מהארכיון: ביקורת על "מומיק" של דויד גרוסמן

במעמקי הארכיון הממוחשב שלי גיליתי את הביקורת הזו, שכתבתי במעריב בקיץ 2005, ולא העליתי לבלוג (שלא היה קיים עוד). אני מניח שזו אחת הביקורות הראשונות שפרסמתי ב"מעריב", בו כתבתי בין 2005 ל-2011.

*

שני דברים, שרלוונטיים להתרשמות היום מ"מומיק", קרו מאז 1986 (עת ראה אור "עיין ערך אהבה", אשר "מומיק" הוא חלקו הראשון). הסופר הצעיר דויד גרוסמן נהיה ל"גרוסמן", אחד מבכירי הסופרים הישראליים; התֵימה של "הדור השני" לשואה, לא מעט בזכותו, הפכה לתימה מעוּבּדת בתרבות הישראלית.

אני שייך לאותם קוראים שלא צלחו את החלקים הנוספים של "עיין ערך אהבה", אשר היו "אקספרימנטליים" במפגיע. אולם חווית הקריאה בחלק הראשון יחד עם הקריאה במעין-הרחבה שלו ב"ספר הדקדוק הפנימי" זכורות לי כחוויות עזות. המפגש המחודש עם "מומיק" מתגלה כמפגש עם יצירה מורכבת ומענגת אך איכשהו מסעירה פחות מכפי שציפיתי. אולי הציפיות מ"גרוסמן" גדלו עם השנים (הסבר שאולי נשמע לא הוגן במיוחד אבל אי אפשר להתעלם ממנו) ואולי תֵימת "הדור השני" נשחקה.

רגע לפני הדיון ב"מומיק", יש גם לתהות על הוצאתו המחודשת. ספריו של גרוסמן לא פסו מן הארץ בעוד סופרים מצוינים ונידחים משוועים להצגתם מחדש (מפעל שהמו"ל של גרוסמן, פרי, אינו טירון בה. ע"ע פוגל). האם הספרות צועדת בעקבות המנהגים הקלוקלים של "חידוש" שירים ושל הופעות "איחוד" חמדניות שנפוצים במוזיקה הפופולרית? האם "הפירוק" של "עיין ערך אהבה" הוא התשובה הספרותית ל"איחוד" של משינה או למחזור של שלום ושלמה?

מומיק הוא כרוניקה, מצמררת לפרקים, של הידרדרות נפשית, המתרחשת בסוף שנות החמישים, של מומיק נוימן, בן "תשע ורבע" שהוריו ניצולי שואה. מומיק, בן יחיד המבודד גם חברתית, מבין ואינו מבין מה שעבר על הוריו וחבריהם "שם" ומחליט, באמצעות "עבודה ריגולית", "להרכיב מחדש כמו בפאזל את ארץ שם, שנעלמה לכולם" (עמ' 27), "ארץ שם, שעליה אסור לדבר יותר מדי, ומותר רק לחשוב עליה בלב ולהיאנח בקרִעֶכץ ארוך" (עמ' 20). ההתעסקות האובססיבית שלו במה שהוריו מסתירים ממנו גוברת עם המעבר של דוד האם, אנשל, סופר ילדים שדעתו נטרפה עליו בשואה, לביתם.

ההישג הראשוני של גרוסמן, בו נפגש הקורא מייד, הוא לשוני. גרוסמן צמוד לתודעתו של מומיק ומעביר אותה באופן אמין מבחינה לשונית, באופן המתאים הן לגילו של מומיק, הן לתקופה שבה מתרחש הסיפור והן להוויה האנושית הזעיר-בורגנית וה"יידישיסטית" שמוצגת בו.

דרך הלשון מראה גרוסמן איך התודעה הילדית של מומיק "סופחת" אליה את תודעת המבוגרים. "את זה סבתא הֶני סחבה דרך חצי עולם" (עמ' 13); "ובֶּלה דיברה אתם ככה, שכבר נהיה להם מצפון לכל החיים" (עמ' 20); "והיא לבדה, בעשר האצבעות האלה" (עמ' 18). השפה האופיינית למבוגרים ("דרך חצי עולם", "נהיה להם מצפון", "בעשר האצבעות האלה") משתלבת במבע של מומיק באופן טבעי. לעתים ההשתלבות הזו אינה "חלקה" ואירוניה נוצרת בגלל הפער בין שפת המבוגרים למומיק שלא ממש מבין אותה: "היא בעצם אישה מאד די יפה" (עמ' 23); "ויש רק בעיה אחת קטנה, וזה שלא יוצאים להם ילדים, כי איטקה עשתה כל מיני מחקרים כשהיא הייתה שם" (עמ' 37); "מטוסי הסופֶּרמיסטר, שנקבל מירְצֵשֶם מידידנו ובעלי בריתנו הנצחיים הצרפתים" (עמ' 43). אולם הן באופן "החלק" והן באופן "הצורם", שפת המבוגרים שמשתלטת על מומיק משמשת את גרוסמן כמטאפורה רבת עוצמה לתימה המרכזית של הרומן: המחנק שמטיל על מומיק עולם המבוגרים באופן כללי.

