מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"בית הקפה שלנו" ראה אור ב-1988 והוא הרומן האחרון של נגיב מחפוז, הסופר המצרי שזכה בנובל באותה שנה בה ראה הספר אור. בשנים האחרונות ראתה אצלנו אור בהוצאה מחודשת הטרילוגיה הקהירית של מחפוז, שלושה כרכים שראו אור בין 1956 ל-1957. באחרית הדבר לטרילוגיה הזו ציין פרופסור ששון סומך (שנפטר לאחרונה וזכרו לברכה) – סומך שהוא חוקרו המובהק של מחפוז, אחד מהתורמים המרכזיים להפצת שמעו בעולם וגם אחד המתרגמים של "בית הקפה שלנו" – שהיא כתובה בקצב מואץ והולך. הכרך הראשון מכסה כשנתיים (מסוף מלחמת העולם הראשונה עד כשנה אחריה), השני כשלוש שנים (1924-1927) ואילו השלישי נמתח על פני עשור ומחצה. ביצירת המופת הזו של מחפוז, בטרילוגיה, יש לטעמי דרגות שונות של איכות: הכרכים השהויים יותר (עשרות עמודים בכרך הראשון מוקדשים לתיאור שגרת ביתה של המשפחה המתוארת בסיפור), בה ניתנת למחפוז האפשרות הן לפרישה אידילית של שגרת החיים והן לפרישת דקויות הרגש, המחשבה והמעשים של גיבוריו, טובים יותר.

לאור כל זה, לאחר כל זה, המפגש עם "בית הקפה שלנו", שעלילתו נפרשת מ-1915 ועד לשנות השמונים של המאה העשרים, וכל זה בפחות מ-200 עמודים, מצריך התכווננות של הקורא. הקצב כאן אחר לחלוטין. אבל אחרי ההתכווננות לקצב המהיר, היצירה הזו מעניינת, אם כי אינה מופתית.

היצירה מתמקדת בארבעה חברים, שנפגשו בגיל חמש בשכונת אל-עבאסייה שבקהיר וחברותם מתמידה עד זקנתם, כשבעשורים האחרונים הם נפגשים בבית קפה בשכונה למעין "פרלמנט" ומכאן לקוח שם הרומן. הארבעה, שלמדו יחד בבית הספר, באים, עם זאת, ממעמדות שונים. שניים מהם באים מהמעמד הבינוני הנמוך. הראשון מבין אלה הוא סאדק, שבא ממשפחה אדוקה ובצד אדיקותו שלו נושא מילדותו חלום להתעשר, חלום שמתגשם במידה רבה. השני הוא אסמעיל, המבטיח שבין החברים מבחינת הצלחותיו בלימודים, אך מי שנכבש מנעוריו ללאומיות המצרית ולמפלגת אל-ופד (שהייתה בעלת גוון דמוקרטי). תהפוכות גורלה של המפלגה (שאחרי מהפכת הקצינים ב-1952 נאצר פיזר אותה) הפכו גם להיות תהפוכות גורלו. ואילו שני בני העשירים שברביעייה הם טאהר, שלימים הפך למשורר בולט ומעריץ של נאצר וחמאדה, שמואס בחיי המסחר של משפחתו (שעשתה הון ממכירת "חלווה דקה ואוורירית") ומנהל חיים ניהיליסטיים, חיי סמים, שכרות ונשים.

