרת לאואה להיות עד. בניית הקריירה הזו קולעת ללב אחת התמות המרכזיות בספר: אי-הרציונליות של ההשמדה. שפר ואואה מייצגים את הפן "הרציונלי" ברצחנות הנאצית, בעוד אייכמן, למשל, את הפן הלא-רציונלי, המונע, כפי שהערתי בעדכונים הקודמים, משילוב של קרייריזם, אינרציה, "אידיאליזם" ושנאה אטומה ולא-אישית.

צעדות המוות מביאות לשיא את הסתירה הנאצית, כאשר הרצחנות (היריה במי שכושל בצד הדרך; חוסר אספקת המזון לצועדים) נובעת כעת משלומיאליות גרידא, שלומאיליות ולא אידיאולוגיה יוקדת, שלא מאפשרת את ניצולם של היהודים השורדים בשעה שהרייך עומד בפני קריסה וזקוק נואשות לידיים עובדות. הרגע הנורא הזה בו הרוצח רוצח מתוך אינרציה ושלומיאליות, כשאובדנו כבר כמעט ודאי, כשהנרצח נמצא כפשע מהיותו לא-נרצח, משוחרר, מתואר כאן באופן יוצא דופן.

3. היכולת הריאליסטית הפנומנלית של ליטל, בשילוב זווית הראיה הלא-שגרתית של הרומן, מביאה להולדתם הרועדת ומצמררת של רגעים נושנים. כשאואה, במסגרת סיור ברכבו של רודולף הס, מפקד אושוויץ, נוכח בסלקציה שגרתית וקטנה במימדיה, נוכח שם כחלק מיום-עבודה שגרתי ולא עמוס במיוחד, התיאור הזה – שכל מי שחונך וגדל במדינת ישראל מכיר אותו על בוריו – מוליד זעזוע מחודש.

4. ולמרות הדברים הללו, אין ברומן הבקעה לעבר הגאונות (אני יודע שהמילה "גאונות" מעוררת התנגדות אצל חלק מהאנשים; אולי הגדרה לא-חמורה ולא-מאיימת שלה תהיה זאת: כשאתה קורא ואינך מאמין שאתה קורא מה שאתה קורא, את מה שהרגע קראת; כמו ריחוף לא מורגש ואז מורגש על פני תהום, התבוננות בה מהגדה הנגדית). יש כאן קטעים מרהיבים – למרבה ההפתעה חלק מהם הם קטעי תיאורי נוף אירופאיים – רגעים של עיצוב פסיכולוגי צלול ומבריק – רגעים, כאמור, של ריאליזם והזרה מצמררים – אבל הבקעה מסיבית לעבר הגאונות, אין. אם אשתמש (באירוניה מסוימת) בניבו של ריה"ל, כמדומני, אודות הפילוסופיה היוונית, גם על ספרו של ליטל ניתן לומר: שאין בו פירות כי אם פרחים.

בראש ובראשונה, מפני שהרובד האידיאי של הרומן, כפי שהערתי בעדכונים הקודמים, אינו מקורי או יוצר סינתזה חדשנית. יש כמה הבלחות של מקוריות (קטע מרתק הוא ההסבר לאנטישמיות הנאצית: הנאצים שונאים ביהודים בדיוק את התכונות שקיימות בעצמם, בבורגנות ובזעיר-בורגנות הגרמנית; הם, הנאצים, רוצים להפוך בעצם ליהודים המקוריים, "עם הסגולה"). אבל בצדן – מלבד הסינתזה הרעיונית השאולה – קלישאות צורמות: ההתעסקות בצואה לאורך הרומן כביטוי לבהמיות האנושית; הגיגים על העונג הנשי האינסופי לעומת העונג הגברי וכד'.

5. וכצל מעיבה, כפי שהעליתי בעבר, סוגיית החריגות המינית של אואה. אואה המגלה עריות והרוצח, ככל הנראה, את אמו, מדוע הוא נבחר לצורכי האנשה של הס.ס.?

