"כל כמה שְיָגעוּ האנשים, המכונסים במאות אלפיהם יחד למקום קטן, להשחית את פני האדמה, שעליה הצטופפו; כל-כמה שסתמו את האדמה באבנים, שלא תצמיח כל דבר; השמידו כל ציץ עשב הנובט למעלה; העלו עשן בפחמי-אבן ובנפט; גזמו את העצים והבריחו כל חיה ועוף –   והאביב היה, בכל זאת, אביב גם בעיר. השמש נתן את חומו, העשב שב לתחיה, צץ והוריק בכל מקום אשר לא גורד משם, לא רק בערוגות הדשא של הבולֶברים, כי אם גם בין לוחות האבנים (…) צמחים וציפורים, רמשים, גם ילדים, כולם לבשו גיל. ורק בני-האדם – האנשים הגדולים, המבוגרים – לא פסקו מלרמות, מִלענות איש את עצמו ואיש את חברו"

(הפתיחה של "התְחיָה", הרומן הכביר האחרון של טולסטוי, מ – 1899, והפחות-ידוע – שלא בצדק – בתרגום מ.ז.וָלפובסקי).

לכבוד בוא האביב לתל אביב – והארוטיות המשכרת באוויר, שלרגע אפשר לסלוח לה על שהיא היטב-כה משקרת.

מייסרת.

*

כיוון שנתקלתי לאחרונה, בעקבות פטירת אהרון אמיר זכרו לברכה, בהתייחסות למסאית המחוננת ז'קלין כהנוב (אמיר גילה אותה), אני מעלה כאן מאמר שכתבתי עליה בעיתון "מקור ראשון" ב – 2006. אחדים מהנושאים ברמה את שמה של כהנוב – שהייתה ציונית, חשוב לזכור וקל כל כך לשכוח! – אין בהם ולו שמינית מהאחריות והמורכבות בגישתה לסוגייה המסובכת של "מזרח" ו"מערב". מעטים אחרים אף עושים בה שימוש שלא כדרכה לקידום התפיסה הניהיליסטית שלהם, שמתחפשת ל"פתרון" קסם "לבנטיני" רב-לאומי לסכסוך הישראלי פלשתיני. כאילו ההיסטוריה כולה אינה עדות אחת ארוכה לסכנה שבלהיות חלש ותמים ומיעוטי (אגב, ניהיליזם, בעיניי, יכול להיות אופציה פרטית; אבל אי אפשר להטיף לניהיליזם ברבים. זה לא אסתטי).

כהנוב ונביא

לפעמים צריך לומר מילה טובה על שוק הספרים הישראלי. בתוך המגוון הגדול-במיוחד שלו, שחלקו זיבורית ובינונית ממוסחרות ולא-ממוסחרות, מסתופפים גם פרויקטים שהונעו בדחפים אינטלקטואלים ורגשיים טהורים, פרויקטים שמוּצאים לפועל על ידי משוגעים-לדבר, המזכים את הרבים ומאפשרים להם להתכנס ולהתכסות בתוך עולם חדש-יחסית, כבנקרת הצור, מהשאון של חיינו ההומים פה בלבנט. פרוייקט כזה, למשל, הוא אוסף מאמריו של ג'ורג' אורוול (עליו אדבר, ברצות השם ושלוחיו, בשבוע הבא) וקובץ מסותיה של ז'קלין כהנוב, "בין שני עולמות" (הוצאת "כתר" – בעריכת דוד אוחנה), שראה אור לפני חודשים מספר.

כהנוב נולדה במצרים ב – 1917, לאב ממשפחת סוחרים אמידה ממוצא עירקי ולאם ממוצא תוניסאי. ב – 1941 היגרה לארצות הברית וב – 1949 עברה לפריז. ב – 1954 עלתה לישראל וחיה בה עד מותה ב – 1979.

מה אין בקובץ? אין בקובץ משנה סדורה וקוהרנטית על אופציית הקיום היהודי "המזרחי", כיוון שכהנוב דנה בקיום זהותי "רסיסי", שסוע  ורב-אנפין, אינה מבקשת את הקוהרנטיות אך גם אינה מתמוגגת מהדיסהרמוניות.

הקובץ מאגד מסות אלגנטיות ונקיות-דעת, שנכתבו במקור בצרפתית, תורגמו ופורסמו בעיתונות הישראלית החל מאמצע שנות החמישים. חמישה שערים בו: מסות אוטוביוגרפיות על שנותיה המעצבות של כהנוב במצרים; מסות על יוצרים שחיים "בין שני עולמות"; רשימות עיתונאיות משובחות ועקרוניות על מצבם של עולי המזרח בישראל; רשימות אוטוביוגרפיות של כהנוב המבוגרת (כולל "יומן מחלה"); מסות תרבותיות כלליות.

