"שלךָ, סנדרו" מוגדר בגב העטיפה כ"רומן מכתבים". לא הייתי מגדיר את הספר המרתק הזה כיצירה ספרותית. ליתר דיוק: שפיטתו של הספר בקריטריונים ספרותיים לא תשרת את ענייניו.

הספר האוטוביוגרפי הזה אינו מעניין בגלל מוּדעות מיוחדת שמפגין כותבו למדיום בו הוא נכתב; אינו מעניין בגלל תובנות מרעישות או בגלל חדירה דקה לנפשות הפועלות בו. גם על בניית עלילה קשה לדבר כאן בגלל שהספר פחות או יותר צמוד כרונולוגית לעובדות חייו של מחברו. הספר, הכתוב באופן ענייני, נשען בראש ובראשונה על הסיפור שהוא מבקש לספר ומזכיר, לפיכך, כתבת מגזין עיתונאית ארוכה מאד. אבל איזו כתבת מגזין!

 צבי ינאי, מנכ"ל משרד המדע ועורך כתב העת "מחשבות" לשעבר, ומי שממלא בציבוריות הישראלית את התפקיד, שמעטים מדי ממלאים לצדו, של הפופוליזטור המדעי (תפקיד מכובד שממלאים בעולם אנשים כמו ריצ'רד דוקינס ודיוויד אטינובורו), מגולל ב"שלך, סנדרו" את קורות חייו המוקדמים והלא-ייאמנו.

ינאי בחר לגולל את הסיפור בצורת רומן מכתבים בו מכתבים המכותבים (ברובם) לאחיו האובד רומוֹלוֹ. לפי מה שינאי מספר, הוא נתקל בשמו של רומולו, פרופסור לביולוגיה, במאמר מדעי שהאחרון פרסם ב – 2004. היותו של הכותב בן 71, כפי שצוין בשולי המאמר, ושמו הפרטי הביאו את ינאי "לירות באפילה" כהגדרתו ולפנות במכתב אל רומולו זה בתקווה שהוא אחיו האובד. כשמסתבר שרומולו הוא כנראה האח האובד, מספר ינאי לאח זה את כל קורות משפחתם. אינני יודע עם החלק הזה בסיפורו של ינאי – גילויו או אף מציאותו של אח אובד – הוא עובדה אוטוביוגרפית או שמא אמצעי ספרותי לגלילת קורות משפחתו (כנראה בדוי הוא). אולם גם מלבד פרשת הבן האבוד יש לינאי הרבה מה לספר.

אמו של ינאי, יוּצי, יהודיה שנולדה ב – 1912 בגרַץ שבאוסטריה פגשה את קלמן טוּט, הונגרי ולא יהודי, כשהייתה בת 17 וגילו כפול מגילה. האם הייתה רקדנית והאב זמר בריטון ומסע ההופעות שערכו באיטליה הרחיק את האם, ומסתבר שלצמיתות, מאימה האוהבת שנותרה בגרץ. השניים לא נישאו, ובמהלך חמש שנים נולדו ליוצי ארבעה ילדים (ינאי עצמו, סנדרו כפי שנקרא בילדותו, נולד כבן זקונים ב- 35').

כיוון שלא יכלו לערוך את הופעותיהם ולגדל את הילדים בו זמנית הושארו הילדים עד גדילתם בידי משפחות אומנות שונות. "סידור כזה עלול להיראות חריג בימינו, אבל אם מביאים בחשבון את חיי הנוודות של הורי, צירוף תינוקות לנדודיהם היה אכזרי יותר מאשר הפקדתנו בידי משפחות אומנות" (עמ' 29).

