ג'ון ביילי, בן זוגה של הסופרת האירית הדגולה אייריס מרדוק, מספר בממואר שלו שכאשר פגש את מרדוק באוקספורד של ראשית שנות החמישים, והיא עוד אלמונית, היא אמרה לו כי הדרך הנכונה לכתוב רומן היא לכתוב כך שכל טיפוס אנושי שיקרא בו ימצא בו חלק מסוים מעצמו. אסתי ג' חיים מממשת באופן מגושם את ההמלצה המדהימה (בהתכוונותה המסחרית) הזו, שלולי התחכום, הגאוני לפרקים, שבו מימשה אותה מרדוק, הייתה נזכרת לדיראון עולם (ובעצם, לא נזכרת כלל).
"שלושתם" עוסק בשלושה צעירים ישראלים עכשוויים, ערן, מאיה ואסף, בראשית שנות העשרים לחייהם. השלושה, חברים טובים מילדות מוקדמת, מימשו את חזונו של קהלת "טובים השניים מן האחד (…) והחוט המשולש לא במהרה ינתק", אבל בזמן ההווה של הרומן אנחנו פוגשים אותם בעיצומו של ניתוק: מאיה ואסף עומדים לנסוע יחד להודו, אחרי שהסתכסכו, כל אחד בנפרד, עם ערן. ערן מדווש על אופניו מתל אביב לנתב"ג במטרה למנוע את פרידתם. בינתיים, בנתב"ג, נחשד התיק של אסף כחפץ חשוד, והטיסה מתעכבת. האם יתאחדו השלושה?
שלושת גיבורי הרומן, בפרודיה על ההערה של מרדוק, הם שלושה טיפוסים אנושיים מובחנים, שנוצרו מתוך כוונה שכמה שיותר חלקים בהוויה הישראלית ימצאו ברומן את עצמם. כלומר, מפרש רש"י, יפתו כמה שיותר קוראים פוטנציאליים. מאיה, בעלת המזג האמנותי והחירות המינית, שעלתה בילדותה מברית המועצות לשעבר וגדלה אצל אמה במשפחה חד-הורית; אסף, המופנם, שאביו נהרג בפיגוע ושניסה לממש את גבריותו בצבא; ערן, נער דעתן שהיה לפעיל קומוניסטי בתסיסה הבלולה של אנרכיסטים-קומוניסטים-שמאלנים-רדיקלים שהפכה בעשור האחרון לתת-תרבות תל אביבית מובחנת ואופנתית – חיננית, מעוררת הערכה, מקוממת ומגוחכת בו זמנית.
לא רק שהתחושה היא שהשלושה נוצרו איש-איש בפני עצמו על מנת להרחיב ככל שאפשר את קהל הקוראים הפוטנציאלי, אלא שהשלישייה עצמה היא יציר מלאכותי. בשורה של פלאשבקים מההווה – אמצעי אמנותי מפוקפק, שנוטה למכאניות – מאכלסת הסופרת את הביוגרפיות של גיבוריה ומעניקה להם נפח של עבר, עבר שכולו עומד בסימן היחסים ביניהם: מאיה, שבמשובת ילדות פיתתה את אביו של ערן וכך נולד בעבר הקרע ביניהם שבהווה ; אסף, שבשירותו ב"גבעתי" הרג בשוגג זקן פלסטיני וכך נסתיימו קשריו שלו עם ערן, שבחר לא לשרת בצבא, והדרך נפתחה לכינון יחסיו עם מאיה. כך נוצר הרושם שהרומן לא איתר שלוש נקודות שם בחוץ, בעולם, ומילא בעדינות את הקווים ביניהם על מנת ליצור משולש, אלא שהסופרת ביקשה לכתוב רומן ומתוך כך עיוותה שלוש נקודות מקבילות למשולש דו-מימדי שעליו תוכל לכתוב. אפיון הדמויות מלאכותי, וכמו נועד להבחינן זו מזו רק על מנת ליצור ניגודיות ודרמה.