החלק הראשון הוא נקודת המוצא, תרתי משמע, של הקובץ. כהנוב מזקקת מניסיון ילדותה תמונת זהות משוסעת-מגוונת (המקף המאוזן והיציב מטעה כאן; הוא בעצם ציר נדנדה המיטלטל בין הקטבים השלילי והחיובי). "לא ידעתי", נזכרת כהנוב בילדה ז'קלין, "אם בהיותי ילידת מצרים הנני מצריה ואם עלי לרצות או לא לרצות להיות מצרייה" (עמ' 33). וזו רק שאלה ראשונה ממגוון שאלות זהות מטרידות. "ודאי שהייתי יהודייה", אומרת כהנוב, שאמה חינכה אותה על ברכי פרוסט, "אולם האם השתייכו היהודים למזרח, למערב, או לשניהם?" (עמ' 35); והאם הפתרון למועקת הזהות היהודית הוא הציונות או המרקסיזם? (עמ' 41). "לפעמים חשבתי שאנחנו אכן דו-פרצופיים, אך לא במתכוון, לא כדי לשקר או להוליך שולל, אלא מפני שכך נגזר עלינו" (עמ' 57). ואולי ה"דוּ" כאן הוא פליטת קולמוס, כיוון שמעגלי הזהות במקרה של כהנוב מרובים כל כך: יהודיה, מצריה, לבנטינית (כבני מיעוטים רבים במצרים: יוונים, ערבים-נוצרים ועוד), מערבייה. 

מאז שיצא הרומן "התגנבות יחידים" נמר בעיניי טעמה של ההתהדרות באישיות המגוונת והססגונית; מאז ש"מלבס", ברומן של קנז, נגעל מהנרקיסיזם המתהדר של אבנר על כך שהוא "גם זה וגם זה". אבל אצל כהנוב אין דווקא "חגיגה" של ריבוי הזהויות אלא יחס ריאליסטי ומפוכח לקיומו.

זיכרון ילדות מכונן אחד חוזר בכמה מהמסות. הילדה ז'קלין ואמה נסעו בעגלת סוסים וצעירים פראיים למראה הקיפו אותן בצעקות "מצרים למצריים". הילדה ז'קלין הצטרפה לקריאותיהם אך חשה שאמה מפחדת מהצובאים על עגלתם ומהדקת אותה לגופה (למשל, עמ' 33 ו-53). דימוי מכונן אחד חוזר בכמה מהמסות: "חשבתי בלבי שיהודים עוברים מארץ לארץ כאילו עברו בחדרים של בית גדול" (עמ' 33; גירסה אחרת בעמ' 49). בין אי-הטשטוש של המחיר שבלהיות מיעוט לבין החזון הרב-גוני של הנווד היהודי, שבכל מקום שמונחת כיפתו שם ביתו, נעה כהנוב הציונית-הקוסמופוליטית.

יחסה המפוכח מצוי גם בדברי הטעם שלה על קשיי הקליטה של עולי המזרח. בצד נזיפות-אוהב על הגזענות הישראלית ועל הכשלים בקליטת עולי המזרח ("איש אינו אשם בכך, והכול אשמים" – עמ' 161), כהנוב לא מהססת לדבר על "'תסביך מזרחי' (…) שעיקרו הרגשה של קיפוח שיטתי" (עמ' 150). בצד נזיפה על ההתנשאות התרבותית האווילית של יוצאי אירופה, כהנוב, הלא-סנטימנטלית, לא מהססת להבחין בין תרבות מסורתית, שעבר זמנה, לתרבות מודרנית: "התרבות התואמת באופן הטוב ביותר את תנאי החיים הנתונים היא-היא התרבות השלטת – לא משום שהיא עדיפה מעצם טיבה, אלא משום שהיא מועילה יותר" (עמ' 164).

אבל "השכל הישר" של כהנוב אינו "שכל ישר" של סוחר אלא של סופר. ולכן, למרות שהיא מסכימה עם הסופר היהודי-צרפתי אלבר ממי, שבציונות טמון "הסיכוי ההיסטורי הגדול שלנו" (עמ' 139), היא חולקת עליו בשיפוטו לרעה את אפשרות היצירה של יהודי התפוצות. "השכל הישר" של האמן יודע שדווקא במציאות עקושה יכולה לצמוח ספרות מצוינת.       

המסות התרבותיות בקובץ כתובות בטון מאופק ואנין אך נגישות מאד ועוסקות, לעתים, בתופעות שהיו בחיתוליהן ושכהנוב הגדירה אותן לפני שהפכו למגמות מרכזיות. למשל, במסה על ספרותם של יוצאי מדינות "העולם השלישי", הכותבים באנגלית או בצרפתית. תופעה זו, שהפכה מרכזית בשדה הספרות העולמית בשנות השמונים והתשעים, מנותחת כאן בבהירות ב – 1972. במסה הזו נזרקת גם נבואה באשר ל"קבוצות של גולים ופועלים זרים המתיישבות באירופה", ש"יש להניח שלא יתבוללו כליל בארצות המארחות אלא יפתחו תרבויות משלהם" (עמ' 113).

מסה ראויה לציון היא מסה בה מנסה כהנוב להסביר, בחשיבה סוציולוגית, מדוע לא צמחה ספרות לבנטינית בעלת ערך ("תרבות נפל" – עמ' 115). כאן שוב בא לידי ביטוי היחס האמביוולנטי של כהנוב למציאות ה"מיעוטית"; המודעות לפתולוגיות שטמונות בה. דוגמה לפתולוגיה הזו של המיעוט: כמה פעמים בקובץ, מציינת כהנוב בחריפות, שדווקא בני המיעוטים הערבים-נוצרים במצרים הצטיינו באנטישמיות קיצונית שנועדה לטהר אותם בעיני הרוב המוסלמי (עיינו, למשל, עמ' 39). הערה ראויה לציון, לסיום, היא הערה נוקבת ונעדרת סנטימנטליות על שקיעת התרבות הצרפתית (בתוך: "פריז שלי בקיץ" – עמ' 223).

בקיצור: קובץ מלוטש של אינטלקטואלית פקוחת עיניים.