ארכיון מחבר: אריק גלסנר

סופר ומבקר ספרות

על "אמה", של ג'יין אוסטן, הוצאת "סנדיק ספרים" ו"אהבות" (מאנגלית: שי סנדיק, 553 עמ')

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחרי כמה עשרות עמודים של קריאה ביצירה הזו, שחגגה זה עתה מאתיים שנה לפרסומה, אתה נמלא אותה חדווה נדירה, חדוות ההכרה שאתה קורא ביצירת מופת. החדווה הזו נחלקת לחדווה שנובעת ישירות מהמעלות של היצירה עצמה מצד אחד ולחדווה כללית, על כך שאתה נוכח לדעת שיש ככלות הכל דבר כזה, "יצירת מופת". ובמילים אחרות: יש היגיון בקאנון. הרי גדודים של מבקרי ספרות אקדמיים זועמים יצאו בעשורים האחרונים בשצף נגד הקאנון, נגד אותה רשימה ארוכה של "יצירות מופת" כביכול שנכתבו על ידי "גברים לבנים מתים", יצירות שכל גדולתן לכאורה, כך נטען, נובעת מכך שהן היו יצירותיו של המעמד השליט או שהן ממשיכות לשרת את המעמד השליט ומבססות את שליטתו הכלכלית והפוליטית. אוסטן אמנם פחות פגיעה לאחת משלוש ההאשמות הללו בהיותה אישה (אם כי היא הייתה לבנה ובהחלט היא מתה), אבל גם היא לא חסינה בפני האשמות אופנתיות אחרות נגד "הקאנון": מעמד הפועלים אצלה כמעט ולא נוכח, למשל, וכך גם האימפריאליזם האנגלי שותת הדם, ואילו הפמיניזם שלה מפוקפק כהוגן. הנימה שלי כלפי המגמות הללו של "אסכולת הטינה", כפי שמכנה בכעס המבקר האמריקאי הרולד בלום את ההתקפות על הקאנון באקדמיה בעשורים האחרונים, ביקורתיות, אבל אני לא חסין בפני הספקות שהן מעוררות ונחרץ הרבה פחות מבלום (לא הדבר היחיד שאני פחות ממנו). ולכן, כשאתה נפגש ביצירה הקאנונית עצמה והקריאה מאששת את גדולתה – החדווה גדולה. אין שמחה כהתרת ספקות.

אז מהי הגדולה של "אמה"? מה יכול להיות מרעיש כל כך בסיפור בגוף שלישי על צעירה כפרית בת עשרים ואחת, אמידה ויפה, שחיה לה בדרום אנגליה, ומבלה את זמנה בניסיונות שידוך של בני חבורתה זה לזו, ובהשערות על חיי האהבה של בני חבורה אחרים? מה מופתי כל כך בסיפור קטן על צעירה עצמאית ודעתנית שנחושה לא להינשא לאיש אבל הסוף הטוב השמרני-הוליוודי לא פוסח עליה? מה יכול להיות מעורר התפעלות בקומדיה רומנטית שכזו? מדוע היא נתפסת מזה דורות לנקודה חשובה ביותר בהתפתחות סוגת הרומן?

צריך להפריד בין התחושה שאתה קורא ביצירת מופת, שדומה לתחושת הינשאות מעלה והיתקלות בשפע מתפוצץ של רשמים, לבין הניתוח של התחושה הזו. לא בטוח שהניתוח שלהלן יצליח להסביר את מלוא תחושת ההתפעלות, את החדווה המוזכרת. ובכל זאת אנסה להציע ניתוח לגדולה של אוסטן ב"אמה".