מומיק אינו רק מצטט או משבש; גרוסמן מראה איך לעתים, דווקא בגלל תמימותו, מגיע מומיק לתובנות מעמיקות. מומיק, למשל, מהרהר בכך שהמִִסְפָּר על היד של אנשל הוא מספר כספת שצריך לסובב אותו נכון כדי לשחרר את הסב הכלוא בפנים; או שהמספר, בגלל שאינו יורד במים, הוא מספר "שכתבו אותו לא מבחוץ אלא מבפנים, אולי יש מישהו בתוך סבא ואולי גם בתוך האחרים והם קוראים לעזרה" (עמ' 28).

הישג מרכזי של גרוסמן מצוי באופן שבו משורטטות הפאזות השונות בהתמוטטות הנפשית של מומיק דרך המשימה שהוא מציב לעצמו. מומיק, ששומע על "ציידי הנאצים", מדמיין לו "חיה" נאצית שמוטל עליו להורגה על מנת להציל את הוריו. גרוסמן עושה ב"טעות" הילדותית הזו שימושים מגוונים (מלבד השימוש הישיר: המחשת האופן המאיים בו נתפסת השואה בעיני מומיק). מומיק, הילד המבודד, מזדהה בחלוף הזמן עם החיה מבודדת ("הוא ניסה לצייר אותה, והיא יצאה לו כמו איזה דוב קוטב בודד, כועס על כל העולם ושונא אותו" – עמ' 83); או שנוהג כלפיה בסדיזם שאינו קשור לאימי הנאציזם אלא לכעסים שלו כלפי הוריו ("לפוצץ את כל הראשים של החיה הזאת רק בשביל שהיא תרגיש פעם אחת מה שהוא מרגיש" – עמ' 97). בהערה מינורית: תחושתי היא שהטיפול של גרוסמן בסוגיית ההידרדרות של מומיק קוהרנטי מבחינה ספרותית אולם לאו דווקא "נכון" כייצוג ריאליסטי של שיגעון.       

לסיום, לחובבי הפוליטיזציה של הספרות, בהחלט אפשר למצוא ב"מומיק" ייצוג של ניצני הטמעת "מורשת" השואה בתוך עולם הסמלים הציוני; הטמעה שזוכה לביקורת פוליטית בעשורים האחרונים בגין הגישה ה"קורבנית" שהיא מקדמת. מומיק מצייר למשל את ניצולי השואה בתוך בולי המדינה, מצייר את מוטל בן פייסי החזן כצנחן ומחליף באטלס את שמה של תל אביב לבּויבֶּריק (עמ' 86). לטעמי, בהשוואה לחוויה הרגשית החזקה שמעניק "מומיק", זו אמירה שולית.

ינואר 6, 2024 – 11:31 AM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | פרסם תגובה

על התגובה הראויה למצב האוכלוסיה בעזה

ההתייחסות הבינלאומית למצוקה בעזה לוקה בצביעות וכפי שכתבתי בפוסט קודם גם בהפרעת קשב וריכוז.

היא שוכחת או "שוכחת" מה קדם למצוקה הזו ומה הביא לה – טבח של כאלף אזרחים בידי ארגון שהיה ריבון אהוד ברצועה והאסטרטגיה שלו היא *בדיוק* הימלטות אחרי רצח ואונס וחטיפה והתכסות באזרחים. אף מדינה בעולם לא יכולה להסכין שאחרי שנעשה טבח כזה היא תשב בחיבוק ידיים רגל על רגל, או תשב בהרמת ידייים כשרגל מוסטת מרגל.

אבל הצביעות וחוסר הקשב אינם נוגעים רק ל*עבר*. הם נוגעים ל*הווה* ול*עתיד*: בידי חמאס, הארגון העברייני האנטי סוציאלי, האנס, הרוצח והחוטף, הבה נזכיר, מצויים יותר ממאה חטופים. לו היה "העולם" רציני היה עליו להפנות את כל תביעתו הדוחקת, את כל זעמו המוסרי, אל חמאס, שישחרר את החטופים ויביא בכך רווחה ודאית למיליוני תושבי הרצועה. לו היה הפלסטינים מעוניינים בהטבה לבני עמם היה עליהם לקרוא בקול גדול: השיבו לישראלים את החטופים! אתם הורגים אותנו, חמאס! אבל "העולם" והפלסטינים שכחו ו"שכחו" את החטופים, אשר ב*הווה* וב*עתיד* מצויים בסבל נורא ובסכנת חיים, והם הם חלק מרכזי מהסיבות להשבת המלחמה המוצדקת של ישראל.

*השיבו את החטופים עכשיו, חמאס!*

*ומנעו כך סבל מיותר מבלתי מעורבים, חמאס!*

זו ורק זו צריכה להיות סיסמת כל מי שאכפת לו מתושבי עזה.

וכל השאר הינם פשוט virtue signaling, צביעות, תעמולה פלסטינית, כסילות או נאיביות פוליטית ומחסור באהבת ישראל.