כפי שניתן להתרשם אפילו מהתקציר הנ"ל, אצל מחפוז החיים הפרטיים כרוכים באופן הדוק בחיים הלאומיים. מחפוז רואה את הסופר כ"צופה לבית ישמעאל". ויש תיאורטיקנים של הספרות, כמו פרדריק ג'יימסון, שתופסים את כתיבתו כמייצגת של "ספרות העולם השלישי", ספרות שכורכת כריכה הדוקה כזו בין הפרטי ללאומי. בשנים האחרונות אני מהרהר במחשבה המסחררת שאם תופסים את הדת כמכשיר ליצירת לכידות חברתית (כפי שתפסו אותה כמה מאבות הסוציולוגיה: אוגוסט קומט ואמיל דירקהיים), תהליך החילון האמיתי של החברות המערביות ואלו המושפעות מהן אינו מסתכם בנטישת הדת; מות האידיאולוגיות (הסוציאליסטית, הקומוניסטית, הלאומית) בשנות השמונים והתשעים הוא הוא החילון האמיתי. ואכן אופייה הדתי של הלאומיות בא לידי ביטוי כאן: "באחד הימים אמר אסמעיל קדרי: 'במצרים קיימות ארבע דתות: האסלאם, הנצרות, היהדות והוופד'. טאהר עובייד השיב לו בסרקזם: 'ונראה שהדת האחרונה היא הנפוצה מכולן'". על מקום הדת, אצל אלה שנטשו אותה, בצד הלאומיות, באה גם "התרבות", שהיא דת בפני עצמה שמערבת פילוסופיה ואסתטיקה ("לצד הפוליטיקה, החלו מנשבות עלינו גם רוחותיה של התרבות, והיא נסכה בנו חיות וזהרה בלובנה […] התגלגלו בינינו שיחות הן על פוליטיקה והן על פילוסופיה. ההתעוררות וההתפכחות שהיו מנת חלקנו סחפו את שכלנו, את ליבנו ואת רצונותינו"). במקביל מתוארים כאן גם כמה שלבים בהתפתחותו של האיסלאם הפוליטי, למשל בנוגע לבנו של סאדק, סבּרי: "כחבר באחים המוסלמים חשב סברי שהוא נמנה עם אדוני המפכה [מהפכת הקצינים ב-1952, שהייתה בעלת גוון סוציאליסטי], אך כאשר פנתה המהפכה גם נגד 'האחים' הוא נתפס והועמד לדין". ובשנות השבעים, כאשר טאהר, הנאצריסט, מתאהב באנוואר, צעירה שרוצה להיות משוררת, היא מתריסה: "לא תמצא רצינות אמיתית בשום זרם פוליטי זולת הזרם הדתי". אין וואקום: וכשהלאומיות והסוציאליזם דועכים, תהליך חילון חריף בפני עצמו כאמור, עולה הדת בחזרה.

מעניין מאד לקורא הישראלי לקרוא על מאורעות מוכרים לו היטב מצדם השני: על עומק ההשפלה שבתבוסת מלחמת ששת הימים; על תפיסת מלחמת יום הכיפורים כהתגברות על ההשפלה הזו, כניצחון; על היחס להסכם השלום עם ישראל (שחלק מארבעת החברים תומכים בו, כפי שתמך בו מחפוז עצמו).

כתיבתו של מחפוז מרחיבה בענייני תשוקה ואהבה, ביחד ולחוד. הן שתיים מארבעת מוקדי הספר: "מלבד הפוליטיקה, התרבות והמין, גם האהבה השפיעה עלינו מאורה". הוא מספר לנו על נישואי החברים, על גירושיהם ועל פילגשיהם.

קצב האירועים המואץ מנומר במשפטים חדים ומפתיעים. כגון: "טאהר עובייד אל-ארמלאווי היה מהאהובים עלינו בשל קלילותו, פשטותו ונטייתו להשמנה". ואפרופו השמנה, מספר לנו מחפוז ש"הטעם המקובל בדורנו, ראה בהשמנה סמל ליופי אצל נשים וגברים כאחד". אבל למרות ההכרזה המנחמת הזו, אחד החברים מלין על אשתו שכבר אינה חטובה כבעבר: "היא השמינה קצת יותר מן הרצוי". כנראה שגם לליברליזם המצרי יש גבול.