המחשבה שעלתה אצלי היא שליטל יצר רומן שבו סתירה פנימית מכוונת (או שהלא-מודע של ליטל שיבש את כוונותיו). ברובד הגלוי (או המודע של הסופר): ההצהרה שכל אחד מאיתנו, בהינתן הנסיבות, יכול להיהפך לרוצח. ברובד הסמוי (או הלא-מודע של הסופר) – על ידי חריגותו של אואה – מכריז הרומן, כנגד כוונת דוברו, בחתירה נגד הכוונה הזו: לא, הנאציזם היה סוג של סטייה מהטאבואים הבסיסיים של האנושות (גילוי עריות, רצח אם). הנאציזם אכן היה "פלנטה אחרת". הרצח התעשייתי, הקר, לא בלהט הקרב (אחת מפסגות הרומן היא תיאור של רצח יהודי שנעשה במקביל למסיבה חברתית אנינה ושלווה של מנהלת מחנה ריכוז, על נשות המפקדים), לא כמריבה קונקרטית על משאבים ושטח – הוא חריגה וסטייה מהאנושי.

6. לסיכום: רומן מרשים מאד, שיחד עם כתיבתו של וולבק מבטא את חזרתו של הרומן הצרפתי לקדמת הזירה הספרותית העולמית, לאחר שנים רבות של נמנום. אבל השוואות לענקי הספרות – כמו טולסטוי ודוסטוייבסקי – הן מוגזמות מאד.

1. התפיסה שמן הראוי שיהיה "הכל במידה" – "שביל הזהב" הארסיטוטלי, הרמב"מי – אינם בהכרח פשרנות עלובה, אינם אנטי-רומנטיים.

הם – התפיסה, "שביל הזהב" – יכולים להיות רדיקליים, יוקדים מתשוקה.

התשוקה להשתחרר מכל הצרכים על ידי סיפוקם המתון; להשתחרר מהסקס באמצעות הסקס – להשתחרר מהאגו על ידי סיפוק מתון של דרישותיו – להשתחרר מרגשות האשמה והרחמים על יד הענקת תשומת לב מתונה ל"אחר".

תשוקת החירות.

2. קטע פרוזה קצר של אחי, צור גלסנר:

"ערב, ירושלים.  למה תמיד הכל רגוע בערב?  מה כל כך שטני ביום?  חִרְגֵי הקיום מסתאבים ומאביסים על האדם.  ומבאסים.  ישנו אדם, בן עשרים ותשע, שומר, מאבטח, פקיד קבלה.  יו ניימ איט. שומר ב"בית אבות".  אופס. ב" דיור מוגן".  יש למעלה ומסביב נשים.  מן הסתם הרבה מהן היו יפות כשהיו צעירות.  ומתוכן יש גם כמה מאוד נחמדות, שזה דבר לא פחות חשוב.  אבל כשאתה צעיר אתה רוצה גם את אֵרוֹס.  ארוס'לה החמוד.  בקיצור הבחור הזה מוכשר.  אבל מה זה מוכשר? האדם הוא חיה מוכשרת מיסודה.  המוסכניק מוכשר.  המתרגם מוכשר.  המדען מוכשר ואלפי פקידי קבלה ופקידי שרות גם מוכשרים, כל אחד בתחומו. 

אני מרגיש כמו איזה דילן שכותב אוטוביוגרפיה ואנשים קצת מתאכזבים.  בסדר, תתאכזבו".

צור, בן 29. סטודנט לפילוסופיה יהודית ולספרות עם ישראל בבר אילן.

אני כעת בעמ' 558, כלומר עברתי את מחצית רומן-הענק (כמותית) של ג'ונתן ליטל.

כאן חלקתי את רשמיי הראשוניים מהקריאה ברבע הראשון של הרומן.

להלן רשמים קצרים שהתווספו מהמשך הקריאה ברבע נוסף של הרומן:

1. השאלה הגדולה שמרחפת מעל הרומן הזה היא מהי "עילת הקיום" שלו; מה ליטל רוצה "לומר"?

