שומר נפשו ירחק מעיסוק תדיר בפוליטיקה הישראלית. שומר נפשו ירחק מקלישאות, קלישאות-שכנגד, היסטריה, סילופים, נצחנות, שיחות חולין מתוזמרות מלמעלה על ידי חרושת החדשות וכו'. 90 אחוז מהשיחה הציבורית שלנו היא פוליטית – וזה אולי ניצחונה העגום ביותר של המציאות הישראלית על חיי וחירות הרוח הישראליים. לית אתר פנוי מיניה, מהאקטואליה.
ובכל זאת, הערה אחת אני רוצה להעיר, וכמעט שאיני יכול להימנע מלהעיר מתוקף מקצועי כמבקר ספרות, שתמורת הון העתק וכבוד המלכים שנופלים בחלקי מחייב אותי גם להצביע על הטקסטים הטובים ביותר שקראתי השנה.
כי הרי תפקידה של הביקורת, כהגדרתו הרלוונטית מאי פעם של מתיו ארנולד, היא להביא לידיעת הציבור את "הטוב ביותר שנכתב ושנחשב בעולם" (רלוונטית מאי פעם בגין ים המלל הטריביאלי, הבנאלי, הצעקני, הנרקיסיסטי שאנו טובעים בו, בכל אמצעי התקשורת המטמטמים שמקיפים אותנו, מפייסבוק ועד ערוץ 2).
אז, לטעמי, אחד הטקסטים העקרוניים ביותר שנתקלתי בהם בשנה האחרונה בארץ הוא הטקסט שכתב רוגל אלפר במדור הדעות של "הארץ" בעקבות הפיגוע בתל אביב בינואר השנה. אני לא יודע אם אלפר עצמו מודע לכך שהטקסט הזה משמעותי יותר מאחרים בקורפוס שלו, לבטח לטעמי משמעותי יותר מהמאמרים ההיסטריים והמעצבנים שהוא מפרסם מדי פעם בחודשים האחרונים, שמייצגים את השמאל הישראלי בפאזה הנוכחית, הפאזה הילדותית, המתריסה והלא מצודדת שלו. אבל זה היה טקסט אחר, זה היה טקסט גדול ועקרוני, לטעמי.
אלפר כתב כיצד הגיבה הבועה התל אביבית – לא זו של העשירים במגדלים, אלא זו המעמד-בינונית, הבורגנית-בוהמיינית – לפיגוע שאירע בלב ליבתה בינואר השנה, פיגוע הדקירה באוטובוס.
כך נפתח המאמר וזוהי "הבועה" המדוברת:
"כשנכנסתי ביום רביעי בשמונה בבוקר לבית הקפה ליד בית הספר של בתי היו פניו של בועז, הבעלים, מודאגות כרגיל. חשבתי שהוא שוב מוטרד מכך שברגע שמתפזר גל ההורים שליוו את ילדיהם לכיתות, אין לו מספיק לקוחות. אבל הפעם היה מדובר בעניין אחר. "היה פיגוע", הוא אמר, "ליד 'התחתית'". בועז שותף גם ב"התחתית", בית קפה שכונתי ליד צומת מעריב, שנהפך למוסד חברתי בעיר, מעין "כסית" עכשווית. הוא אחד מסמליה התרבותיים של תל אביב. לטוב ולרע, הוא מייצג משהו מרוח התל אביביות העכשווית.
הוא מוקף בשכונה של משפחות מרכז תל אביביות מהזן שמזוהה עם הליברליות, השמאלנות והחילוניות של העיר. שכונה של משפחות חד־הוריות, חד־מיניות, סטרייטיות וחרדיות. כולם חיים בהרמוניה. אלה לא אנשי המגדלים האמידים שיעברו למיזמים המפלצתיים, שקמים על חורבות השוק הסיטונאי. זה ממש לב לבה של מה שנהוג לכנות הבועה התל אביבית. בית הספר לאמנויות השוכן כאן מעניק לנו איזה נופך אליטיסטי. יש כאן המון כלבים. יש יותר מדי צואת כלבים על המדרכות. זה מעצבן. מזה מתעצבנים פה".
וזוהי התגובה של "הבועה" לפיגוע:
"כשהגעתי לזירת הפיגוע ברחוב לינקולן כבר הסתלקו כל הניידות והאמבולנסים. לא היתה שם שום התגודדות. התנועה זרמה כסדרה. אף אחד לא הפגין. לא הניפו שלטי "מוות לערבים". לא צעקו שכהנא צדק. כלום. בצהריים יצאתי להסתובב. לא היה זכר לפיגוע. הוא כאילו לא קרה. בגינת קרית ספר הסמוכה ישבו אמהות עם תינוקות ונהנו מהשמש החורפית. ילדים עם ילקוטים חזרו מבית הספר בחבורות ודיברו על מה שהם מדברים, אבל לא על הפיגוע. בקרנות הרחוב, במכולת השכונתית וברחבה שליד הירקן לא נאספו תושבים מודאגים בחבורות כדי לאוורר את חרדותיהם, לצקצק בלשונם, לשאול מה יהיה ולהלין על המצב.