כשאוסף הזוג, לקראת שלהי שנות השלושים, את שלושת ילדיהם (למעט רומולו, שינאי מעלה את ההשערה שאביו הקנאי חשד שהוא נולד מאב אחר ולכן הופקר אצל אומנתו), מתחילים המאורעות העולמיים לסגור אט אט על המשפחה. האב, קלמן, תומך הפאשיזם (!), מגורש בכל זאת להונגריה וכנראה נפטר שם בעיצומה של המלחמה בחוליו. האם – היהודיה! – מוצאת עבודה כמתורגמנית בשירות הוורמאכט, אולם גם היא נפטרת בחוליה ב – 1944. שלושת הילדים, סנדרו ושתי אחיותיו, מטופלים על ידי האומנת המשפחתית, ובסיום המלחמה נשלחים על ידי חיילי הבריגדה היהודית לאחי האם, שהקדים ועלה לפלשתינה בשנות השלושים. החיים בקיבוץ בארץ אינם קלים לסנדרו ואחיותיו, שלא ידעו כלל על עובדת יהדותם, ולמעשה גודלו כנוצרים קתוליים אדוקים. 

ספרו של ינאי מרתק לא רק בגלל הסיפור כשהוא לעצמו אלא גם בגין התשוקה שניכרת במחברו לשחזר, בערוב ימיו, את דמותם של הוריו שמתו עליו בילדותו ואת סיפור משפחתו, אחרי שנים של הדחקה. נוסף על כך, מה שהופך את הסיפור המרתק למרתק שבעתיים הוא ההתכתבות המסועפת בין חלקי המשפחה לפני, אחרי, ובעיצומה של המלחמה, התכתבות שהגיעה לידיו של ינאי ושהוא משלב במכתביו לרומולו. חלק נכבד מההתכתבות הזו תופסים מכתביה של סבתו של ינאי, לואיזה גַלַמבּוֹש, שאותה לא הכיר מעולם והוא משחזר את דמותה הייחודית ממכתביה לאמו. לואיזה "היא אמא יהודייה על פי מיטב הפולקלור היהודי – מעצבנת, טרחנית, מרחמת על עצמה, תובענית, דעתנית – אבל תמיד אוהבת" (עמ' 68). אביא שתי דוגמאות ל"פולניות" המשעשעת ומכמירת לב של הסבתא לואיזה. "לצערי צריך מזל לילדים טובים, ולי אין" (עמ' 133), כותבת לואיזה בפאסיב-אגרסיב לבתה, המסרבת להתחתן או לחזור לאמהּ. וציטוט משעשע אף יותר: "התיק ששלחת לי", היא כותבת לבתה, "הגיע אלי היום. תודה לך, למרות שזה לא מה שאני צריכה, אבל אולי עוד אפשר לצבוע ולשנות אותו" (עמ' 150). קטע אירוני אחר, שחושף את המרקם החברתי המתבולל-למחצה בו גודלה אמו של ינאי, הוא מתכון לרגל קרושה ליום כיפור שנעשה מחזיר (!), שמוסרת הסבתא לאם במכתב. אולם המכתבים לא רק משעשעים, כמובן, ומביאים עדות מכלי ראשון לאנשים אבודים שההיסטוריה סוגרת עליהם. למשל, מתארים המכתבים את ניסיונה הנואש של הסבתא להגר לאנגליה. מכתביה הם מגרץ, לאחר מכן מוינה, אליה גורשה, ולאחר מכן מאיזור לובלין, שם גם נרצחה. אי ההבנה של האנשים למה שמתרחש בעצם מתגלה בעוצמה רבה כאשר – ב – 1944! – מנסה בת דודה אחת לשכנע את יוצי לבוא להונגריה אליה, על מנת להחיות את נפשה כביכול, בעוד תהליך ההשמדה המואץ של יהדות הונגריה בעיצומו.

ספרו של ינאי מצטרף לגל של יצירות אוטוביוגרפיות מהשנים האחרונות, שכתבו בני מחזורו וצעירים ממנו (עמוס עוז ואיל מגד, למשל), שמנסים לגבש דרך סיפורם האישי אמירה מקיפה על הציונות והגורל היהודי. הזווית של ינאי, שגודל כנוצרי והפך לאתאיסט, מעניינת במיוחד.