ינואר 6, 2024 – 9:27 AM קטגוריות: מלחמת שמחת תורה | פרסם תגובה

ביקורתי על "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" של אלן סיליטו ("כתר", מאנגלית: יוסי מילוא, 240 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הנובלה הפותחת את הקובץ המפורסם הזה מ-1959 ונושאת את שמו נעשתה גם לסרט מצוין מ-1962 בעל אותו השם. למיטב זכרוני, עלילת הסרט נאמנה לנובלה. הנובלה הזו הינה, למעשה, המחשה של התובנה הגדולה שהגיע אליה איש המחתרת של דוסטוייבסקי: יותר משחפצים בני האדם בנוחות הם חפצים בחירות. לכן, טוען איש המחתרת, אף אוטופיה, סוציאליסטית או אחרת, לא תצלח, אם תשלול מבני האדם את הזכות לחיות לפי שרירות ליבם. כאן, הגיבור והמספר, בן משכנות עוני ופשע שהגיע למוסד לעבריינים צעירים, שם נתגלה כשרונו יוצא הדופן לריצה, מחליט לוותר על הנוחות שכשרונו זה מניב על מנת שיוכל להפגין ולממש את חירותו. נובלה יפה. ללא שומן, כמו גוף של אצן. עם תיאורים נהדרים של חוויית הריצה, על העצמאות שרוכש לו הגוף הרץ המיתרגמת לחירות רוחנית. גם הפשע שהביא את הגיבור למוסד מתואר כהלכה וקול המספר הנערי, המתוחכם אך הלא אורייני, אמין (התרגום המצוין לעברית מעביר זאת היטב). אני רוצה להציב רק מחאה צנועה למסורת שהנובלה מבטאת ומתייחסת בסלחנות שלא לומר ברומנטיזציה לעבריינים. מסורת תרבותית שיש לה שורשים בני מאות בשנים בשמאל ובימין כאחד. אצל סיליטו הנטייה מתונה. אגב, את ההשפעה של דוסטוייבסקי ניחשתי וכשדוסטוייבסקי עצמו צץ בסיפור האחרון, האוטוביוגרפי, כמי שנוכח בספריית המספר, רוויתי נחת נדירה של מבקרים. רק משתף.

הסיפורים כאן מתמקדים ברובם בפרולטרים בריטים. מוסד העבריינים חוזר בכמה סיפורים, כך גם הרעש הבלתי נסבל של מגורים סמוך לבתי חרושת (שופנהאואר כבר הציג את היעדר הרעש כתנאי בסיסי לעידון הרוח). הם נטורליסטים, הסיפורים, אך לא מיזנטרופים, כלומר מתמקדים בפלחי חיים מחוספסים וקשים אבל לא בגועל פיזי או בבוז מוסרי. כך הסיפור בגוף שלישי על רווק מבוגר ועני שמבקש לסייע באוכל לשתי ילדות קטנות ועניות, אבל בעולם המאורגן של המאה ה-20 מחוות כאלה מתקבלות בחשד. כך הסיפור בגוף ראשון שמספר דוור על אשתו שעזבה אותו והידרדרה לאלכוהוליזם והוא חומל עליה ו"מַלווה" לה כמה שילינגים בכל ביקור אצלו. הן האלכוהוליסטית והן המספר מפגינים בסיפור גדולה אנושית קטנה, אם אפשר להתבטא כך. ""ועולה בי מחשבה […] שהתכלית של היותי בחיים הייתה להושיט עזרה, קלה ככל שהייתה, לקייתי בחייה שלה". הרקע לסיפור הוא מלחמת העולם השנייה, והקורא משתעשע במחשבה שיש כאן מעין המחשה בזעיר אנפין של אותה גדולה אנושית שנפרשה באותה תקופה ממש ברַב אנפין, בשעתו היפה של העם הבריטי, שלמשך שנה ניצב לבדו מול האפלה הנאצית. אפילו הסיפור הנטורליסטי (המושפע מתיאורים דומים אצל ג'ויס המוקדם, לעניות דעתי) על המורה המוצא לו הפוגה מהשיעור המשמים בתצפיות על הנערות העובדות בחנות בגדים מעבר לרחוב לא בא ללעוג למורה או לגרום לנו תחושות גועל. רק סיפור אחד, על אוהד כדורגל שקבוצתו הפסידה והוא פורק את זעמו האלים על אשתו, מזכיר מרחוק כותבי סיפורים קצרים נדיבים פחות ביחסם למין האנושי.

שני הסיפורים האחרונים בקובץ ראויים לתשומת לב מיוחדת. הסיפור "חרפתו של ג'ים סקארפדֵייל" הוא סיפור ש"המסר" שלו ברור. לא זו אף זו, יש לו שני "לקחים" ברורים. הסיפור על נישואיו האומללים של האפונימוס (מי שהסיפור קרוי על שמו) בא ללמדנו כי גבר שכרוך מדי אחרי אמו יכול למצוא את עצמו בצרות צרורות, ואף לגרום לצרות צרורות. וכן בא ללמדנו הסיפור כי נישואים של פרולטר עם אשת שמאל פרולטרית, אך ממעמד גבוה משלו, נידונים לכישלון. כי מעמד פירושו לא רק יותר או פחות כסף, אלא גם שלל בחירות וחצי-בחירות תרבותיות והתנהגותיות, מה שפייר בורדייה, הסוציולוג, כינה "הביטוס". והנה, למרות שזהו, באורח לא אופייני לקובץ, סיפור מגמתי, ועוד כזה שמגמותיו מסתבכות זו ברגליה של זו, הרי שהיותו חד וברור מועילה לו. כבר יצא לי לכתוב שרק לגבי תינוק החיווי "ברור" אינו מחמאה. הסיפור מעניין גם כי הוא מגדר לו את הבקעה, קרי את "תחום השיפוט", של הסופר. באמצעות הסיפור הזה מאותת לנו הסופר, באופן אכן בורדייאני, שהוא הוא זה שיספר לנו כהלכה על חיי הפרולטרים, הוא לא שוגה באשליות סנטימנטליות, כמו אשתו של הגיבור ג'ים שמוקסמת מפרולטרים מרחוק: "היא הייתה אומרת שזה תענוג להיות נשואה ולחיות עם אדם כמוני שמשתמש בידיים שלו כדי להתפרנס".