הרומן מסתיים בחגיגות שבעים שנה לחברות בין הארבעה: "חלפו שבעים שנה ואיש מאיתנו לא עשה כל רע באופן שפגע בנאמנותנו זה לזה […] ההיסטוריה הביאה בין דפיה את מה שהביאה, אך האהבה בינינו נותרה לנצח כחדשה".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כמו אפלטון ב"המדינה" וכמו קוהלת לפניו ("ויותר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה"), גם יחיל צבן ב"ספרים הרבה" אינו שועה לעצתו שלו והוסיף עוד ספר לערמת הספרים האינסופית, הפעם ספר שמדבר בגנות הספרים. הצבעה על הסתירה הזו בין ההטפה לפרקטיקה של המטיף אינה רק קנטרנות (ככלות הכל, טוב עשה קהלת שהוציא את ספרו, ועשה זאת בהוצאת "מגילות", כפי שהציע פעם מערכון ב"היהודים באים"; לגבי אפלטון ב"המדינה" אני לא בטוח, אהבתי יותר את "פיידרוס" שלו). על מנת להתפלמס על תופעה בעולם – ותהיה זו תעשיית הספרות – אתה זקוק לשפה, אתה זקוק לספר. בעזרת המבורגר – שהספר הזה משווה אותו לספרים בהתפעמות עצמית מנועזות ההשוואה ובתאוות הקצנה והדהמה אופיינית – אי אפשר להתפלמס; המבורגר, בקיצור, אפשר לספּר אבל ספר אי אפשר להמברגר. השפה היא עולם מסדר שני שדרכו אפשר לדבר על המציאות (לבקר, להלל, להתרחק), זו נקודה עקרונית בקשר לשפה ולספרות שיחיל צבן לא מבין או, בעצם, לא רוצה להבין. כי יחיל צבן – תורשה לי השערה נועזת – פשוט לא אוהב לקרוא, בעיקר לא סיפורת (ידע מרשים יש לו, בהחלט, אבל אני חושד שלא אהבה). ואם אין אהבה, כל הנימוקים שבעולם על מעלות האהוב לא יועילו, ואם יש אהבה, כל הנימוקים בעולם נגדו לא יועילו.

לצבן יש כמה טענות נכוחות וצודקות בספר. אכן, במובנים רבים הספרות היא מוצר צריכה, הן במובן זה שרבים ממוצריה אינם הכרחיים, הן במובן זה שראוי להתבונן בתהליכים החומריים של ייצור הספר, שיווקו, פרסומו וצריכתו (שכוללים גם ניצול ועוולות כלפי פועלי הספרות מצד בעלי ההון שלה). הוא צודק בהשוואת הספרות לאופנה, במובן זה שהכותרים המתחדשים לבקרים (כמו האופנה) אינם מייצגים איזו התקדמות רוחנית, כי אם תחלופה שצידוקה סוציולוגי וכלכלי. הוא צודק בהבחנותיו לגבי אסטרטגיות הפרסומת העצמית, ההנצחה העצמית והשימור העצמי של הספרות, שכוללות דברי הלל לקריאה ולספרות המופיעים בתוך הספרים עצמם ומחקרים אקדמיים המוקדשים לספרים. הוא צודק בביקורת שלו על הפיכת הספרות לפֶטיש, כלומר על ייחוס של כוחות נעלים לעצם רכישת הספר וקריאתו (בלי קשר לתוכנו). בקיצור, יש דבר מה בריא בגישה צינית, מחולנת, לספרות.

הבעיות שבטקסט שלו הן בעיות קלסיות של השיח האקדמי שממנו הוא מושפע (תיאוריות מרקסיסטיות וניאו-מרקסיסטיות, מקלוהן, בודריאר, בורדייה) ואלו הן: ההפרזה, התאווה לשים "קץ" למשהו ("מות הסובייקט", "מות המחבר"), הסופיזם, ציניות היתר ונאיביות היתר בו זמנית, טינה (במובן הניטשיאני) לכל מה שטוען לגדולה, התרחקות מהמציאות (למה, תכלס, אנשים קוראים ספרים?) לטובת הפשטות ותיאוריות גדולות.