"כאתאיסט אינני חש שייכות דתית לעם היהודי, אלא זיקה היסטורית" (עמ' 53), כותב ינאי לאחיו. למרות ביקורתו על ישראל, בהמשך ההתכתבות הוא נוזף באחיו: "אני חולק עליך. ישראל אינה פחות מוסרית מכל מדינה אחרת". הלקח הלאומי-ציוני של ינאי מסיפורו המשפחתי פשוט אך ראוי לרענון ולתזכורת דווקא בימינו. איך כתבה סבתא לואיזה ליוצי, כשנצטוותה לעזוב את עירה לגטו בווינה ב-38'? "זה איום ונורא שאין לאדם ארץ" (עמ' 137). 

שתי תגובות יוצר אצל הקורא "מקופלת" של תמר גלבץ: תגובה ראשונית ותגובה מושהית, תגובה מהבטן ותגובה מהראש, תגובה דיוניסית ותגובה אפולינית, תגובה נלהבת ותגובה מסויגת.

התגובה הראשונית, הבִּטְנית והדיוניסית היא: איזה תענוג של ספר! איזו חדוות מילים, תחכום ועידון עירוניים, סקסיות, עדכניות  ורלוונטיות, רלוונטיות, רלוונטיות.

"מקופלת" הוא מונולוג, הנושאת אישה חסרת שם בשנות הארבעים לחייה, אם לבת בת שש, שבעלה מזה עשרים שנה מודיע לה יום לא עבות אחד ש"לא טוב לו" ובכוונתו להיפרד. יותר משיש כאן "עלילה" יש כאן "תיאור מקרה", חקירה מדוקדקת של תהליך פרידה: ההודעה של הבעל, מוזרות החיים ביחד אחר ההודעה הזו, יציאתו של הבעל לתאילנד לחשוב על הדברים, חזרתו והתקוות שהיא מעוררת, חיפושי הדירה שלו וצניחתן של התקוות, עזיבתו, הסידורים של חלוקת הרכוש, "הסידורים" של "חלוקת" הילדה, הבדידות, הדיכאון, התחליפים הזולים והיקרים, הכעסים והספק-השלמה.     

למרות שאין כאן "עלילה" סטנדרטית זהו טקסט כובש. הוא כובש לא, או לא רק, בגלל התוכן שלו, אלא בגלל האופן בו התוכן הלוהט הזה מוצג בפנינו, או מוטב: מוטח בפנינו. רוצה לומר: הכוח של "מקופלת" נובע מהאופי של המונולוג שבו הוא כתוב.

"אני מחליטה לחזור אל הרגע בו הבנתי שהנישואים שלי נגמרו. אני מנסה לטבול בו את הראש לשנייה אחת", נפתח בסערה, חד וחלק, המונולוג. והוא ממשיך מכאן להתנחשל בדהרה: גדוש,  היפרבולי, אינטנסיבי, סעור, מריר, גרוטסקי, רדוף ורודף, קצבי וקוצץ כמו סכין חדה המסתערת על עלי פטרוזיליה לקצצם דק-דק ומהר-מהר, מונולוג של מכונת ירייה שגיבורתו של הרומן היא היורה בה והירויה ממנה כאחת. "השנאה כחרדל מפעפעת לי על קצה הלשון אני יורקת אש (…) אני סובבת בבית בטריקות דלתות, מפגינה כלפיו חמת רצח ונוהמת כשור ששני חיצים מדממים תלויים על צלעותיו" (עמ' 106).

ועוד דוגמה למקטע מהמונולוג, מקטע אקראי למדי, שידגים כמה מסגולותיו הנוספות: "שילך אני אומרת, בלב אני אומרת, לכל קיבינימט שילך כבר אני אומרת, אבל עוד יותר בלב, ממש בלב, עמוק בלב אני אומרת מה יש לך ללכת, לאן יש לך ללכת ממני, מה תעשה שם בחוץ כשאצלי כל כך חם ונעים, ריחות של בולונז ומקלחת ושמפו צמחים לשיער דק וחלק וחימום של עוגת קינמון שמרים והפוך שלנו המשותף גם אוורירי גם כבד, ובתנו צחקנית כזאת (…) כאן אנחנו שניים ואחת עם הנאדות שלנו והכרובית על האש, ושלושתנו (…) לא סובלים סופגניות בשמן" (עמ' 74).