יסודות משניים בגדולה של אוסטן הם היסודות הסאטיריים. מדובר בעיקר בדמויות משנה בעלות אופי קבוע ולא מתפתח שיש בהן דבר מה מבדר ביותר. כך הוא אביה של אמה, ההיפוכונדר והאגואיסט התמים שלא מעוניין שאמה תעזוב אותו לטובת חתן ושמפציר בכולם לא לצאת מהבית בחורף הקר. כך היא גברת אלטון, מבני החבורה של אמה, אישה יומרנית וסנובית שמתפארת בייחוסה ומשרבבת אותו לצורך ושלא לצורך בשיחה. כך היא העלמה בייטס, עוד אחת מבני החבורה בכפרה של אמה, רווקה זקנה טובת לב אך פטפטנית שאינה יודעת להבחין בין עיקר לטפל. בדמויות הללו מפגינה אוסטן וירטואוזיות סאטירית. עוד יסוד משני להסברת הרעננות של הרומן נעוץ דווקא בדמות המרכזית, וליתר דיוק ביצירת מעין כפילה-יריבה לדמות המרכזית, הלא היא ג'יין פיירפקס, שכמו אמה היא צעירה ויפה ונבונה. כך נוצר לרומן הזה מבנה דו-מוקדי לא שגרתי. אבל אלה הם כאמור או בפשטות דמויות משנה או יסודות משנה בגדולה של אוסטן.

יסוד מרכזי אחד בגדולה של אוסטן היא ההמחשה שלה עד כמה חלק ניכר מחיינו אנו מפרשים את המציאות, עד כמה האדם הוא החיה-המפרשת. זאת ועוד: המחשתה של היצירה עד כמה חלק מרכזי בחייהם של בני האדם רוחש במסתרים בתוך נפשם. אנו עסוקים דרך שגרה בפרשנות של סביבתנו האנושית (מה הבוס חושב עלינו? ומה בת הזוג הפוטנציאלית? והאם חבר שלי כועס עלי או לא? ולהבדיל, האם הזר שעומד לידי בתחנה עומד להוציא מהתיק סכין או סיגריות?); ואנו מגששים למגע עם אחינו בני האדם, כאשר חלק נכבד שלנו, החלק הפנימי, חתום בפניהם וכך גם הם חתומים בחלקם מפנינו. אוסטן ממחישה את האמיתות הבסיסיות הללו באופן רב עוצמה דרך אֶמה, הבטוחה בעצמה והחכמה באמת (ובכך היא כבר דמות מרעננת, כי היא אינה הקלישאה על הטיפש הבטוח בעצמו), העסוקה ללא הרף בפרשנות כזו, בטוחה שהיא בוחנת כליות ולב וטועה שוב ושוב, באופן שיטתי ומרהיב, בפרשנות המציאות שלה. לא זו אף זו: אֶמה טועה גם בפרשנות מניעיה שלה עצמם. שידוכיה כושלים באופן ספקטקולרי והשערותיה על יחסי האהבים שרוחשים סביבה רחוקים מרחק עצום ממה שאכן מתרחש. וכך גם תפיסתה העצמית כמי שהיא חסינת-התאהבות מתנפצת לרסיסים. אלא שהווירטואוזיות של אוסטן מורכבת לא רק מהלקח הרציני אך הקומי שאמה לומדת על דלות יכולותיה הפרשניות ואי מודעותה העצמית. הווירטואוזיות של אוסטן נובעת מיצירת תלכיד נדיר בין הלקח המוסרי של הרומן לאופיו הבידורי המהנה. זאת משום שאוסטן מציירת בפרוטרוט מציאות שאכן ניתנת לפרשנות שאמה נותנת לה. הקורא, שמבין משלב מוקדם שאמה כנראה טועה בפרשנויותיה, מצוי, עם זאת, במתח עצום וכמה לגלות מה באמת קורה לנגד עיניו, מה היא הפרשנות האמתית למציאות המתעתעת שהוליכה שולל את אֶמה החכמה. האפקט הבידורי מתוחכם כשלעצמו אם נזכור שאף אחד לא נרצח כאן, אוסטן כותבת בעצם סיפור בלשי מותח ביותר ללא סנסציה ורציחות. אבל העיקר הוא שהיא מלכדת את הלקח המוסרי על עיוורונה של אמה במתח הבידורי, בתשוקה של הקורא לדעת מה האמת שמאחורי התעתוע.