אמנם הורגלנו לחשוב שסוגיית "המסר" בהתייחסות ליצירות ספרות היא סוגייה נחותה. אולם, גם אם אני מסכים חלקית עם הטענה השגורה הזו, קשה להסכים לה בנוגע לנושא חריג כל כך כמו הנושא שבחר בו ליטל לספרו.

2. לכאורה, ליטל מנסה לבטא כמה טענות בו זמנית; לכאורה זוהי "האמירה" שלו:

א. ליטל מנסה לבטא את הטענה שקצין ס.ס. הוא בן-אנוש, ולכן הרוע הס.ס-י הנו רוע אנושי, ולא כזה שבא מ"פלנטה אחרת".

ב.ליטל מנסה לבטא את הטענה שחלק מקציני הס.ס. היו אידיאליסטים (חלק; ליטל מודע גם לקיומם של הסדיסטים), אנשי-רוח, שהתפיסה המעוותת – אך הרוחנית! – שלהם על קדימותו של ה"פולק" על האינדיבידואל, הביאה אותם להתגבר על סלידתם הטבעית ממעשי הזוועה (כמו סלידתו של הגיבור, שמתבטאת בהקאות חוזרות ונשנות בעקבות הרציחות שהיה עד להן). שנאתם של הס.ס. ליהודים, של חלק מאנשי הס.ס., מתפרשת ברומן כשנאה לא-אישית במובהק (יסוד שאינו הופך אותה למפלצתית פחות).

ג. ליטל מנסה לבטא את הטענה שההחלטה על רצח היהודים הייתה תוצאת התגלגלות של שורת אופציות שנבחנו על ידי הנאצים ונפסלו מנימוקים שונים. כתוצאה מהאבולוציה של תהליך ההשמדה מבטא ליטל, בין השורות, את התפיסה שלסיוע בהשמדת היהודים סייע גם אחד הכוחות הכבירים ביותר שפועלים עלינו כבני-אנוש: כוח האינרציה. מרגע שהופעל הוקטור הזה קל יותר היה לפעול, בלי לחשוב יותר מדי, עם כיוון ההיסטוריה ולא נגדה. 

בתחילת המלחמה, טוען ליטל, בין השורות, ההחלטה על רצח חלק מהיהודים הייתה בעלת בסיס סמי-רציונלי מבחינת הנאצים. ההוצאות להורג של הגברים היהודים בשבועות הראשונים לאחר הפלישה לרוסיה נבעו מכך שהיהודים נחשבו כאוכלוסייה אוהדת לבולשביזם (הבולשביזם עצמו פורש באידיאולוגיה הנאצית כ"יהודי"; ואגב, לא בלי בסיס). לכן, גיבורו של ליטל לא מפקפק בהיגיון החיסולים כל עוד לא הגיעה הדרישה לחסל  גם את הנשים והילדים. וכשמגיעה הדרישה הזו הוא מסייע לכך (הגיבור אינו רוצח בעצמו; הוא איש מנהלה) מכוח האינרציה.  

ד. ככל שמתקדם הרומן, עולה ומבצבצת אפשרות רביעית שליטל מבטא: התפיסה שמה שהניע חלק נכבד מקציני הס.ס. – למשל, אייכמן, שבביתו מתארח הגיבור – הייתה שאפתנות קרייריסטית שכמותה מצויים במנגנונים בירוקרטיים. הטענה הזו – שליטל שואב אותה, כמדומה, מההיסטוריון יואכים פאסט (איני בטוח בכך) – מונגדת ברומן במפורש לתפיסה של חנה ארנדט על "הבנליות של הרוע", שתיארה רוצחים כאייכמן כברגים צייתנים במכונה, פקידים ממושמעים. לא – טוען ליטל. אלה אנשים בהחלט שאפתניים ולא "קטנים", רק שהשאפתנות שלהם, המצויה בכל מקום עבודה גדול, התרחשה במקום עבודה ש"התוצר" שלו היה המוות.

