פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
רהיטות בסיפורת סובלת מהערכת-חסר. הסיבה לכך היא שקל לפספס רהיטות, משום שהיא תכונה "שלילית", היא מורכבת מסילוק התפתלויות עלילה מיותרות, מהדיפה של לשון מסובכת ומסורבלת. קוראים נוטים להעריך את מה שישנו על הדף, וירטואוזיות לשונית, תובנות פילוסופיות מעמיקות, ולא את מה שאין. אבל רהיטות ובהירות הן מעלות ספרותיות ראשונות במעלה וחשוב להדגיש זאת בעיקר בגלל המורשת הקלוקלת של המודרניזם, זו שיצרה פולחן סביב ספרים קשים להבנה (לפעמים הפולחן היה מוצדק, אך לא בגלל קשיות ההבנה כשלעצמה!).
הנובלה הזו מ-2014 רהוטה ביותר. מהנה מאד לקרוא בה, לרוץ בה. בגוף שלישי מסופר בה על אהבתם ונישואיהם של אדוורד ורות. אדוורד, אד, היה כבר מומחה בעל שם למחלות זיהומיות, בן ארבעים ושתיים, כשהתחיל בבאר באוטרכט עם רות היפה, בת העשרים ושמונה, סטודנטית לסוציולוגיה. רות מסעירה את אד, "מסעירה אותו עד בלי די, אבל הוא לא רוצה להיות להוט מדי ולקלקל הכל, להפגין את כמיהתו הנואשת. יותר מאי פעם, הוא מבין כעת, מחברת אותו ההתאהבות לנער שהיה, לפעם הראשונה, פיו היבש והלמות ליבו, הפעם הראשונה של כל הפעמים הראשונות שבאו בעקבותיה". אבל הפרש הגילאים מלווה כצל את יחסיהם. בחספוס וגסות נטורליסטית, שמהיכרותי המצומצמת עם הספרות ההולנדית הם מצויים בה בשפע (הרמנס ורֵוֶוה בעבר, וכיום הרמן קוך וארנון גרונברג), חוקר אביה של רות את החתן המיועד: "קיוויתי שהיא תדאג לי לעת זקנה, אבל כמו שהדברים נראים עכשיו, היא תדחף את כיסא הגלגלים שלך, לא את שלי. זה מה שאתה רוצה, שבתי תהיה המטפלת שלך?".
בצד הפרשי הגיל, מעיבים על היחסים בין בני הזוג חילוקי דעות פוליטיים. אד חב את הקריירה שלו לעמל המפרך של חוקרים בשנות השמונים והתשעים למצוא תרופה לאיידס. בשדה המחקר האקוטי הזה צמחה הקריירה שלו והוא עשה לו שם. ישנם כאן כמה תיאורים מעניינים של התקופה ההיא מנקודת המבט של חוקרי הנגיף שאד נמנה עמם. עם מציאת התרופות למחלה דעכה התנופה בקריירה של אד. בזמן ההווה של הסיפור הוא חוקר נגיפים המתפשטים בבעלי חיים ועלולים להדביק בני אדם. רות, צמחונית ושמאלנית, שעובדת כיועצת למשרד הרווחה ההולנדי בנושא מצבן הפיננסי של קבוצות מוחלשות, מתנגדת לתנאי הגידול של בעלי החיים, להשמדתם הסיטונאית בגלל איומי המחלות (אמצעי שנובע מנסיבות גידולם) ולקפיטליזם בכלל. כשהיא מתלווה פעם אחת לכנס מפנק בארה"ב שמארגנת תעשיית התרופות מחליטה רות לא להתלוות עוד לאד לכנסים מסוג זה, "היא שוכבת ערה בלילות בגלל שהוא משרת את האינטרסים של התעשייה". חילוקי הדעות בין רות לאד נוגעים גם לרמיזות של רות – ולתהייה העצמית של אד – האם הוא מסוגל להיות אמפטי לכאבו של הזולת, חיה או אדם. יש כאן אמנם התקרבות מסוכנת לאופנה התרבותית המאוסה שאני מכנה "הגבריות כמחלה", אבל ההתקרבות לא פוגמת בהנאת הקריאה.
ויש גם את נושא ההורות. רות חפצה בילד ואד מקבל את רצונה, לא בהתלהבות רבה. השניים מתקשים להרות ולבסוף, כשבן נולד, מתקשים לישון. אד אף בוגד ברות בתקופת ההיריון ("אפילו ליפהפייה כמוה מתרגלים", הוא מגלה, והמספר מוסיף את הפרט הנטורליסטי הבא: "מחקר פסיכולוגי-חברתי של אוניברסיטת נַיימֵכֶן הצביע על כך שהסיכוי שגבר יבגוד באשתו גדול פי עשרים ושבעה בזמן ההיריון מבכל שלב אחר של הנישואים").
הכל קולח ומעניין-במידה וחריף וציני-באופן-חריף. עד השיא של הנובלה. אבל השיא לא מוצלח. אנסה לדבר עליו בלי לחשוף את תוכנו. כל כתיבה ריאליסטית על נושאים חשובים ומרכזיים בחיינו מסתכנת בהידרדרות לבנליות ולקלישאיות. אבל המוצא הנכון הוא לא זה שתר אחר נושאים פיקנטיים ויוצאי דופן, נושאים שאף אחד עוד לא כתב עליהם. אנחנו קוראים ספרות, בין היתר, בדיוק בגלל שהיא עוסקת בדברים שמטרידים אותנו, בסוגיות הגדולות, שהן בהכרח גם הסוגיות שחוזרות על עצמן בכל דור ודור שוב ושוב. אנחנו מחפשים בספרות כזו הבהרה לחיינו, אמפטיה כלפי הדמויות ובעקיפין גם כלפי עצמנו (כולל אמפטיה ביקורתית), קתרזיס רגשי, המתקה של מכאובי החיים על ידי עיצובם האסתטי וכיו"ב. אבל הפיתרון העלילתי שמצא וירינחה לסיפור יחסיהם של אד ורות לא רק שנענה לקלישאה פסיכולוגית ידועה – כאן: החרדה הגברית מפני דחיקת מקומו של הגבר בבית עם הגעת התינוק, התינוק שתופס את כל תשומת לבה של האישה כביכול – אלא שהוא מעניק לקלישאה הפסיכולוגית הזו פרשנות גסה, ליטרלית ממש.
גם התבנית של החטא ועונשו שקיימת בשיא ובסוף הנובלה גסה מעט, אם כי ייאמר לזכותו של הסופר שהוא נמנע מסיום סנסציוני או עקוב מדם, דבר מה שחששתי ממנו במהלך קריאת העמודים האחרונים.
מבקר חופשי 