יסוד מרכזי נוסף בגדולה נעוץ בסגנון של אוסטן. אזכיר רק שני יסודות מהתחום הזה (הסגנון של אוסטן) שקריירות אקדמיות שלמות יכולות להיבנות עליו (ולבטח נבנו). האחד, גלוי יותר, הוא האירוניה והסרקזם. למשל, במשפט כמו זה: "טבע האדם נוטה חסד לאנשים המצויים בנסיבות מעניינות, ולכן מובטח לאיש צעיר שידברו בשבחו אם עלה בידו להתחתן או למות". היסוד השני חמקמק יותר והוא חתירתה של אוסטן כמספרת לדיוק על ידי הכברת תיאורים ושמות תואר. כדוגמה אביא ניסיון להגדרת גוון עור של אחת הדמויות, ניסיון שעושות הפעם דמויות אחרות ולא המספרת אבל הוא ממחיש גם את סגנונה שלה: "ברור שלעולם אין בו ברק, אבל בדרך כלל גם אינו חולני למראה, ויש בו רכות ועדינות המשוות הדר ייחודי למראה פניה".

ככלל התרגום החדש של שי סנדיק קולח, וטוב שיש ליצירה מהמדרגה הזו כמה תרגומים לעברית. עם זאת, יש לערוך הגהה במהדורות הבאות שאני מקווה שתצאנה, כי ישנן טעויות הגהה לא מעטות. וכמו כן אציין שבכמה מקומות (מעטים) תהיתי אף על הדיוק בתרגום עצמו.

על "המחסל", של חגי ליניק, הוצאת "הספריה החדשה"

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"בשנייה הראשונה הציפה אותי תחושת התעלות. בשיאה נגעה בעומק הלב, ולפתע התפוגגה, נטשה, החליקה פרוקה ומאושרת אל המרחב, שבה הביתה, השאירה אותי ריק. ההוא שכב שם על הקרקע, כמאה מטר ממני, מת. אני הרגתי אותו". זו הפתיחה היפה של "המחסל", הרומן החדש של חגי ליניק, שספרו הקודם ("דרוש לחשן") זכה בפרס ספיר ב-2011.

הספר הוא מונולוג, "קדחתני" כמו שגורסת הקלישאה הביקורתית, של מחסל-צלף, מוכשר מאד במקצועו, שפרש ממקצועו זה בו עבד בשירות כוחות הביטחון הישראלי. הוא מהרהר על מעשיו בעבר, על המוות שגרם, נתקף בייסורי מצפון מצד אחד ("לאחר שאתה הורג, הגוף מתעמר בך, לאנושות יש אחוות בשר") ובפרנויה, אולי פרנויה מוצדקת, ששולחיו חשים שלא ניתן יותר לבטוח בו והמחסל עתיד להיות בקרוב מחוסל ("התחלתי לחשוד שאולי הם הגיעו למסקנה שאני מקרה אבוד והם מעוניינים למסור אותי לידיים זרות"). בין הרהוריו וזיכרונותיו השונים הקשורים למקצועו, הגיבור "שוזר", כמו שגורסת הקלישאה הביקורתית, זכרונות מעברו, למשל, מילדותו כבן לאם חד הורית גרמניה ולא יהודייה (דמות דומה הופיעה ב"דרוש לחשן") בעיירה קטנה או מושבה, וכן מתאר את יחסיו עם נשים ואת העבודות שבהן הוא עובד.