הסיפור האחרון הוא אוטוביוגרפי במפורש. והוא מתאר את המוביליזציה התרבותית שעבר הסופר, בן למשפחת הפועלים, למישהו בעל ספרייה. בסיפור הזה מתרפק סיליטו על חוויות הילדות הפראיות שלו עת היה חלק מחבורת ילדים נועזת שהנהיג בריון חביב אך אנאלפבית (העובדה הזו סמלית). סיליטו היה חבר בחבורה עד ש"בתקופת הפינוי וההפצצות שלאחריו התחלתי לקרוא ספרים, מסיבה שעד היום איני מוצא לה הסבר". סיליטו לא מפרש כך את הדברים, אבל ניתן לומר שהספרים חרצו את גורלו לצאת ממעמדו המקורי. הספרים שקרא, לאו דווקא אלה שכתב. ולצאת, לאו דווקא למעלה, כי אם הצידה, לעמדת המתבונן.

ינואר 5, 2024 – 10:11 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

כמה הערות

כמה הערות:

1. "העולם" מזדעזע מההרס בעזה. לא הייתי לוקח את "העולם" יותר מדי ברצינות. "העולם" הזה הוא בעל יכולת קשב מינימלית, כמו רבים בעולם שאנחנו מכירים. לא (רק) בגלל אנטישמיות, בגלל ADHD. הוא כבר שכח, "העולם", את ה-7.10. ולמה? כי זה קרה מזמן, נו, מתי, תזכירו לי?

אה! ב-7.10. ואילו התמונות מעזה הן עכשיו. הוא אוהב את העכשיו, "העולם". כל מי שמִסכן עכשיו מִסכן תמיד בעיני "העולם", הוא שכח, מסכן, "העולם", מה המסכן ההוא עשה, במעשה או במחדל, רק יום קודם לכן. ככה זה עם "העולם" בעולם הזה.

הוא התלהב מאוקראינה ומלחמתה, "העולם", ועכשיו משעמם לו שם. ערבה נצחית, כמה אפשר? שום דבר לא קורה, לא מוכרע.

אין איזה משהו מעניין אחר?

2. ואחרי שאמרנו כל זאת: כל מה שיכול להקטין את הנזק לתדמיתנו הוא בעל חשיבות בכל זאת. כל התבטאות מטופשת, כל סירוב לא חכם לדון "ביום שאחרי" (הרי אפשר להכריז שדנים "ביום שאחרי" ולדון בו כמו שאתה רוצה בסופו של דבר) – יכול להצטבר לסכנה אסטרטגית. צריך להיות חכמים גם אם "העולם" טיפש, גם אם העולם גוֹלָם, כמו שאומרים ביידיש. ובטח עם אלה בעולם שאינם טיפשים והנם ידידים. בכבודם יש להתחשב.

3. צדק מאמר המערכת ב"הארץ" אתמול בדבר הצורך בבדיקת היחס לאסירים הפלסטינים בבתי הכלא. ישנם דיווחים על הכאות וגם שני עצירים מתו בנסיבות שעדיין לא ברורות אך שעליהם היו סימני אלימות. כל אבדן צלם אנוש שלנו (והמלחמה המוצדקת והנחושה שלנו בארגון העברייני חמאס, שהאסטרטגיה שלו היא להתחבא מתחת לאוכלוסייה אזרחית שהוא הריבון שלה, אינה כזו והיא אכן מוצדקת לחלוטין!) הוא ניצחון לחמאס ולא פחות חמור: עדות לחולשה. רק חלש מכה אסיר. רק חלש מקדיש מזמנו היקר לצמצום התזונה של האסירים (בעוד הרצח ברחובות המגזר הערבי מגיע לשיאים שלא ייאמנו בימי כהונתו הכושלת; וזו גם אחריות של המגזר, כן? אבל בהחלט גם של המשטרה). האסירים הללו הם רשעים מרושעים. ועונש קבוע להם בחוק. הבה ננהג לפי החוק.

אני מבקר מעת לעת את "הארץ" וסיבותיי עמי. בראש ובראשונה, כי יחד עם "ידיעות" ו – Ynet, הוא אחד ממקורות המידע הראשיים שלי על הנעשה, ולא בכדי, כי הוא, כמוהם, אמין ומוצלח בעיניי באגפים רבים שלו. ומסיבה נוספת, שאולי מוחמצת על ידי רבים: "הארץ", בתרגומו לאנגלית, הוא כלי תקשורת רב השפעה מכיוון שהוא מביא לידיעת העולם עמדות "ניטראליות" או אף אנטי-ישראליות שלכאורה אין נכונות מהן כי הרי הן הודאת בעל דין, הן מה שהיהודים כתבו על עצמם! (מה המקבילה של "הארץ" אצל הפלסטינים, מעניין לשאול; אבל גם בזה בהחלט אין סימטריה). אבל הארץ" הוא כלי תקשורת חשוב ובמקרה הזה צודק לחלוטין.