המקטע מורכב מכפי שניתן לשער בקריאה שוטפת, והקריאה השוטפת, החלקה, היא, כמובן, מעלתו המיידית. אבל שימו לב לאופי השירי, המתחרז, של פתיחת הקטע ("שילך אני אומרת, בלב אני אומרת וכו'"); שימו לב ללהטוט הלולייני של התוכן, שעובר בחריקת בלמים ויו-טרן מזעם והתרסה לתחינה ובעתה, ומשתמש לשם כך באותן מלים עצמן ("לאן יש לך ללכת ממני"); שימו לב למנייה הקטלוגית, הסטקטואית, של שמות העצם שמסמנים את עדנת החיים בצוותא (בולונז, מקלחת, עוגת קינמון וכו'); שימו לב לקטלוג הנוסף של שמות עצם, חינניים הרבה פחות, אבל שמבטאים את הצחנה, ההבל והשומניות הנעימים של אותם חיים בצוותא (נאדות, כרובית, סופגניות, שמן).      

אז אם כך, תשאלו, מה הבעיה? הבעיה, חשבתי בהתחלה, אינה בעצם בתחומה של ביקורת הספרות אלא בתחומה של ביקורת התרבות; כלומר, חשבתי בתחילה, זו לא בעיה של הספר הספציפי הזה, אלא הערה כללית. וההערה היא שעם כל הסער והפרץ המכניע-תחתיו של המונולוג הזה, אנחנו לא מרגישים בו ממש כאב אמיתי, כאב פשוט, מחלחל, נוקב, מזעזע. אפילו הגיבורה מודעת, בחלק מהרומן, להיעדר הרגש הזה, למשל כשהיא מנסה לאונן: "כמו הדמעות שלמעלה שמתאפקות לא לזרום גם דמעות הלמטה מחזיקות פאסון ושום דבר" (עמ' 12).

היעדר הרגש הזה נובע, נדמה, מסיבות תרבותיות-כלליות, ולא רק, כפי שחושבת הגיבורה או הסופרת, מהלם הפרידה וההדחקה שבאה בעקבותיו; משהו בקיום העירוני העדכני של הגיבורה מוליד תחכום שבא על חשבון רגש. הגיבורה היא בת נאמנה של חברת-הצריכה המערבית ונדמה, למשל, שהסחות הדעת שמציעה לה חברת השפע גורמות לה לא להרגיש באמת ועד הסוף. כי בצד הקטלוגים שהבאתי לעיל שופע הספר הזה הרבה הרבה "קטלוגים" אחרים של מוצרי-צריכה שרוכשת או מתעסקת בהם הגיבורה, ובעיקר "קטלוגים" של אוכל, שהגיבורה הננטשת עוסקת בו לא מעט ("שמן שומשום. ושמן זית. ומלח. ופלפל. וקצת ווסאבי. וסויה. וטריאקי" – סתם דוגמה אקראית). "הקטלוגים" הללו בהחלט מוסיפים לצבעוניות ולריחניות של הרומן, ומציגים שילוב קוסם של שפע חושני ססגוני שמיתרגם בהנאה אמיתית מהשפה לשפע מילולי, חושני לא פחות. אולם השפע המילולי והשפע הקונקרטי כמעט מצליחים להסתיר מעינינו את העובדה שמתחת לכל הברקים והרעמים (המענגים!) שבטקסט אין כאן הרבה רגש, כלומר יש רגש אבל הוא לא מצליח לגעת בגיבורה באמת ולכן גם לא לזעזע אותנו הקוראים. בהשוואה לספריה של צרויה שלו, השוואה בלתי נמנעת בגלל התוכן הכמעט-זהה: גלבץ צבעונית הרבה יותר אבל מחלחלת לנשמה הרבה פחות.