הכתיבה על "החבר'ה" היא נוסחה, נוסחה שנעשתה רווחת בספרות הישראלית של העת האחרונה (אשכול נבו, למשל, שספרו, הבינוני, טוב מ"שלושתם"). כך משחיתה תרבות רבי המכר את הספרות: הרצון לדבר לכו-לם גורם הן לעיוות אקטיבי של המציאות, אינוסה האלים למציאות "ייצוגית" של "הישראליות", והן לעיוות פאסיבי שלה, להגדלת רשת הדייגים שמטיל הסופר אל המציאות, הַגְדלה לא רק של ממדיה אלא גם של חריריה הנפרדים זה מזה, כך שרק הגס, הבולט והמובן מאליו נלכדים ברשת. כך משחיתה תרבות רבי המכר את הספרות הישראלית: ברצון החשוף לכתוב מיינסטרים, להבדיל ממי שכתיבתו המיינסטרימית היא אותנטית (ויש סוג כזה של מיינסטרים, לגיטימי לחלוטין, למשל בכתיבתה של עדנה מזי"א). כך משחיתה תרבות רבי-המכר את הספרות: כשסופרת כמו חיים, שיודעת בהחלט לכתוב באופן קולח ושאינו מבזה את האינטליגנציה, שמציגה לעיתים באופן נאה פיסות מציאות ישראליות ושכותבת באופן שנון לפרקים (הכל כאן!), ושזכתה להערכה על ספריה הקודמים, כותבת רומן שבבסיסו נועד לרַצות, נולד לרַצות, את מוֹלך הקהל האנונימי.
נקודה ספציפית יותר מעיבה על חוויית הקריאה, והיא סוגיית האמינות. שני האירועים המכוננים את הרומן מופרכים. הראשון: אם ערן חפץ כל כך להשיג את מאיה ואת אסף בשדה התעופה, מדוע הוא מדווש לשם על אופניו ולא נוסע באוטובוס או ברכבת? (את האפשרות לטלפן ביטלה הסופרת בדוחק בכך שמאיה ואסף לא לקחו איתם למזרח את הניידים שלהם). גם החפץ החשוד, תיקו של אסף, שמוביל למעצרם שלו ושל מאיה ולעיכוב טיסתם, לא היה מעורר בעולם האמיתי סערה כמו זו המתוארת ברומן [בולד]אחרי[בולד] שאסף ומאיה התעקשו באוזני השוטרים שהוא שלהם.
אבל החולשה הגדולה של הרומן הזה היא הפאתוס שבו מתוארת מסכת היחסים המפותלת בין השלושה. פאתוס כזה בתיאור של שלישיות אינו זר לאמנות ("ז'יל וג'ים" מוזכר כאן), אבל נקודה אחת מכרעת הופכת אותו כאן ללא-הולם ואף למגוחך: גילם של השלושה. אחד היתרונות היחידים של ההזדקנות על הנעורים הוא שמה שבזקנה יכול להיחשב לטרגי (האהבות שהוחמצו, החברים שבגדו ונבגדו, האידיאולוגיות שננטשו), הרי שבנעורים הוא קומי. צריך כישרון אדיר על מנת להשרות אטמוספירה טרגית על חטאי הנעורים ומשוגותיהם (יהושע קנז, למשל, הצליח בזה). בהיעדר גילוי של כשרון כזה כאן, כובד הראש של הרומן בבואו לתאר את יחסיהם הטעונים והסוערים של השלושה, על הביוגרפיה "הארוכה" שלהם, לבטי האהבה והקנאה והדילמות הקיומיות שלהם, הוא קומי שלא במתכוון.
בשלב כלשהו הפסקתי את הקריאה והצצתי בטקסט שעל הכריכה, כדי לבדוק אם נפלה טעות במערכת ובעצם נשלח אלי רומן לבני הנעורים. בני נוער, שיערתי, יעריכו את היחס חמור הסבר ללבטי הגיבורים, שהרי זו לעתים מהותה של ההתבגרות: חוסר-הומור קומי. בני נוער יוכלו ליהנות מהקריאה בספר הזה – הקולח, כאמור, ושאינו נעדר אינטליגנציה. הם יוכלו להתייסר עם גיבוריו, להזדהות עם מאיה, שבגילה המופלג, עשרים ואחת, עוד מזדיינת ללא אהבה על ימין ועל שמאל, הורסת את עצמה, להתווכח בלהט עם העמדות הפוליטיות של ערן או של אסף, להתפעם מהנועזות של הרמיזות הבי-סקסואליות וכדומה.
אך לא. הרומן יצא בסדרת הדגל "פרוזה". לא, לא נפלה טעות. כלומר, לא במערכת.
מבקר חופשי 