ינואר 4, 2024 – 8:54 AM קטגוריות: מלחמת שמחת תורה | פרסם תגובה

היום ב"ידיעות אחרונות" (מאמר פובליציסטי)

ינואר 3, 2024 – 9:01 AM קטגוריות: מלחמת שמחת תורה | פרסם תגובה

נגד מחרחרי מחלוקות

לכל מי שברור לו שאחרי ה7.10 אי אפשר יותר לקבל הכרעות בנושאים עקרוניים בחברה הישראלית ללא הסכמה רחבה, שעתידנו במקום הזה מותנה ביכולת להחניק את גחלי מלחמת האחים באיבם, פשוט כך, עתידנו והשרדותנו, הרי החשיפה-הדלפה של עמית סגל על פסק הדין העתידי של בג"ץ אינה מעלה ואינה מורידה.

המהפכה המשפטית, בלשון המקומונים ז"ל בהשפעת האנגלית האמריקאית, היא כל כך ה6.10. וכן, גם דברים שהמרכז שמאל חושב אולי שיוכל בעתיד להשיג על חודם של קולות בודדים, לא יקרו. לא יהיה עוד אוסלו ברוב דחוק. כי בנפשנו הדבר.

חטופינו בבורות השביה, שליחי הציבור הגיבורים שלנו נלחמים בארגון העברייני חמאס – הבה נתרכז.

הסקופ של סגל, והפסיקה עצמה, הם העבר הקרוב הלא מלבב. פנינו לעתיד.

דצמבר 29, 2023 – 9:17 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (1)

שני פוסטים מפייסבוק בענייני דיומא מועתקים לפה

כל הדיבורים האלה על מספר ההרוגים בעזה וכמה זה נורא וכו' מעוררים אצלי כעס דומה לחרון אפו המוצדק של יואב בן צרויה, הנוזף בדוד המתאבל על אבשלום, אחרי שאבשלום זה מרד בו, נוזף בו במילים האלמותיות:

"לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך […] כי ידעתי היום כי לו אבשלום חי וכולנו היום מתים, כי אז ישר בעיניך".

ושם עוד היה מדובר בבנו של דוד, היה לו הצדקה לבכי. ובכל זאת הבין דוד את החרפה באבל על מי שניסה זה עתה להרוג לא רק אותו אלא את כל אלה שאיתו, אלה שנלחמו זה עתה למענו – והתעשת.

כל המדבר על המתים בעזה שאינו נותן את דעתו לסיטואציה הייחודית בה מצויה ישראל הרי שהוא אוחז בתפיסה של מוסריות מזויפת ומסולפת וגם מסוכנת. בתפיסה לא מוסרית למעשה.

הסיטואציה הייחודית בה נתונה ישראל היא זו:

א. התקפה יזומה פראית של חמאס, ובה קרוב לאלף נרצחים אזרחים.

ב. היותו של חמאס ארגון שאסטרטגיית הלחימה שלו היא היטמעות באוכלוסייה. אין לו צבא סדיר שנלחם מול צה"ל כמו המצרים או הסורים ב-73'. הוא נלחם בכוונה תחילה מתוך ריכוזי אוכלוסייה.

ג. היות חמאס הריבון בעזה. הוא לא כוח טרוריסטי זר שהשתלט על הרצועה. הוא בשר מבשרה של הרצועה ושלטונו כולל מנגנון אזרחי ענק שמספק את שירותיה האזרחיים של הרצועה מזה חצי שנות דור.

ד. חמאס עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות ברצועה (אני מכיר את הפלפול, הוא ערך הפיכה; אבל אחרי שהיה שותף בממשלת אחדות וניצח בבחירות ב-2006) ומאז זוכה בכל הסקרים המהימנים לתמיכה גדולה בו. תמיכה שגברה בקרב הפלסטינים אחרי ה7.10.

ה. ישראל אינה מעצמת על. אלא מדינה בעלת יכולות בינוניות (לצערנו, כפי שהתגלה, בכמה וכמה מובנים) שמצויה בסכנה קיומית, בעימות בכמה חזיתות, המגובות במעצמה בינונית מקומית אחרת (אירן).

ו. ישראל נלחמת באזור צפוף ביותר, מבחינת היחס בין אוכלוסייה לשטח.

ז. ולמרות כל זאת, ישראל משתדלת לא לפגוע באזרחים ומתרה בפניהם מראש להתפנות מאזורי לחימה מוגברים.

בסיטואציה כזו, שאין בכלל מקום להשוות אותה לפעילות של ארה"ב בעירק או אפגניסטן (שם נעדרו הסעיפים ג,ד,ה, לעיתים ב, ואולי אף ו ו-ז), או למלחמה באוקראינה (שם, אם מתייחסים לצד הרוסי, נעדרים הסעיפים: א, ב, ה, ו, ז, ואם מתייחסים לצד האוקראיני נעדרים הסעיפים ב,ו, ז).

זו סיטואציה ייחודית שאף מדינה מערבית לא עמדה בה מאז 1945.