ויש כאן גם עניין דק יותר: הרומן לא מספיק מרגש כי נראה שגם הרגשות בו הופכים להיות חלק מההיצע הצרכני של חברת השפע, כלומר נדמה שהגיבורה צורכת את רגשותיה שלה (לצורכי תיעוד ודיווח) יותר מאשר חווה אותם.  

במחשבה ראשונה חשבתי שזו לא בעיה של הרומן הספציפי הזה אלא עדות תרבותית שנספחה אליו. אבל, במחשבה שנייה, זו כן הערה ספרותית וחשוב לציינה: המונולוג המהמם הזה שב"מקופלת" לא כל כך מרגש בעצם.

ולכן לסיכום: ספר כייפי, שנון, מרהיב, חריף, חד אבל בשום אופן לא מאורע של ממש בספרות הישראלית.

רומן מרשים. בכתיבה משורגת שרירים, נטולת שומנים, מספר אהרן אפלפלד את סיפורו של ברונו. ברונו, המספר בעצמו את סיפורו, נולד בשנות השלושים בעיירה על גבול רומניה-הונגריה להורים קומוניסטים. בגיל צעיר הפך לנכה, קטוע זרוע, נכות שהוא מעניק לה משמעות, כעדות לייחודו, לייעודו. במלחמת העולם השנייה  הוא נכלא בגטו, אחר כך במחנה השמדה, אחר כך ברח אל היערות. בסיום המלחמה הקים ברחבי אירופה אימפריה מסחרית, אך תכליתה אינה הבצע אלא שיקומם הרוחני של הפליטים היהודים. ברונו סבור שחזרה לחיים רגילים, חיי גוף פשוטים, אחרי המלחמה, היא בגידה בייעוד היהודי, שהמלחמה רק הדגישה את מציאותו.

"והזעם עוד לא נדם" מנסח עמדה פילוסופית-היסטורית חריגה בחלל הרעיוני של הספרות הישראלית. אפלפלד, דרך גיבורו, מבטא כאן, ולא בפעם הראשונה, עמדה הרואה בקיום היהודי קיום בעל ייעוד ושליחות. כפי שהנכות של ברונו היא עדות לייחודו ("אתה ילד מיוחד, ועל כן יש לך יד מיוחדת"), כך גם היהודים הם נכי העולם, הסובלים על שום נכותם, אולם תפקידם, בדיוק משום עליבותם, להזכיר לעולם שלא הכל בעולמנו חומר וגשמיות. כך מורה לברונו הצעיר מורהו הנערץ בבית הספר, הנזיר פטר: "היהודים לבדם ניצבו בהר סיני, ורק בהם משוקעים הקולות והברקים של הדיבור האלוהי. הם, לדאבון לבנו, שכחו זאת, אבל המקרא לא שכח, ובכל זאת אסור לזלזל בעדים מתכחשים אלה. הם עתידים באחד הימים להיזכר מיהם ולהיות מה שנועדו להיות".