כמו הוגים רבים המושפעים ממארקס (אסכולת פרנקפורט וכדומה), לוקה צבן בציניות יתר: הספרות, כל כולה, היא מנגנון קונספירטיבי שנועד לחנך אותנו לצריכה ולקפיטליזם. אבל בו זמנית, כמו אותו ענף אינטלקטואלי, הוא לוקה בנאיביות-יתר ביחס לבני האדם: בני אדם הם טובים מיסודם, יצורים מלאי יצירתיות ואנרגיה כלואות וחירות שרק מחכה לפרוח. פסקל, שהבין טוב יותר את נפש האדם, נזף בפילוסופים שיוצאים נגד הבידור כבזבוז זמן: הם לא מבינים, טוען פסקל, שהאדם המבועת מהקיום ומהמוות לא יכול להיוותר ללא בידור, ללא מסך חוצץ. עולם בלי ספרים לא ישחרר אנרגיות כלואות והתקוממות אצורה, אלא, לכל היותר, יעודד התמכרויות אחרות.

זאת ועוד: ביקורת על "חברת הצריכה", בראשית המאה ה-21, אינה יכולה להסתפק באמירת השם המפורש והנורא "צריכה" ולצפות שכולם יירתעו בבהלה. עליה לעמול הרבה יותר על מנת להסביר מה רע ב"צריכה". כי הרי ראינו את האלטרנטיבה במאה העשרים (ומי שרוצה לראות שיזדרז לנסוע לקובה). צבן מודע לכך שהדברים לא כל כך פשוטים אבל מסתפק בציון מודעותו.

ההפרזה. לדוגמה: דבר אחד ונכון הוא להצביע על כך שהספר כמוצר הקדים את המהפכה התעשייתית ביצירת מודל של סחורה אחידה המופקת באלפי אקזמפלרים. דבר אחר לחלוטין, ומופרך, הוא לטעון שהספר הוא המנוע והגורם לקפיטליזם וגם הסמל הגדול שלו. ביקור בשופרסל הנרחב הקרוב למקום מגוריו, אחרי ביקור בחנות הספרים הדחוקה, יכול ללמד את צבן משהו על סדרי גודל ומחזורי עסקים.

צבן מעלה כאן מחדש את ההתקפה של מקלוהן משנות הששים על תרבות הספר כתרבות שדווקא מצרה אופקים, ממשטרת, מבודדת את קוראיה (מקלוהן וזרם אינטלקטואלי שלם שזכה בשנות השבעים לניתוח בספר שכותרתו מדברת בעד עצמה: "Literature against itself"). מקלוהן, כידוע, חזה גדולות לטלוויזיה. אני מאחל לצבן בהצלחה עם הצפייה במאסטר-שף (גילוי נאות: הרווחתי קילו ממנה. אך לא יותר).

ואפרופו השימוש במקלוהן והאנכרוניזם שהוא מבטא: כמו בקריאת דוברים נלהבים של השמאל הרדיקלי שמתמקדים בגינוי דוברי השמאל הציוני, משל דוד גרוסמן הוא שר החינוך, עמוס עוז ז"ל שר החוץ, וכששים מנדטים הצביעו ל"עבודה" ול"מרץ", הקריאה בספר של צבן מציירת מציאות שבה תעשיית הספרות היא תעשייה אימתנית, שהאינטלקטואל הגיבור יוצא נגדה בחוסר מורא מפעים. ולא היא.