סיטואציה ייחודית, נחזור, של מדינה לא גדולה, המצויה באיום קיומי; שחטפה מתקפה יזומה על אזרחיה, לא אנושית ברצחנותה; שעומדת על נפשה מול ארגון טרור נפשע שמשתמש באזרחים אכן כמגן אנושי; באזרחים שברובם תומכים בארגון הזה וחיים תחת ריבונותו כבר 17 שנה ללא התנגדות משמעותית; באזור צפוף ביותר; ושבכל זאת משתדלת לנהוג בהגינות ולהתריע על תקיפות.

אם בסיטואציה כזו, מתוך 20 אלף שנהרגו, 13 אלף מתוכם כנראה בלתי מעורבים ישירות בלחימה (כי הרבה פעמים שוכחים את כ-7,000 המחבלים שנהרגו) – צריך להעריך את צה"ל על כך. בטח לא להשמיץ. בטח לא לאהוב את שונאינו ולשנוא את אוהבינו, בטח לא להוביש את פני כל האנשים הממלטים את נפשנו היום, כפי שאמר יואב.

הנה החלק הרלוונטי בפרק מלא ההוד הזה:

א וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַל עַל-עֲלִיַּת הַשַּׁעַר–וַיֵּבְךְּ; וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ, בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי. ב וַיֻּגַּד, לְיוֹאָב: הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל, עַל-אַבְשָׁלוֹם. ג וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא, לְאֵבֶל–לְכָל-הָעָם: כִּי-שָׁמַע הָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ, עַל-בְּנוֹ. ד וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, לָבוֹא הָעִיר: כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב, הָעָם הַנִּכְלָמִים–בְּנוּסָם, בַּמִּלְחָמָה. ה וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת-פָּנָיו, וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל: בְּנִי, אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי בְנִי.

ו וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ, הַבָּיִת; וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת-פְּנֵי כָל-עֲבָדֶיךָ, הַמְמַלְּטִים אֶת-נַפְשְׁךָ הַיּוֹם, וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ. ז לְאַהֲבָה, אֶת-שֹׂנְאֶיךָ, וְלִשְׂנֹא, אֶת-אֹהֲבֶיךָ: כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם, כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים–כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לא (לוּא) אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים, כִּי-אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ. ח וְעַתָּה קוּם צֵא, וְדַבֵּר עַל-לֵב עֲבָדֶיךָ: כִּי בַיהוָה נִשְׁבַּעְתִּי כִּי-אֵינְךָ יוֹצֵא, אִם-יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה, וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר-בָּאָה עָלֶיךָ, מִנְּעֻרֶיךָ עַד-עָתָּה.

ט וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר; וּלְכָל-הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר, הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר, וַיָּבֹא כָל-הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

*

סמל רני תמיר, שלוח הציבור הגיבור שנפל ברצועת עזה על הגנת העם, במלחמה עם ארגון העבריינים חמאס, שהוציא את עצמו מכלל החברה האנושית במעשי הרצח, האונס והחטיפה שלו.

הקטע הבא מכתבתו של עמוס הראל ב"הארץ". אנחנו מֵגֵנים על הציוויליזציה שלנו גם בגלל שזו ציוויליזציה עם חוש הומור, אולי המופלא שביצרי החיים של בני האדם:

"היתה לבן שלה, סיפרה לקול הצחוק והדמעות של המשתתפים הרבים, בקשה אחת למקרה שימות: שרק לא יקראו על שמו איזה מרוץ. רני תמיד שנא לרוץ, אמרה. אם כבר, העדיף שינציחו אותו באמצעות שנ"צ (שנת צהריים).".

יהי זכרו ברוך!

אני מתפלל להשבת החטופים, למיגור האויב ולבניית חברה שתהיה ראויה לקורבנות הכבדים שמשפחות בתוכנו משלמות.

דצמבר 27, 2023 – 6:16 PM קטגוריות: מלחמת שמחת תורה | תגובות (8)

ביקורת שלי על "ריקוד האביב" של שפרה קופרמן ("הקיבוץ המאוחד" ו"ספריית פועלים", 182 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה הספר השני שאני כותב עליו ביקורת בחודשים האחרונים שעוסק בישראלים החיים בחו"ל וזה הספר השני בהוצאה זו בעשור האחרון שעוסק באו-פר ישראלית בחו"ל (קדם לו "אוריאן" של שירה פנקס). אך מקרה הוא? או שמא יש קשר בין העובדות הללו לפרסום נוסף שראה אור זה לא כבר, הלא הוא גיליון חדש לכתב העת הספרותי, מהמרכזיים בארץ, "הו!", שגיליונו האחרון הוכתר בכותרת "דיאספורה – הספרות העברית בשלוש יבשות"?