הגיבור הוא ואריאציה על הארכיטיפ הישראלי של "יורה ובוכה". ולקלישאה הספרותית הזו – הוואריאציה שמוגשת כאן אינה מספקת על מנת להופכה לרעננה, להחיותה. העובדה שהרומן "כתוב היטב", כלומר בעל משפטים מצוחצחים ומלוטשים, רק הופכת את הספר, מהבחינה הנדונה כעת, ל"קלישאה כתובה היטב". אבל בעיה יותר חמורה, ולבטח יותר אירונית ברומן שגיבורו הוא גיבור-פעולה, הינה היעדר העלילה או דלותה. ישנו כאן הרבה הרבה מלל וחיבוטי נפש אבל לא קורה הרבה. לא קורה הרבה לא במישור העלילה החיצוני וגם לא במישור הרגש הפנימי, רגש שחוזר שוב ושוב על אותן תחושות בסיס של ניחומים ופרנויה. ישנו גיבור שהתחרט על מעשיו ושמפחד שיתנכלו לו – זה בערך סך כל הפעולות שיש כאן. חומרי הילדות שנדונים כאן, כמו גם הסגנון המאני, או ההיפר אקטיבי, מורגשים כמי שבאו לנפח את הטקסט (חומרי הילדות), או להמחיש באופן מלאכותי את בהילותו (הסגנון), להסתיר שלמעשה הרומן דל הן בהתרחשות והן ברגש. כדי להמריץ את העלילה הכניס הסופר אנקדוטה שבה בפאב שכונתי פלט הגיבור סוד מדינה באוזני עיתונאי. אבל העיבוי הזה של הרומן מורגש גם הוא כניפוח מלאכותי ובעצם כוואריאציה נוספת על אותו טווח רגשי ועלילתי מוגבל של הרומן (חרטה, פרנויה). והנה עוד דוגמה, מקומית הפעם, לניפוח של הטקסט. הזכרתי את האם הגרמנייה של הגיבור. וכך הוא אומר לשולחיו משירות הביטחון: "אתם יודעים טוב מאד מאיפה היא באה, מאיזו מדינה. מהאסון האנושי שלכם באה הירושה שלי. מהעץ שאתם אוהבים לקנן בו, מהדם הגרמני. ואמרתי להם, כשמתחשק לכם אתם יודעים טוב-טוב ליהנות מפירות האסון. ממי למדתם להקים את תנועות הנוער, וממי למדתם את תרבות הגוף? הם שתקו. על תסמונת שטוקהולם שמעתם? צעקתי". הגיבור היורה ובוכה הקלישאי משתמש בקלישאה טלנובלית נוספת, כזו שמושמעת תדיר בביקורת נגד ישראל (איזה קטע! הנרדפים לשעבר הפכו לרודפים בהווה! כמה מעניין! כמה עמוק!). אני לא מתווכח עם צדקת העמדה עצמה, אלא מציין את העובדה שמבחינה אסתטית זו עמדה שחוקה-כבר, זולה וסנסציונית. בספרות, בניגוד לפוליטיקה, רצוי להימנע מקלישאות, ובספרות ובפוליטיקה כאחת רצוי להימנע מעמקות מדומה.

אני חושב שהספר הזה, של כותב בעל כישרון שהוכח ברומן הקודם, רומן שאמנם לא התלהבתי ממנו אבל היה בו בכל זאת משהו מרשים, מדגים תופעה רחבה יותר בתרבות הספרותית של ההווה. התחושה היא שהספר הזה נכתב "בכוח", בהתאמצות, כלומר מתוך רצון "לכתוב עוד ספר", דבר מה מתבקש לכאורה במיוחד אחרי הזכייה בפרס הקודם (הכה בברזל וכו'). אבל אם אין מה לומר לא חייבים לכתוב (המסר הפובליציסטי שמצוי כאן בתשתית, שאיני מפקפק שבוער בסופר, שניכר שהוא אכפתי לגבי המציאות הישראלית, ויש להעריכו על כך – צריך, עם זאת, למצוא לעצמו מוצא אחר). נכון, זה לא תמיד קל. זו גם דילמה אמיתית כי סופרים רבים חוששים, ובצדק, שבאקלים הספרותי הנוכחי, של ריבוי כותרים וחולשה של מוסד הביקורת, לו לא ייוותרו בתודעה על ידי פרסום תדיר של ספרים לא יזכו להכרה על פרסום מצומצם אך מובחר. ובכל זאת. ובכל זאת קוהלת צדק כשאמר "בני היזהר מעשות ספרים הרבה". ואכן הוא פרסם רק שלושה ספרים לפי המסורת (שיר השירים, משלי וקוהלת). והוא הרי היה החכם באדם.