מקלוהן וממשיכיו (כמו צבן) סברו שבהכרזה על "המדיום הוא המסר" הם פטרו את עצמם מעיסוק בתוכן. נראה כיצד יגיבו צרכני מקדונלד'ס עם אחרי פתיחת העטיפה הם ייתקלו בקציצת קייל. התוכן של הספרים (שצבן כמעט אינו עוסק בו) חשוב. יש בקריאה (של רומנים בייחוד) תהליכים פסיכולוגיים חשובים, היא נותנת פורקן פסיכולוגי חסר תחליף. אבל גם מבחינת "המדיום", צבן כורך תחת המושג "צריכה" ספרים והמבורגרים, טלוויזיה ואינטרנט, ומפספס את מה שמבדיל, ולו כפעילות "צרכנית", את הקריאה בספר משלל הפעילויות הצרכניות האחרות.

בכלל: קריאה אינה ערך, כי אם צורך, צורך של מקצת האנשים, לא של כולם, אבל צורך ששום דבר אחר לא ישביעו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

באחד מסיפוריה מספרת אליס מונרו על זוג שמנהל רומן בעיירה קנדית פרובינציאלית. הגבר נשוי. בעיצומו של מפגש אהבים מודיעים לגבר שבנו נפצע קשה בתאונה. הילד הפצוע לבסוף מת ובהשתלשלות אירועים מפתיעה אך אמינה דווקא מותו מביא לכך שהרומן האסור מתגלה והגבר עוזב לבסוף את אשתו ונישא בהמשך לאישה איתה ניהל רומן. עשרות שנים לאחר מכן תוהה האישה על תפקיד המקריות בחייה: מה היה קורה לולי התאונה? והאם לולי התאונה והנישואים למאהבה וכו' היא הייתה אישה אחרת לגמרי, או שבעצם גרעין אישיות אחד נישא איתנו לאורך כל מקרי חיינו השונים, שאינם פוגעים בו? ואולי, בהתחשב בהיותם של החיים קצרים כל כך, כל התהיות האלה אינן משנות בעצם כל כך?

מונרו עסוקה ברבים מסיפוריה בתהייה על הסיבות לכך שחיים פנו בדרך כזו ולא אחרת (ולכן שכיח אצלה הדילוג עשרות שנים קדימה, שמאפשר מבט לאחור על רגע וצומת גורליים). התהייה שלה היא פילוסופית מכיוון שהיא בודקת עד כמה האירוע המכונן היה אכן מקרי (אם נדמה שכך), מה היה טיבו בדיוק ומה הוא חשף על נפש האדם שהאירוע קרה לו וכן מה המשמעות שלו בחשבון החיים הכולל. היא גם עושה את כל זה בעשרים-שלושים עמודים, לא בקרוב ל-900 כמו פול אוסטר.

אומר מייד: כל הרובד ה"פילוסופי" ברומן החדש של פול אוסטר נראה לי טריוויאלי לחלוטין. הוא מספר על ארבע דמויות ששמן זהה: ארצ'י פרגוסון. כולן נולדו ב-1947 למשפחה יהודית (כמו אוסטר עצמו). הם חולקים גם קרובים זהים וגם תווי אופי קרובים (הם מתעניינים בספרות ובספורט, למשל). אלא שחייהם משתנים באופן לא אחיד בעקבות תאונות, מוות פתאומי, התאהבויות שונים אלה מאלה וכיו"ב. ה"פילוסופיה" כאן מתמצית באמירה הטריוויאלית שאם קרה לך משהו משמעותי שונה מאשר לרעך הרי שמשהו השתנה במסלול חייך. אין כאן את ההעמקה שקיימת אצל מונרו. חשיבות המקריות בחיים היא תמה בסיסית ותיקה אצל אוסטר והיא לא נראית לי מעניינת במיוחד.