בדבר העורך של "הו!", דורי מנור, אופורטוניזם פשוט שבפשוטים – מסיבות אלה או אחרות נוח למי שבמקרה שפת אימם עברית לחיות בחו"ל – מוצג כאיזו בשורה מוסרית ואידאולוגית נשגבה: "אנחנו מבקשים דווקא עכשיו להפנות מבט ליצירתם של כותבי עברית רבים, ילידי ישראל ברובם, שבחרו לחיות וליצור במקומות אחרים. ובמילים אחרות, להיפתח אל העולם דווקא בתקופה של הסתגרות הולכת וגוברת". ומנור מדגיש במז'ור: "*הספרות העברית חוזרת, לראשונה, זה שנים רבות, להיות ספרות אוניברסלית*". מלבד זה, שכפי שהערתי, רוב הכותבים רק רצו לצאת מהבית הלאומי בשלום, ולא לקבל צל"ש ממנור, הרי שניסיונו בהקדמתו לשלב את הדיאספורים האמיצים במאבק נגד המהפכה המשטרית מזכיר לי אכן את אותם מתנגדים נחרצים שלה שפועלים מניו יורק במרץ ובשביעות רצון עצמית ניכרת. ולהם נאמר: לו הייתם פה ולא בניו יורק ייתכן בהחלט וכל ההפיכה הזו הייתה נחסכת מאיתנו. בנוסף, יש כאן הרי אחיזת עיניים גדולה: אין תקווה לעברית בחו"ל מעבר לדור ראשון של יוצאי ישראל כפי שלא הייתה תקווה ליידיש בארה"ב מעבר לדור המהגרים הראשון.

אני חושב ש"ריקוד האביב" שופך אור ייחודי על התופעה של הכתיבה הדיאספורית.

זה בהחלט לא רומן גרוע. זה רומן בנלי. יש הבדל. בשפה פיוטית נאה, בגוף שלישי, מסופר כאן סיפור של משולש אהבים של שני ישראלים ושווייצרי המתגוררים בעיר בזל. עתליה וגורן הם שני צעירים יוצאי קיבוץ שהיגרו לשווייץ. גורן הוא דוקטורנט להיסטוריה שחוקר את ספרות היידיש של הירש דוד נומברג. עתליה היא סטודנטית לספרות גרמנית ורקדנית, העובדת כמטפלת בילדיהם הקטנים של זוג יהודי, קלוד ולאה. הם חברים בלב ובנפש אבל לא בפלג הגוף התחתון. גורן מעדיף גברים. ואילו יוליוס לומד עם עתליה ומתחיל איתה בחן בתחילת הרומן. הם נוסעים בצוותא בחשמלית מספר 6 ומספרים זה לזו סיפורים על גיל שש. אך בהמשך מתאהב יוליוס בגורן ומשולש קנאה מתונה נוצר כאן.

גורן הוא נכדו של מנהיג ציוני ידוע. כבר בכך הרומן מותח קו המשכי דהוי בין האוונגרד החלוצי ל"אוונגרד" הדיאספורי. אבל עיקר הסימפטומטיות של הרומן היא המאוהבות של הסופרת בגיבוריה. בגין מאוהבות זו, משולש שגרתי שבשגרתיים נראה לה מספיק ליצירת רומן. הרי הם כאלה מיוחדים, הגיבורים! אמנותיים ועדינים ונזילים מינית ונזילים לאומית! אולי, ככלות הכל, צדקה חברת קיבוץ של גורן, שלמרות עדינותו זיהתה בו משהו מתבדל ושבע רצון מעצמו: "אוקיי, גורן, הבנו, אתה אירופאי ואנחנו אנשי פרא". הסופרת מאוהבת בגיבורים וגם הם מאוהבים בעצמם. בעדינות, בתרבותיות, בתמימות. רגע אחד חושף את כל זה כמו הבזק מסמא של מצלמה: "ופעם הצחיקו את עצמם עד כדי כך שגורן אמר שחבל שאין להם קהל, והרעיון הזה, מרגע שבוטא, המשיך ללוות אותם ומדי פעם אחד מהם היה פונה לקהל דמיוני ומחדד עבורו את הטיעונים". ובכן, אנו הפכנו להיות הקהל הזה של האנשים שמרגישים שהם ראויים לקהל. וטועים. הם אנשים חביבים שקורים להם דברים שגרתיים ואלה לא מסופרים באיזה כושר חדירה פסיכולוגי, עמקות תובנות פילוסופיות ותרבותיות או שפה חיונית יוצאי דופן.

חלק מהבוסריות של הרומן מתבטאת בכך שסיפורי המשנה שיש כאן – קורות בני הזוג המבוגרים יחסית, לאה וקלוד, למשל – אינם מפותחים דיים ואינם נקשרים כראוי לעלילה המרכזית. על רקע זה ראוי לציין לשבח מהלך עלילתי מקורי לקראת הסוף, שבו יוליוס, שמתקשה לצאת מהארון, עושה שימוש לא הוגן בעתליה. לו היה הרומן משופע במהלכי עלילה מקוריים ומעמיקים וחריפים כאלה אולי היה נגאל.

אבל עיקר הבעיה ברומן הינה, כאמור, הבנליות שלו. ועיקר הסיבה לבנליות, כאמור, הינה הביטחון של הסופרת שמדובר בדמויות "מיוחדות" א-פריורי. אך משולש שחוק לא הופך ל"ז'יל וג'ים" בגלל שגיבוריו "דיאספוריים".