על "הדרך של אידה", מאת ריקרדו פיגליה, הוצאת "חרגול" (מספרדית: ליה נירגד, 215 עמ')

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בתרבות הספרותית העברית הצעירה, בתרבותנו הספרותית המודרנית ששורשיה מזרח ומרכז אירופיים חמורי סבר (רוסים וגרמנים), לא רווחת ההבחנה שקיימת בתרבות האנגלו-אמריקאית בין "ספרות ז'אנר" (מדע בדיוני, פנטזיה, בלש, ספרות נוער) ל"ספרות יפה". זו הבחנה היררכית ביסודה שמבדילה בין המטרות השונות של "ספרות הז'אנר" הבידורית והספרות היפה המכוונת ליותר מכך (יופי, גילוי עצמי, "חינוך" במובן הרחב של המילה). אבל אחת מתוצאותיה של ההבחנה הערכית היא דווקא ליברלית: ספר ז'אנר לא נשפט לחומרה לאור ערכים שהוא לא מתכוון למלא מלכתחילה. כאשר ההבחנה ברורה, יש פחות טעם לצאת בשצף קצף נגד "ספרות ז'אנר" כי הרי אות האזהרה נכתב כבר מראש בשם ההוצאה או הסדרה שבה הספר יוצא, בעיצוב העטיפה ואף במיקום דוכן המכירה. אצלנו, כמדומה, ובגלל צעירותנו וקוטננו ושורשינו התרבותיים, כאמור, יוצאים כיום ספרי ז'אנר רבים ללא כל אותות אזהרה כאלה, מעורבים ללא הפרד ב"ספרות יפה" (שיכולה כמובן להיות גרועה בהתאם לערכיה שלה).

אבל חלק מהבעיה כיום ביחסים בין "ספרות הז'אנר" ל"ספרות היפה" אינו מקומי ישראלי אלא עולמי. בגלל התחושה שהתרבות הספרותית מצטמצמת, קהל הקוראים מתכווץ, מיטשטשים והולכים הגבולות בין סוגי הספרות, מתוך, יש לשער, אמונה של סופרים ומו"לים ש"ספרות הז'אנר" מושכת-הקוראים היא תקוותה העיקרית של הספרות והקריאה. כך, למשל, אנחנו מוצאים את עצמנו מוצפים בלשים בספרות הרבה יותר משיעורם של הבלשים באוכלוסייה.
"הדרך של אידה", של הסופר הארגנטינאי ריקרדו פיגליה (יליד 1941), ודווקא משום שיומרותיו גבוהות יותר מאשר הרומן הבלשי השכיח, דווקא משום שהוא "רומן בלשי פילוסופי", מדגים בחריפות את מצבה העגום של הספרות הרצינית כיום. למעשה, יותר מכך: הלא מודע של הרומן הזה, או הסב-טקסט שניתן לחלץ ממנו ושלא אליו כיוון הסופר, מדגים בבהירות לא מצויה את המשבר הספרותי שאנחנו נתונים בו.

לכאורה, מדובר בסיפור בלשי לא מזיק ואף מענג באופן מתון. נכון, הוא מואץ יתר על המידה, אין לפיגליה את הסבלנות של רבי האמן הריאליסטיים של הסיפור הבלשי, אבל על כך מחפה לכאורה "הפילוסופיה" המוזכרת. נכון, היא לא מקורית ולמעשה שטחית ורצופה "ניימדרופינג", אבל גם זה מהנה בדרכו, העיכול הקל של "הפילוסופיה" המוכרת והתחושה שאתה מזהה את "השמות" המושלכים לעברך מלוא החופניים. הגיבור הוא סופר ארגנטיני בשם אמיליו רֵנסי, שמקבל (כנראה בשנות התשעים; הרומן עצמו ראה אור בספרדית ב-2014) הצעת עבודה באוניברסיטה אמריקאית יוקרתית. המרצָה שהזמינה אותו לחוג לספרות היא פרופסורית מושכת, מבריקה וניאו-מרקסיסטית בשם אידה. השניים מנהלים רומן חשאי במרוצת השנה האקדמית. אלא שאז קורה אסון לאידה, אסון שלא ברור אם הוא תאונה או מעשה אלימות, ואם אלימות האם אלימות עצמית או בידי אחר. במקביל, שורת מטעני חבלה ומעטפות נפץ פוגעות במדענים ברחבי ארצות הברית. האם יש קשר בין מותה של אידה לשורת הרציחות הללו?