כל זה לא אומר שהרומן של אוסטר לא טוב, אפילו טוב מאד ואולי הטוב מבין אלה שלו שקראתי. עזבו "פילוסופיה", פשוט הרווחנו כאן ארבעה רומנים בכרך אחד, על ארבע דמויות מעניינות ששמן ונסיבות חייהן דומים. זה רומן (או רומנים, בעצם) עשיר ודשן, חם, חכם, חי ואף מלמד. ארבעת הארצ'ים משורטטים במלאות מספקת ולא מלאכותית, הן דמויות מעניינות שקורים להן דברים מעניינים, ומעניינים, שוב, באופן טבעי ולא מלאכותי. תיאורי חייהם גם מלמדים אותנו לא מעט על יהדות ארה"ב בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה וכן על ארה"ב עצמה בתקופה הסוערת של שנות הששים (הרומן מסתיים בתחילת שנות השבעים, כאשר אלה מבין הארצ'יים שזכו להגיע לכך הם בני עשרים וחמש). כך, למשל, יש כאן תיאור מפורט ומעניין של המהומות המפורסמות באוניברסיטת קולומביה ב-1968. גם לבטי היצירה של חלק מהארצ'יים – כלולים כאן תיאורים לא מייגעים ומעניינים של ניסיונותיהם הראשונים בכתיבה – מוסיפים עניין לקריאה.

אוסטר, לטעמי, מפלרטט מעט שבמעט עם הקיטש, שבא כאן לידי ביטוי בתיאורי האהבה המסורה של הארצ'ים לבחורה יהודייה אמריקאית ששמה איימי, כמו גם בגילויי ההערצה והאהבה של ארצ'י לאמו. תהום פעורה בין הסופרים שהם או גיבוריהם הסתדרו עם אמותיהם (ובהתאמה, בדרך כלל, עם נשותיהם) ואלה שלא. הפיליפ רותים של העולם יודעים משהו על החיים – דבר מה אפל ותהומי – שהארצ'ים של הפול אוסטרים אינם יודעים. גם הבחירה להתמקד בילדים או בגברים צעירים (הרומן מסתיים כאמור כשהארצ'י המאריך ימים מכולם הוא בן כעשרים וחמש) מפלרטטת עם הקיטש, כי יש דבר מה "מתוק" באופן מובנה בילדים ואף באנשים צעירים. אבל כל זה נטמע בהישגים הגדולים של הרומן הזה. הנה, למשל, קטע יפה ורגיש מאד על ארצ'י מספר 3, כשהוא בן שבע עשרה והוא מגלה להפתעתו עד כמה מציק לו שהכעיס את אמו ואביו החורג: "הכעס שלהם בכל זאת צרב, צרב הרבה יותר מכפי שהיה צריך לצרוב, ולראשונה בחייו החל פרגוסון להבין כמה הוא שברירי […] כי הנקודה הייתה שהוא צריך להרגיש נאהב, והצורך הזה היה עז אצלו יותר מאשר אצל מרבית האנשים, נאהב לחלוטין וללא הפוגה בכל רגע ורגע בחייו, נאהב אפילו כשעשה דברים שבעטיים היה בלתי ניתן לאהבה, בייחוד כשההיגיון דרש שלא יאהבוהו, ושלא כמו איימי, שהדפה את אמא שלה מעליה, פרגוסון מעולם לא הצליח להרפות מאימו, אימו הבלתי-חונקת שאהבתה הייתה מקור החיים עבורו".

לפני כמה שנים, בספר שיחות בין אוסטר לקוטזי, ציין אוסטר ביובש שבארה"ב מעריכים מאד את ג'ונתן פראנזן. נדמה לי שהשאפתנות של הכרך הזה, שמתבטאת באורכו, מלמדת על ניסיון, אולי אחרון, של אוסטר להתמודד עם הסטטוס הגבוה של פראנזן בספרות האמריקאית, פראנזן שכותב גם הוא רומנים ארוכים ושאפתניים. קנאת סופרים תרבה, כידוע, בעיקר סבל למקנא ולעתים תרבה עוול שנעשה לזה שמקנאים בו. אבל כאן, אם השערתי נכונה, היא גם סייעה לכתיבתו של רומן יפה.