בזכות הביטוי "כצאן לטבח"
כשביקרתי לפני כמה שנים בברלין נתקלתי בתופעה המוכרת אולי לרבים בינינו: העניין העצום שמעוררים ישראלים בקרב הגרמנים. מכל עבר רצו גרמנים צעירים, בני גילי פחות או יותר, להיפגש ולדבר, להיפגש ולראות בעיניהם ישראלים בשר ודם. התופעה הגיעה לשיאים ביזאריים כאשר אף מכרים של מכרים של מכרים רצו לשוחח איתי. וכשנפגשנו, פעם אחת, אני ואותם מכרים של מכרים של מכרים, הם ישבו ושתקו רוב הזמן, כך שלא היה ברור לי מדוע היו להוטים כל כך להיפגש. ואז הבנתי משהו, אני חושב. הבנתי שמתחת לסקרנות המובנת, שמעוררים ישראלים בגרמנים, סקרנות הנובעת מרגשות אשמה ורצון כן להבין, יש כאן גם סקרנות מסוג אחר, סקרנות אפלה, פורנוגראפית, לא מודעת. ותוכנה: "בוא נראה מי אלה הבני אדם המשונים האלה שסבא שלי רצח את סבא שלהם בכזו קלות, בכזו פשטות".
הביטוי "כצאן לטבח" הוא לא פוליטקלי קורקט כבר שנות דור. אולי מאז משפט אייכמן. אולי מאז תוצאות מלחמת ששת הימים. לכל המאוחר, מאז שנות השמונים. הביטוי "כצאן לטבח" אינו פוליטקלי קורקט משתי סיבות עיקריות: א. בגין העוול שמסב השימוש בביטוי הזה, "כצאן לטבח", ליהודים הפשוטים במלחמת העולם השנייה, הרוב העצום, אלה שלא מרדו, אבל שניסו, בתנאים בלתי אפשריים, לשמור על חייהם, על כבודם האנושי, ועל חייהם וכבודם האנושי של בני משפחתם. ב. בגלל השימוש, שחשו וחשים רבים, שעושה הלאומנות הישראלית בזיכרון השואה; בבחינת: לא נהיה עוד "כצאן לטבח" ולכן מותר לנו הכל, לכבוש ולשלוט וגו'.
אבל, בעיניי, השואה היא לא רק אירוע נורא ואיום. השואה היא גם אירוע מביש, מביך. כן, מביש ומביך. יש משהו מביש ומביך בקלות הבלתי נתפסת בה הועמסה יהדות אירופה, מיליוני אנשים ונשים, על רכבות והתפוגגה כך בעשן המשרפות. יש משהו מביך בכך שביום עבודה אחד באושוויץ נמחקו עשרת אלפים איש כמו כלום. עם שלא היה כלל צד במלחמה הגדולה ונכחד בקלות כזו, ללא תגובה משמעותית מצדו, ללא התארגנות מינימאלית משמעותית למחאה קולקטיבית – זה מביך ומביש. אם תורשה הזרה קלה – נכון, מעט פרובוקטיבית – לו נראה בחיינו העכשוויים בוס שמתעלל בשיטתיות במכר שלנו והלה אינו מגיב, נותן לבוס לעשות בו כחפצו, נושא ונושא את חרפותיו, נמלט לקצווי המשרד על מנת להתגלות שם על ידי הבוס ולשוב ולספוג התעמרות, האם לא נבוז מעט למכרנו זה שנותן שיעשו בו כך ללא תגובה? האם לא נראה בהתנהגותו דבר מה מביך, אימפוטנטי, מביש?
כי כן, לעניות דעתי, לביקורת הציונית על הגלותיות היה קייס, קייס רציני. לא, לא, חלילה, בשימוש הלאומני שהוזכר. גם לא בביזוי היהודים שנקלעו כבר לסיטואציה הבלתי אפשרית וניסו לעשות ככל שביכולתם. אלא בכך שהקיום הגלותי ביסודו – כך טענה הביקורת הציונית עוד הרבה לפני השואה (!) – הוא קיום מביש, בהיותו קיום לא מאורגן, לא קיום של חברה אלא של משפחה וקהילה ומיעוט. לא "קיום חברתי" אלא "קיום ביולוגי", כפי שטען ברנר בארסיות מוצדקת כבר ב – 1914. הגלות, טענה הביקורת הציונית יותר מחצי מאה לפני השואה, פירושה בעצם הסתמכות מדעת על ארגון פוליטי של אחרים, הסכמה מדעת לחולשה, הפקרת היחידים בחברה לנפשם ולמדינה המארחת (מלבד גמ"חים מזדמנים), שמטנות מההתארגנות חברתית ברמה הלאומית, השתמטות מריבונות ונטילת אחראיות. זו הייתה הביקורת הנוראה של ביאליק בשירו "בעיר ההריגה". ביאליק העז לבקר את הקורבנות של פוגרום קישינב, ב – 1903, ביקורת-אוהב, על שהרשו לחולשה כזו לפשות בהם, שהרשו לרצוח אותם בכזו קלות, על כך שלא היו מאורגנים.
במלחמת העולם השנייה לא הייתה חברה יהודית מאורגנת ועצמאית באירופה, לא הייתה ולא יכולה הייתה להיות בגלל פיזורם הגיאוגרפי של היהודים, בגלל מבנה הקהילות-קהילות הנפרדות, בגלל כפיפותם למבנים מדיניים לא-להם, ולכן היה קל כל כך להכחיד את יהדות אירופה. בפיזור גיאוגרפי כזה, ובהיעדר ארגון-גג פוליטי, קל לבצע את זממך בעם שלם.
