מבקר חופשי

הגיבורה-המספרת של "השד מברלין", אלי, היא אישה בגיל העמידה, אם לשלושה, בורגנית הנשואה לגיא, איש היי-טק. בפגישת מחזור של בני השכבה שלה בצופים פוגשת אלי את מרטין, בן כיתתה לשעבר, הזכור לה כאדם מופנם ומוזר מעט, ושכיום הוא נשוי טרי, ארכיטקט ששב ארצה אחרי שהות ארוכה בגרמניה. מערכת היחסים ההולכת ונרקמת בין אלי למרטין מתודלקת באמצעות הסוד השמור במשפחתו של מרטין – בידי אמו, ליתר דיוק – באשר לחייו של אביה של אלי, פרופסור יהודי-גרמני להיסטוריה, שהתאבד כשהיתה אישה צעירה. כשאמו של מרטין גוססת בברלין, אלי יוצאת לגרמניה להתחקות אחר הסוד המשפחתי ואולי לממש את הרומן עם מרטין.

עד בערך אמצעו של הרומן, הוא נדמה מבטיח למדי. סיפור חייה של אלי חולף על פני כמה וכמה צמתים מרכזיים בחברה הישראלית, מה שמכשיר אותו להיות בעל פוטנציאל לניסוח של אמירה מעניינת על החברה שלנו. אלי גדלה בשנות השישים והשבעים בכפר שמריהו, המצטייר ברומן כשילוב היברידי בין ספרטה ציונית (כפי שהגדיר פעם רון מיברג את רמת חן) לבין קהילה בורגנית: "ירוק-חאקי, חום-חאקי, אלה היו הצבעים שלנו. צופים, גדנ"ע, צבא, מילואים. לבשנו את הישראליות שלנו יחד עם המדים. את סגנון הדיבור, את החברויות, את הלך המחשבה, את התפקיד. הבנים המשיכו לצאת ללבנון וחזרו קשים יותר, אילמים וכהים וקודרים. ואנחנו חיכינו בעורף" (עמ' 39).

פגישתה עם חברי המחזור שלה, המתכנסים בווילה בקיסריה, מאפשרת לה להתבונן בשינוי שעברה אליטה מסוימת בחברה הישראלית מ"אליטה משרתת" לאליטה הדוניסטית: "השתנינו, חשבתי. אפילו את שלטי ההכוונה לכנס הדפיסו על לוחות אלומיניום מבריקים ולא שירבטו על פיסות קרטון (…) הכנס נפתח בכיבוד קייטרינג על שפת הבריכה, המים עמדו מוארים. מלצריות בשחור הגישו פטריות ממולאות וגבינות מגולגלות" (עמ' 16). בגלל נישואיה, המיקום המעמדי של אלי מאפשר לה גם לבקר באופן צלול את האליטה הטכנוקרטית הישראלית. כשאלי וילדיה באים להפתיע את בעלה ביום הולדתו, האב אינו יכול לארח את משפחתו במשרדו: "תגידי לי, את לא מבינה שעם כל הכבוד, אי-אפשר לאכול עוגת שוקולד ולשיר היום-יום-הולדת כשהכרישים האלה קורעים אותך לגזרים, אוחזים בין שתי אצבעות את כל השנים שלך, את העתיד שלך, את הקיום של המשפחה שלך, כאילו אתה ג'וק מפרפר?" (עמ' 82).