במישור מסוים זה, כאמור, רומן בהחלט לא מזיק. קצת כמו ג'ורג' מ"סיינפלד" שהחליט לרכז את הנאותיו יחדיו (צפייה בטלוויזיה, סקס ואכילה – עיינו שם), לאנשי ספרות הרומן מאחד את ההנאה הייחודית מהסיפור הבלשי (לא רק ההנאה מהמתח, אלא גם עונג קלישאת הבדידות המלנכולית של הבלש, כאן אמיליו, האופיינית לז'אנר) בהנאת הקריאה על אנשי ספרות ועל דעותיהם על סופרים (יש כאן כמה דעות מעניינות; פיגליה הוא בהחלט אדם משכיל). אבל במישור אחר, במישור הלא-מודע של הטקסט, כאמור, הרומן הזה בהיותו רומן בלשי (כלומר, כבר במסגרתו הוא מאחד בין ספרות לפשיעה), שעוסק בעצמו באנשי ספרות נרצחים ובולשים (אידה ואמיליו בהתאמה), אשר תפנית מכריעה בחקירת הפשע שמתנהלת במרוצתו נובעת מניתוח טקסט ספרותי של ג'וזף קונראד ואשר בו הרוצח עצמו הוא קורא נלהב של ג'ויס, חושף דבר מה מהותי ביחס לשכיחותו של הרומן הבלשי כיום. זאת משום שהסופר מודע לכך שמעמדה של הספרות כיום מעורער. גיבורו כותב כך, בשלב מוקדם ברומן, על הסטודנטים שלו: "הם יודעים שבעולם בחוץ אף אחד לא מתעניין במיוחד בספרות ושהם האוצרים הביקורתיים של מסורת מפוארת הנתונה במשבר". כך שהמשך הרומן שאנו קוראים – ההלחמה העזה במיוחד הזו בין הספרות הגבוהה לספרות הבלש (כאמור, ספר-בלשי על אנשי ספרות שהופכים לבלשים או לנרצחים ושהדרך לפענוח הרצח עוברת דרך פענוח של טקסטים) – מתפרשת כמענה שמצא הסופר לאותה שוליות של הספרות. המענה הוא כתיבתה של ספרות סנסציונית (כי זו הרי הספרות הבלשית ביסודה), ספרות שבה רכיב העלילה בגרסתו הזולה ("מי עשה זאת?") מרכזי, יצירת עולם שבו יש שימוש מעשי לקריאת ספרות: גילוי רוצחים.

אבל הגאולה של הספרות תבוא, אם תבוא, רק בידי כתיבת ספרות מעולה, ורצוי ספרות מעולה ורלוונטית. לא בהנמכת הסטנדרטים. לכן, למרות העונג הכמעט מכאני של הסיפור הבלשי, העונג הכמעט לא רצוני שיש בקריאה, וגם אם נתעלם מהצורה הקלישאית להחריד שבה מתוארת כאן ארצות הברית, במין "ביקורת תרבות" "מקיפה", שאומרת את כל הדברים "הנכונים" שרגילים בחוגים המשכילים-למחצה, או אף המשכילים, לומר על אמריקה, הרומן הזה זניח למדי.

שלושה קצרים

1. א': הוא מתעניין בדברים יוצאי דופן רק על מנת לחוש יוצא דופן – לא בגלל שהוא עצמו יוצא דופן.
ב': אבל עצם רצונו העז לחוש יוצא דופן הופך אותו ליוצא דופן.

2. לפעמים הסיבה שמי שעבר את גיל שלושים מפסיק להיות "קומוניסט" (כלשון האמרה הידועה) אינה נובעת מכך שהוא "התפכח", אלא פשוט מכך שהוא התברג.

3. כאשר אתה נקי – אחרי מקלחת – אתה מרגיש חכם ואפילו צודק יותר.