השואה, עם כל כמה שקשה לומר זאת, ביטאה את הריקבון הזה של הגלות. למה היה קל כל כך לרצוח את יהדות אירופה? כי, בסופו של דבר, כל איש עמד לנפשו. לא היה ארגון-גג שינסח ויורה על מדיניות התנגדות או מדיניות הצלה ליהודים. איש איש ניסה לשרוד כפי שהיה ביכולתו, הוא ומשפחתו. העשירים חשבו להימלט באמצעות כספם, המתבוללים קיוו שלהם זה לא יקרה, היודנרטים ניסו לעשות ככל שביכולתם, כל יודנרט במקומו ובקהילתו (אך לו תצויר מציאות של קיום לאומי היפותטי, בשטח גיאוגרפי מוגדר ומצומצם, קשה היה להונות את מנהיגי היהודים באשר לעתיד הצפוי ליהודי כל גטו וגטו). לא, אי אפשר היה לעשות הרבה מול מכונת הרצח הנאצית גם לו הייתה מוקמת מדינה יהודית בין קרקוב ללובלין, אבל כן אפשר היה לעשות משהו, להקשות מעט על הרצח, אולי אף להפוך אותו ללא "משתלם", כך שהאבסורד שבו יהיה גלוי יותר לעיני החלקים "הפרגמאטיים" בשלטון הגרמני, ואפשר גם היה לכל הפחות לשמור על הכבוד האנושי במרי מאורגן (כי כפי שניסח פרנץ פאנון, בהקשר אחר, אלימות היא הדרך היחידה של החלש להשיב לעצמו את אנושיותו).
היעדר תפיסה של ארגון חברתי במסורת היהודית רלוונטית גם לימינו אנו. האי-הבנה הזו של התרבות היהודית מה החשיבות של ארגון חברתי, של חברה, חוזרת היום ובגדול. מזה שלושים שנה מפורקת ביעילות "מדינת הרווחה" הישראלית. ממדינה בה השוויון היה מהגדולים בעולם הפכנו לחברה בה האי-השוויון הוא מהגדולים בעולם. מדוע קל כל כך לפרק את מדינת הרווחה הישראלית? מדוע הפאזה ההיסטורית השוויונית-יחסית הייתה קצרה כל כך בישראל? מלבד לחצים חיצוניים, בינלאומיים, ומלבד שיקולים פנים-כלכליים (לא כולם "רעים"), נדמה לי שהאי-הבנה היהודית המסורתית מה פירושה של "חברה" (ההסכמה השקטה והלא מודעת בישראל עם מרגרט תאצ'ר שאמרה: "אין דבר כזה חברה"), מה פירושו של ארגון החברה, של דאגה לכל חלקי החברה, מה פירושה של ריבונות האזרחים, חוזרת בעוצמה. נכון, אנחנו מאד פטריוטים בענייני ביטחון, כלומר בעניינים שבינינו לבין החוץ, את זה למדנו (ואולי למדנו טוב מדי), אבל אין לנו תפיסה של חברה בענייני פנים, בינינו לבין עצמנו. קל לשכנע אותנו באמונה הניאו-ליברלית האינדיבידואליסטית כי המסורת התרבותית-פוליטית שלנו אינה מורגלת באחריות חברתית. יש חשיבות למשפחה בתודעה הלאומית (גם הלא-מודעת), יש חשיבות לעתים לקהילה, לעדה, יש מס שפתיים בסגנון "כל ישראל ערבים זה לזה", אך מה החשיבות בארגון מדינתי, בארגון של חברה שלמה, לזה אנחנו לא מורגלים היסטורית.
לכן, אגב, ישראלים מלכלכים את החוצות של עריהם ושמורות הטבע הבודדות שלהם, אינם מבינים את חשיבותם של "שטחים פתוחים" ובונים נדל"ן בכל מקום אפשרי. כי יש אי הבנה עמוקה בתרבות מה פירושם של נכסי-ציבור, של "רשות הרבים", של שטחים שלא שייכים לפלוני שמעון או לוי, אלא לחברה הישראלית כולה.
לכן קל כל כך לנהל פוליטיקה סקטוריאלית, שבטית, בישראל, ולא כזו שממוקדת בתיקונים מערכתיים, רוחביים, אלא בשוחד מקומי, הניתן לסקטור זה או אחר, הסקטור הגמלאי, המזרחי, הדתי או הבורגני אשכנזי. כי אנחנו עם שרגיל לא לחיות כעם, אלא במסגרות של קהילה, של שבט.
אנחנו חברה שבטית, קהילתית, משפחתית. ובסופו של דבר אנחנו חברה אינדיבידואליסטית, באופן שונה אמנם, אך בסופו של חשבון, באופן לא כל כך רחוק מהחברה האמריקאית.
לא, לא לשם לאומנות מטורפת והצדקת הכיבוש צריך לחזור ולהיזכר ב"כצאן לטבח", להתקומם כנגד ה"כצאן לטבח". אלא לשם החזרת התפיסה שאנחנו צריכים להתארגן יחדיו כדי להיטיב את מצבנו כחברה, לא רק את חיינו כאינדיבידואלים, ולא רק נגד אויבים חיצוניים. צריך לחזור ולהשתמש במושג כ"צאן לטבח", על מנת שנפסיק להיות עדר-צאן, עדר-צאן שפועה בחוסר ישע או שועט בעקבות העשב ורומס בדרכו לליחוך הירוקים את עמיתיו, ונחזור להיות חברה-אנושית שקובעת את גורלה הקולקטיבי במו-ידיה.
מבקר חופשי 