גם נוסח הכריכה האחורית מצטרף להתאהבות הנלהבת בגיבורים. על לא עוול בכפם, רק משום היותם משוחררים מכבלי לאום. "ריקוד האביב הוא ספר שנכתב בעברית, אך מביא עמו הד של מקום אחר ואתו את האפשרות המלהיבה להיות אזרח בין-מדינתי: לקפוץ לקנות אֶקלר וניל בצרפת או לצאת ולרכוב בגרמניה, בשבילי היער השחור, על אופניים". יש דבר מה מסגיר אידאולוגית בנוסח הכריכה שמשתמש במילים "מרחף", "חסר משקל", "שוטטות", "משחקיות" ו"דרמה מינורית".

בקיצר, זה שאתה "אוניברסלי", כמו שקרא לזה מנור בפאתוס, לא הופך אותך למעניין. הוא כן מקל עליך לחשוב שאתה אדם מיוחד, המשייט לו ככדור פורח, ללא עוגני זהות, נפוח מגז.

דצמבר 22, 2023 – 8:37 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (2)

שתי הערות תרבותיות

שתי הערות תרבותיות סותרות, או סותרות רק לכאורה:

השיר "יש כאן יותר מזה" של חנן בן ארי (שבוצע גם עם חברי זהו זה) מסביר משהו על זרמי המעמקים של התרבות בכלל ושל תרבותנו בפרט.

קודם כל אומר, בייחוד בגלל שכתבתי בעבר נגד האופטימיזם האמוני של בן ארי בשיר "החיים שלנו תותים", שזה שיר יפה, אולי אפילו יפה מאד.

אבל מעבר לזה: הוא גם שיר מרשים במילותיו, "נכון".

וזה העניין: באופן אירוני, בכוחות שפעם קידמו את ההומניזם – השמאל, החילונים, הליברלים – שוטפים כיום כוחות פוסט הומניסטים גדולים (בגלל תפיסות מדעיות או פסאודו מדעיות על מהות האדם; בגלל נזקי האקלים שגרם להם האדם; בגלל גל פוריטני אנטי יצרי ששוטף את השמאל, "דכאוניות" קודרת-נוצרית ועוד), ואילו דווקא בזרמים דתיים, שפעם, בטח בגרסאות הנוצריות אבל גם אצלנו, השפילו את גאוות האדם, הציבו אותו כנכנע וכאסיר תודה (בדיוק מה שגיניתי ב"החיים שלנו תותים"), צומחת תפיסה הומניסטית המאמינה במותר האדם, ב"יש כאן יותר מזה" (בגלל תפיסת "הנשמה"; בגלל תפיסה שהעולם הוא טוב במהותו, "והנה טוב מאד", ועוד).

כך הפכה דווקא הדת, כיום, באגפים שלה. מֵגֵנה של ההומניזם! ובכך לבעלת ערך פרוגרסיבי בהחלט (סליחה על הביטוי)!

כל זה בא לידי ביטוי מעניין ביותר בשיר של חנן בן ארי. הפזמון הוא מתהילים ומתפילת "ונתנה תוקף", והוא מבטא עמדה אנטי-הומניסטית דתית אופיינית. "אדם להבל דמה", "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" (כמובן, בתהילים בפרט וביהדות בכלל, בטקסטים אחרים, נעוצים שורשי ההומניזם גם).

אבל הבתים הומניסטיים לעילא. למשל:

יש בי יותר מהקול הזה

הצרוד הזה, הנסדק

מתחת לכל המחשוב הזה

הדי.אן.איי המדע המדויק

יש כאן יותר מזה

יש כאן יותר מזה

בקיצור, שימו לב אל הנשמה!

*

אגב, לחבריי במחנה הליברלי (שאני כולל את עצמי בתוכו), אני אומר: גם טקטית, אי אפשר לנצח במלחמת הרעיונות ללא רעיון מלהיב, ללא ניסוח של ניאו-הומניזם חדש. אתה לא מנצח בקרבות כשאתה משפיל את החיילים שלך (בנוסח המדעי או ה"אקלימי"-פוריטני של "אדם להבל דמה").

*

ובהיפוך מסוים. כתבתי בעבר ללא התפעלות גדולה על "לחסל" של וולבק (כמובן, גם רומן חלש יחסית של וולבק טוב יותר מרוב מה שנכתב).

בקריאה שנייה התרשמתי יותר. ואחת הסיבות לכך היא הדבקות המרשימה של וולבק באבסורד, הסירוב לנחמה הדתית.

וולבק הוא סופר שהבעיה הדתית מעסיקה אותו מאד. זו אחת מהסיבות להיותו סופר מרכזי. אבל, כפי שהוא אמר לברנאר אנרי לוי, בדת יש אך ורק יתרונות – אך מה אעשה שאיני יכול להאמין? ביצירות אחרות, ו"כניעה" בראשן, היחס לדת אוהד. דווקא ב"לחסל" חוזר וולבק לדבקות נוסח קאמי באבסורד. הדת היא דבר יפה מאד, אבל כשפול הגיבור גוסס בגיל חמישים, בדיוק שהתחילו היחסים בינו לבין אשתו להשתפר, הוא רוצה לצרוח על אחותו הדתית על אמונות ההבל שלה.

שימו לב אל האבסורד!

דצמבר 21, 2023 – 9:00 AM קטגוריות: מאמרים בנושאי תרבות | פרסם תגובה

מאמר שלי במדור הפובליציסטי ב"ידיעות אחרונות"

דצמבר 19, 2023 – 10:34 AM קטגוריות: מלחמת שמחת תורה | פרסם תגובה