העמדה ההיסטוריוסופית יוצאת הדופן הזו, שהיא היפוכה ומקבילתה כאחת של התפיסה הנוצרית, על היהודים כעדים נצחיים למה שייעשה לאנשים שלא יקבלו את ישו, שהיא גם היפוכה של העמדה של א.ב. יהושע על כך שהקיום הישראלי צריך לחתור ל"נורמליות" – העמדה הזו מקבלת כאן פיתוח ועידון שמצילים אותה מהמגלומניה והפִּרכוֹת שאורבות לה. ראשית, אין כאן חלילה תפיסה גזענית. הקיום האצילי והרוחני שברונו מנסה לקומם ולכונן לפליטים מבין הריסות המלחמה הוא אופציה, פוטנציאל, שפעמים רבות אינם מוגשמים (למשל, בביתו שלו, בו ברונו מגדל ילד גס וחומרני, שלועג לחזונות הרוחניים של אביו ומבקש לעצמו ממון ותענוגות). שנית, הייעוד הרוחני הפוטנציאלי כרוך בחולשה (כמו הגדם של ברונו), ואם הוא אינו מתממש נותרים נושאי הייעוד נחותים מעמיתיהם בני האדם, לא אנינים מהם (לעתים, ואפלפלד ער לכך ברומן, הרוחניות עצמה גם היא מתגלה כנכות: מזויפת, רודָנית). שלישית, תפיסת הייעוד היהודי, שהוגים יהודיים, כמו מבקר הספרות הדגול ג'ורג' סטיינר, מפרשים אותה פירוש אנטי ציוני (ושחלק מיליטנטי בציונות אכן ניסה להילחם בה וראה בה פסיכוזה לאומית), מורכבת יותר אצל אפלפלד.  נדמה שאצלו תפיסת הייעוד הזו אינה כופרת בצורך הלגיטימי במדינה יהודית, על אף הכאב מלראות אותה הופכת למדינה רגילה שברגילות, "ככל העמים". רביעית, תפיסת הייעוד היהודי אינה דתית במשמעות החמורה של המילה "דת", אלא מהפכנית-רוחָנית ומתוחכמת; ברונו אף סבור שהגשמת הייעוד הרוחני יכולה להתבטא בפעילות מסחרית-יזמית בעלת חזון!   

הרומן של אפלפלד, בעיסוקו בגורל ובייעוד היהודי, משקף בצלילות זרמי מעמקים הסואנים בתחתית הישראליות. למשל, התחושה הקשה של חזרת הגורל היהודי חסר המנוח, שעוררו האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה. מאלפת גם החזרה, בוורסטיליות, לדמות "הצדיק החילוני" בספרות הישראלית, אחרי עשורים ארוכים שדמות זו נעדרה ממנה (ברונו וחבריו הם סוג של צדיק חילוני, מאלה שאלבר קאמי וברנר היו גדולי מתאריו, ושלאחרונה אף הבליח בחדש של גרוסמן). החזרה של דמות "הצדיק" קשורה בניו אייג' של העשור האחרון, רק שאצל אפלפלד זוהי רוחניות אקזיסטנציאליסטית וטרגית, ולא מרפא אלילי כוזב. לא רוּחְניות.

כל הדיונים ההגותיים הנכבדים הללו (שבאופן אישי אני נוטה לא להסכים עם העמדה המבוטאת בהם, עם הראייה המיתית-מהותנית שמקופלת בהם באשר ליהודים) לא היו ראויים להתייחסות בביקורת ספרותית לולא היה הרומן הזה בעל סגולות אסתטיות מבהיקות. הכתיבה העניינית והנקייה של אפלפלד, התנועה והפעילות התמידית של הרומן והגיבורים, ההיעדר המוחלט של התפנקות לשונית, רגשית או עלילתית, שליטה מופלגת בניווט העלילה, מְחוּשבות של אסטרטג שוּעלי בקידום צירי- עלילה המקבילים, הופכים את הרומן לסמכותי, יוצרים אוויר פסגות אמנותי, וכך מחשלים את הרובד ההגותי שלו, שתובע לפיכך התייחסות רצינית. האסתטיקה, בקיצור, היא זו שמאפשרת את האתיקה.    

אפלפלד הוא סופר פורה מאוד. בשנים האחרונות איבדתי קשר עין עם יצירתו. יש משהו חשוד בסופר פורה. הרומן הזה הפיג חלק נכבד מהחשד שלי.

שלוש דמויות מרכזיות יש ב"לא בבית הזה". אב, בן ואישה חרדית שהיגרה לביתם התל אביבי כדיירת. האב, מנוּ (עמנואל), בן 65, איש עסקים שחוזר ארצה אחר הסתבכות כלכלית בניו יורק. הבן, עמי, עורך דין רווק בן 36. האישה, נימי (נחמה), אם צעירה לבת שנאסר עליה לראותה אחרי שנתגלו בה נטיות חילוניות.