בשעת בין ערביים נראה הפיגוע רחוק, רחוק מאוד. אנשים לא צעדו שלובי זרועות ברחוב לינקולן. לא התקיימה עצרת מחאה בדרישה שהממשלה והעירייה ינקטו יד קשה כלפי הערבים ויסלקו אותם ממטבחי בתי הקפה. לא ביקשנו שכל עם ישראל יזדהה אתנו ויתפלל אתנו ויחבק אותנו. כנופיות של בני נוער לא הסתובבו ברחובות עם אלות וחיפשו ערבים לנקום בהם, ולא דהרו ליפו על אופניים חשמליים. מקסימום מישהי העירה שעוד פיגוע אחד כזה מסדר לבנימין נתניהו עוד כהונה כראש ממשלה, וגם זה נאמר בחצי חיוך מריר. לא שטיפחנו ציפיות למשהו אחר.
השכונה שלי הפסידה בקרב על שפיות המדינה, אבל ניצחה את הטרור".
כעת, למה זה מאמר עקרוני לדעתי?
האופציה הישראלית התל אביבית מצויה במצור, היא אופציה מיעוטית בישראל. בזה אין חדש.
אבל המצור הוא גם פנימי. כלומר, יש תחושה שהאופציה הליברלית-חילונית-שמאלנית שמייצגת תל אביב נכשלה גם כישלון פנימי, לא רק הפכה למיעוט ביחס לעולם הישראלי שסביבה. ואני חושב שאכן היא נכשלה כישלון פנימי בכמה עניינים מהותיים (בראש ובראשונה בחוסר הודאה בכך שהימין צדק לפחות בדבר אחד: הסכסוך עם הפלשתינים יותר עיקש ומסובך מכפי שחשבנו בעידן "המזרח התיכון החדש").
אבל באופן עמוק עוד יותר יש תחושה אצל הלא אטומים בינינו שהאופציה הליברלית-החילונית-השמאלנית כשלה ברובד אינטימי יותר. יש איזה היעדר ביטחון עצמי לא ממש מדובר ביחס לאופציה התל אביבית, שתחושת המיעוטיות החיצונית רק מחריפה אבל לא גרמה לו מלכתחילה. וזה תוכנו של הערעור הפנימי: האם בהעמידה את האדם היחיד במרכז עודדה האופציה הזו את הנרקיסיזם הילדותי שאנחנו רואים מכל עבר, על המסך ובחיים עצמם? האלהת האני הפרטי הקטן על פני כל השאר, העולם של תוכניות הרכילות והריאליטי, היא אולי התוצאה הפתטית של החזון הליברלי, תל אביבים שקועים בעצמם – אנחנו וחברינו – הם אולי הבשורה הגדולה (במירכאות כפולות ומכופלות, כמו שאמרו מורינו ביסודי) של החזון הזה.
ההיסטריה הפוריטנית שתוקפת את תל אביב בשנים האחרונות (פונדמנטליזם פמיניסטי, טבעוני, מזרחי, אנטי-קפיטליסטי וכו' – ואין לי התנגדות, לכל היותר ויכוח לעתים, עם הגילומים הלא פונדמנטליסטים של התופעות הנ"ל, אבל יש לי בהחלט רתיעה מהקיצוניות שבה המגמות הללו מתבטאות לעתים) נובעת גם מתחושת האשם שהאופציה הליברלית-האינדיבידואליסטית אינה תקפה יותר, היא רקובה, אטומה, "מיושנת" וכו'.
והמאמר של אלפר חשוב כי הוא מכיר בזה. הוא מכיר בקטנוניות הנרקיסיסטית של החזון הליברלי, גם אם לא ממש במפורש. אלא שהוא חושף את החלק הטוב של הנרקיסיזם הזה, את הגדולה של אספקט מסוים וחשוב שלו.
הנרקיסיסט אכן שקוע בעצמו לגמרי, אבל לכן הוא לא נופל טרף קל להזיות פוליטיות ולנחמות אידאולוגיות מפוקפקות. הוא לא מתנחם על שבריריות הקיום שלו ושל האמביציות שלו במין אחווה קולקטיבית לא כנה, הוא לא מפצה על תסכוליו האישיים בשנאה לאומנית, הוא לא מרווה את חסכיו בדביקות לאומית ולאומנית.
זה הצד ההרואי של הנרקיסיזם. הוא לא מוכן לקבל תחליפים לסיפוק האגו הפרטי. ולכן הוא דוחה כל נטייה קולקטיביסטית, קל וחומר סמי-פאשיסטית.
הפיגועים הם הפרעה בשבילו, מטרד – לא הזדמנות לשכוח את עצמו ולהיסחף באיזה זרם כללי של אחדות לשעה ושנאה לשעתיים.
הניצחון שלו על הפיגועים מתבטא בחזרה מהירה לשגרה – שגרת חייו הקטנים, או הזיות הגרנדיוזיוּת הפרטיות שלו, זה לא משנה בהקשר הזה.
מדינת תל אביב היא לפעמים קטנונית, אנוכית, שטחית, אופנתית, מגוחכת, מכחישנית-מציאות, יהירה (ולא תמיד עם סיבה מוצדקת, ואולי אין סיבה מוצדקת ליהירות), אדישה מצד אחד ועסוקה בעצמה באופן מעורר רתיעה מצד שני.
אבל –
אבל היא מסרבת, בדיוק משום כך, לכל מיני תחליפים מסוכנים למילוי הריקנות הפרטית: ללאומנות, לדת קודרת וצחיחה, להרואיות ותשוקת-מוות שנובעות מתסבוך וחוסר סיפוק אישיים, לשנאה קולקטיבית.
מבקר חופשי 