התקוממותה של אלי נגד הראוותנות והחומרנות המאפיינות את בני מעמדה מתבטאת בהתעקשותה לגור בשכונה ותיקה של פועלים ובני המעמד הבינוני, ולא לבנות את ביתה בשכונה נובורישית מצויה: "השכונה הזאת הצילה אותי. כשהקירות סוגרים עלי, אני יוצאת לרחוב ופוגשת זוג עיניים חמות. אבא שלי היה מתפלץ אילו היה רואה אותי פורצת בריקודים מזרחיים בחתונות. לפעמים אני גם שותה בירה עם הרומנים בכיכר" (עמ' 28). גם סיפור התאבדותו של אביה, איש רוח מיוסר שניהל יחסים אמביוולנטיים עם המסורת היהודית, הוא, כמובן, בעל פוטנציאל עז: "אבל יום לפני שמת אמר לי: 'הכל שטויות. אני לוקח ספר מן המדף והשורות מרצדות לי'. הוא השפיל עיניים ויותר לא הביט בי לעולם. 'אני לא מוצא יותר שום דבר בעל ערך בספר, גם לא בסידור או בתנ"ך'. הוא מת בלי מילים לבדו בחדרו, בין הספרים" (עמ' 78).

אולם כל הנושאים המרתקים הללו אינם מפותחים ברומן, אינם מקבלים נפח ועומק שיממשו את הפוטנציאל הגלום בהם. לעתים, לעתים רחוקות אמנם, הפיתוח שהם כן מקבלים אינו יותר ממביך. כך, למשל, המשיכה של אלי לשכונת הפועלים, שיש בה משהו אוריינטליסטי, השלכה של דימוי שנוח לאלי לראות לאורו את יושבי השכונה. כפי שמנסח זאת מרטין: "'אני חושב שאני מבין מה את אוהבת פה (…) זה מקום אמיתי'".

הסיבה שהרומן מחמיץ את הנושאים החשובים שהיה אפשר לדון בהם היא שמחברת הרומן אינה חושבת שאלה נושאים חשובים, ומדהירה את הרומן אל שני הנושאים החשובים בעיניה: סיפור היחסים בין מרטין לאלי, והסוד מעברו של האב בגרמניה שלפני השואה. שני הנושאים האלה, שני צירי העלילה המרכזיים האלה, הם הסיבה העיקרית לחולשתו של הרומן, מפני ששניהם בנאליים לעילא.

ההתאהבות המהוססת בין שני בני הארבעים פלוס, המאבחנים זה את זה בביטויים כגון: "יש בך איזו תשוקה כלואה" (עמ' 152), אינה מעניינת מספיק. "משהו אישי יותר מדי, גדול יותר מדי, מופרך יותר מדי, התחיל לכרסם בי. וגיא עוד מחכה לי עד היום ואולי כבר אפילו לא שואל את עצמו מתי יעזוב אותי השד הזה" – התסכול הבורגני השכיח הזה בנישואיה של אלי (הם אינם לא-מוצלחים, אך גם אינם מרגשים) אינו מקבל העמקה או לפחות פיתולים נרטיביים דרמטיים, ובשל כך אינו יכול להחזיק יצירה ספרותית משמעותית. קלישאית לא פחות היא הנסיעה לברלין לצורך גילוי עברו של האב. בחברה מוצפת סיפורי שואה כמו החברה הישראלית, אי אפשר לבנות רומן על סיפור שואה המתגלה כשגרתי למדי (אני מתנצל על אי הנוחות המופלגת שהניסוח הזה מעורר). ודאי שאי אפשר לדחות באופן מרושל כל כך את גילוי הסוד לסוף הרומן, מפני שהרישול חושף בקלות את המניפולציה שבדחייה הזאת, שנועדה להותיר בעינה את סקרנותו של הקורא.

בישראל של 2008 אי אפשר לבנות רומן על החששות שמעוררת ברלין בישראלי המבקר בה ("הערב, ב'אדולפס', מקום נחמד קטן ואינטימי. 'אדולפס?' התחלחלתי" – עמ' 117). זו פשוט קלישאה.

ובקצרה: ג'ודי טל, שזהו רומן הביכורים שלה, מראה ברומן זה מידה מסוימת של כשרון כתיבה, אך אין בכשרון זה כדי להציל את הרומן, מפני שהוא מתבזבז על נושאים שחוקים.