המוקד הרגשי של הרומן המעניין הזה הוא מאבק בין האב לבן. זה מאבק ארכיטיפי כמעט כי הבן והאב מגלמים שני טיפוסים אנושיים שונים בתכלית (בכך מזכיר הרומן במידת-מה את ההתגוששות הארכיטיפית בין קפקא לאביו, ב"מכתב לאב" שראה אור מחדש בימים אלה). מוקד המאבק הוא ביחסיהם של השניים עם נשים. האב, מכור לניאופים וליצריות גסה, איש הכסף והמין, שגא בכך ששכב עם מאה ותשע נשים, מדרבן כך את בנו, שהיה שרוי עד סוף שנות העשרים שלו בבתוליו: "אתה לא מבין? גם נשים, תתחיל להציק להן והכל יסתדר (…) נעמה, האהבה הראשונה שלי, איך זה קרה, לדעתך? גיהינום עשיתי לה. תזכור, אתה הבן של מנו" (עמ' 26). מלבד שהמאבק הארכיטיפי כשלעצמו – המתואר למרות ארכיטיפיותו האוניברסלית בדקוּת ספרותית פרטיקולרית – מעניק לרומן מתח פנימי חריף, עמדת הבן, שיכולה להיות מוצגת כעמדה חיוורת וחלושה, מוצגת בכוח משכנע והופכת לעמדה פסיכולוגית-פילוסופית ברת הגנה.

כיוון, שכפי שמתאר הרומן ביחס לעמי, אנחנו חיים בתרבות חסרת-סובלנות כלפי איפוק מיני ("לפעמים נדמה לו שהעולם כולו – הספרים, העיתונים, הקולנוע, השחקניות שמתפשטות והן כל-כך יפות ומושכות שהנשמה יוצאת – עולם ומלואו אין לו מה לעשות אלא רק לבוא ולדחוף אותו מגבו,'קדימה, תעשה את זה כבר!'" – עמ' 87), כדאי אף בביקורת מצומצמת להרחיב מעט במה שהופך את העמדה של עמי לבעלת תוקף מוסרי. ראשית, עמי מודע לתהליך הפסיכולוגי שמביא אותו לעמדה הרומנטיקנית, ובכך מקהה את האפשרות לערוך לו רדוקציה פסיכולוגית "מאחורי הגב": "מנו, אבא שלו כמו תולה כמדליות על חזהו את כל הנשים ששכב איתן, ואולי גם הוא תולה על חזהו את כל הנשים שלא שכב איתן, האם אין כאן אותה יהירות ריקה?" (עמ' 89). שנית, העמדה הרכרוכית-כביכול של הבן מתגלה כמקור עוצמה, עמדה שמזכירה את הניתוח המפורסם של ניטשה את הנזירות והפרישות כגילומים של "הרצון לעוצמה". בר-יוסף מבטא בסובטיליות את הרצון לעוצמה הזה של עמי "הרומנטיקן", דרך המשחק של עמי הנער שנהג להלך על מעקי הגגות: "למטה האנשים קטנים כחגבים, שקרנים כזיקיות, והוא למעלה, גבוה גם מעצמו, צעד רך ועוד צעד רך, כל צעד פירושו יושר ואמת, אין סטייה, אין טיוח, אין שקר, נקי" (עמ' 81).  