3. הבעייה שמזדקרת מהסעיפים שלעיל – מלבד חוסר המקוריות שיש בחלקם – היא שהטענות הללו סותרות במובן מסוים זו את זו. כמובן, החיים עצמם מלאי סתירות. אולם הסתירה כאן מבטאת איזו עמימות ביחס לאוטוריטה ההגותית שיש – או אין – לייחס לליטל. חוסר היכולת של הרומן להכריע מהי התפיסה הדומניננטית, או היעדר אמירה מפורשת שאין להכריע בין התפיסות, היעדר ניסיון להציע סינתזה של התפיסות, מחלישים מאד מהסמכות של הרומן.

4. אבל הבעייה של הרומן היא כיצד ליישב בין הרצון הברור של ליטל להאניש את קציני הס.ס. (לא במטרה חלילה להצדיק אותם, חשוב להדגיש; אין כאן סנסנציוניזם זול!) – בין אם בדרך של הצגתם כאידיאליסטים; בין אם כהצגתם כקרייריסטים; בין אם בהצגתם כנכנעים לכוח האינרציה – לבין החריגוּת המוחלטת של גיבורו מקס אוּאֶה בחיי המין שלו. אואה, ההומוסקסואל, שכב עם אחותו בנעוריו ומאוהב בה גם בבגרותו.

לכאורה: החריגות המינית הזו עומדת בסתירה לכל המגמה של הרומן; לכאורה היא "גול עצמי" מובהק של מחברו (אגב, אנקדוטה, "גול עצמי" מופיע ברומן במפורש, כשאואה מספר על ילדותו וחולשתו במשחק הכדורגל).

יישוב אפשרי של הסתירה הזו, שאת חלקו (וייתכן שאת רובו; כך זה כשמחליפים רעיונות, הרבה פעמים נשכח ממך מי "המקור") אני חב לשיחתי עם ניר רצ'קובסקי, יטען שיש קשר עמוק בין גילוי עריות לנאציזם ותורת הגזע. גילוי העריות רוצה להשאיר הכל בתוך המשפחה – גם את הסקס; תורת הגזע אובססיבית באשר להתערבות  בדם אחר, שונה. ליטל בחר בגיבור חריג מבחינה מינית על מנת לרמוז שהיוצא מן הכלל (אואה) מלמד על הכלל (הנאציזם).

אבל, עדיין, זו שאלה פתוחה מבחינתי, שאולי תתברר בהמשך הקריאה.

5. השליטה של ליטל בידע היסטורי, ובעיקר: השליטה שלו בידע היסטורי לצורכי שינוע העלילה שלו – קרובה למוחלטת, להתרשמותי; הריאליזם ה"טולסטויאני" שלו, למשל, בתיאור סטלינגרד הנצורה – מעורר התפעלות רבה (וגם קטעים "פנטסטיים" מובהקים כלולים ב"ריאליזם" הזה – תיאור הזיותיו הפנטסטיות-מד"ביות של אואה הפצוע בסטלינגרד הוא אחת מפסגות הרומן; וכאן המקום להזכיר את העובדה שליטל ניסה בעבר לכתוב ספרות מד"בית!); מיומנויות ספרותיות "קטנות", כמו שתילת אקדחים במערכות ראשונות, אקדחים שאתה שוכח מקיומם עד המערכה השלישית, מצויות כאן על ימין ועל שמאל; הספר מושך ביותר לקריאה.

6. ודווקא משום העליונות הטכנית של הרומן, העליונות המופלגת, הקרובה-למושלמת, לא נותנת מנוח השאלה: אבל מה הוא רצה לומר?   

אי אפשר לכתוב על השואה טוב כל כך וחסר פואנטה; אי אפשר לכתוב על השואה ריאליזם חמור ווירטואוזי אך ריק.

להיות סופר "טכני" טוב כל כך, בכתיבה על נושא טעון כל כך, בלי שיש לך אמירה חשובה – יש בזה טעם לפגם.

אבל, כאמור, ההתרשמויות הללו מוגבלות למחצית הראשונה.  

אעדכן בהמשך.

תוספת:

הנה העדכון מהמשך הקריאה