הצלע הנשית ברומן, נימי, היא בחורה חרדית, שהתשוקה ליופי, שהתגלם בז'ורנלים של אופנה שהתגלגלו לידיה עוד בנערותה בירושלים, מוציאה אותה מהעולם החרדי. היא שוכרת דירה במרתף בביתם של עמי ומנו, הגרים קומה מעל קומה מעל המרתף הזה ועמי אט אט הולך ומתאהב בנימי. היותה של נימי חרדית אינו מקרי ברומן. המשיכה של עמי לחרדיות הולמת את הגישה הטהרנית שלו: "הסיפורים שלה על העולם החרדי משכו את לבו של עמי. הבגדים הכבדים והלא-יפים, שהיא שנאה, לא נראו לו עניין כל כך רע, גם אם נדף מהם ריח זיעה נורא. מה זה לעומת הסירחון המוסרי של המתעשרים והבליינים למיניהם" (עמ' 102). החרדיות היא, לפיכך, אינטגרלית לקונפליקט המיני שמשרטט הרומן. באחד הקטעים המזעזעים והמרשימים ברומן (שאמנם מהדהד סצינה מ"מומנט מוזיקלי" של קנז), צר המון תל אביבי נזעם על חרדי שנתפס מציץ לזונה: "למה אתם עושים לי את זה? אמרו עיניו של החרדי, מה אני כבר רוצה? פעם אחת, טיפה אחת קטנה מהים הגדול שלכם אני רוצה. אתם מציצים כל הזמן, לא? בטלוויזיה, בקולנוע, ברחובות, בעיתונים. ואוי, כמה אתם מזיינים! את הנשים שלכם, שאין להן שבועיים נידה, ואת האהובות ואת הזונות ואת כל הפיק-אפים שלכם" (עמ' 65).

כפי שאפשר כבר לנחש, נוהר הרומן לקראת מאבק בין אב ובן על נִימי (יסוד דוסטויבסקאי, יותר מאשר קפקאי, מופיע כעת). המאבק רב מהפכים, לא רק עלילתיים אלא גם פסיכולוגיים, ובו מגלה כל אחד מהנצים יסודות נפשיים שייחס ליריבו.      

ברומאן הראשון של המחזאי יוסף בר-יוסף, חתן פרס ישראל, יש יסוד תיאטרוני מובהק. אנסמבל דמויות מרכזיות מצומצם; לוקיישן אחד מרכזי שלתוכו ומתוכו נכנסות ויוצאות הדמויות כמו בבימת תיאטרון; אירוע דרמטי שאליו מבשיל הרומן מתחילתו; דחיסות בזמן של העלילה המרכזית. יש גם רגע אחד בוטה של חוסר-אמינות, שברומן פסיכולוגי קשה לבלוע אותו ואילו בתיאטרון היה מוחלק (רגע שמתרחש כשעמי ונימי עומדים על סף מימוש אהבתם ואז יוצא עמי בסערה מהמרתף, כביכול על מנת לבדוק אתר ליד הים שבו יממשו את אהבתם, וב"יציאה" התיאטרונית הזו הוא מותיר את "הבמה" פנויה למתחרהו).

אולם מלבד המאבק היצרי הארכיטיפי שנפרש ברומן, מאבק שמקרין מהאינטנסיביות שלו גם על החלקים "הניטראליים" בו, שתי תכונות נוספות הופכות את הרומן למעניין. הסגנון של בר יוסף ייחודי, עד כדי שלוקח זמן-מה להתרגל אליו. במיוחד בא הסגנון לידי ביטוי בדיאלוגים, כשהגיבורים מדברים לעתים במין דיבור רצוץ. תכונה חשובה מהסגנון המקורי היא היכולת של בר-יוסף לחבר (באמת ולא במלאכותיות) בין הפיוטי לריאליסטי, בין המטאפיסי למזוהם. כך, לדוגמה, ביום שוק סואן בשוק הכרמל, כשאחר הצהרים מפציע לפתע אור אחר בשמי תל אביב: "קונים ובעלי דוכנים וסתם משוטטים, באמצע נבירה בתוך ערמת קלמנטינות או בצלים, באמצע שקילה, באמצע צעקה, באמצע תשלום, עוצרים ומסתכלים למעלה אל האור הזה (…) גם יונה, הגבר הזה היפה, קטום האגודל, שלפני שבוע שמע אותו צועק בקול גס על זקנה אחת, 'מה את ממששת, מה! לא טרי, הא? ואת טרייה, את? תסתכלי עלייך! תלכי, חתיכת זבל!' –גם יונה זה עצר והביט באותו אור" (עמ' 8).