 

על "אישוליים", של אלי שמואלי, הוצאת "פרדס" (286 עמ')

פורסם לראשונה ובשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

נסו לא להחמיץ את הספר הצורב והחזק הזה. זו ספרות. כך זה נראה. חי ובוטה וכואב ומתנועע ושוב חי. זהו רומן שהנו נצר לשושלת העברית הגדולה של גבריות שרוטה, אולי התופעה המובהקת ביותר במסורת הספרותית שלנו. שלושת קודקודיה הגדולים של המסורת הם ברנר, חנוך לוין ויעקב שבתאי (ובפריפריה של המסורת מצויים ברדיצ'בסקי, שופמן, גנסין; ועוד יותר בפריפריה: יזהר, שדה, עוז, קנז ועוד). זו מסורת של גברים שמרגישים לא אהובים על המין הנשי – "גבר לא אהוב אחד ושמו גבר'ל" (לוין); "ריח רע יוצא מפי, לאישה לא נשקתי מימיי" (ברנר); גולדמן שלא מאמין שאישה יכולה לאהוב אותו (שבתאי) – ומעניין עד מאד מדוע התרבות שלנו הוציאה מתוכה גדולי ספרות שזו חוויית התשתית שלהם. גם דיכוי הגוף הגברי בתרבות הגלותית וגם, ההיפך, הערצת הגוף הגברי הלוחם והחלוץ בתרבות העברית החדשה, תרמו לכך (ולכן מצבו של הגבר היהודי הפגיע בתרבות העברית מסובך יותר מעמיתו, בתרבות היהודית אמריקאית, כמו פורטנוי של פיליפ רות, למשל).

הגיבור כאן, המספר את סיפורו בגוף ראשון, הוא יהושוע. יהושוע הוא צעיר ירושלמי חסר אמצעים שעובד בעבודת דחק בדואר, שם הוא הוצב בידי חברת כוח אדם. יהושוע נפלט מהצבא ואחר כך הפסיק את לימודי הפילוסופיה שלו וחי במחסן ירושלמי עלוב. הוא בתול שנטרף מתשוקה אך לא מצליח לשכב עם בחורה. הוא לא מספיק אטרקטיבי להרגשתו, לא מספיק מוצלח, לא מספיק נורמלי. יש כאן תיאורים עזים ביותר של התשוקה הגברית הלא נמלאת, של העולם השטני שבו יש כאלה שזוכים ויש כאלה שלא זוכים בתענוג הבסיסי כביכול של המין. עולם שדי שבו נוסע יהושע עד חיפה על מנת להידחות בידי בחורה שגם הוא אינו משתוקק אליה ביותר, שבו פורקן חלקי מושג באמצעות מפגש עם בחורה נכה שמוליכה אותו שולל (הנואשות למין אינה רק מנת חלקם של הגברים), שבו הוא נוסע לסיני על מנת להידחות בידי תיירות מגניבות. זירת החיפושים והתעייה והייאוש היא הזירה הירושלמית. זו עיר של עוני ועליבות, שמתוארים כאן באופן רב רושם, גיהינום של כיעור שהבזקי יופי לא מושג מכתימים אותו פה ושם, עיר שהאופיום הלאומני ששואפים תושביה נועד לעזור להם לערפל מעט את מודעותם לעליבותם. זו עיר שבה פריצתה של מלחמה היא התקווה היחידה של היהושוע-ים שלה לקצת תשומת לב נשית, כיוון שהגברים מצויים בחזית.

שמואלי מצליח לא ליפול בפח הממתין לספרות "דכאונית" והוא פח הדריכה במקום. הגיבור שלו יודע וחוזר ונוכח לדעת שאין הרבה תקווה ליציאה מהמצב בו הוא נתון. אבל הסופר לא חובק ידיים ולא דורך במקום לרגע. הוא מניע את העלילה והגיבור במיומנות הלאה וקדימה וכך נוצרת דהירת פרוזה מיוחדת במינה, דהרה שמתארת היתקעות במקום אחד. הפעלתנות של העלילה גם תורמת להצלחה המיוחדת במינה בסוג כזה של כתיבה: היעדר תחושה של רחמים עצמיים, למרות שאלה כביכול הנושא של הרומן. עוד תורמת לניטרול תחושת הרחמים העצמיים יכולת ההתבוננות של הגיבור (והסופר שעומד מאחוריו) בעליבותם של אנשים אחרים. הוא לא מביט רק פנימה. יש במבט שלו אכזריות וחמלה. ועם זאת, יש בגיבור גם צד לא סוציאלי, דבר שמבחין בינו לבין גיבוריו של ברנר, למשל, שיש להם סופר-אגו אימתני. מדי פעם, כמו אצל כמה מהכותבים במסורת הזו, מנסה יהושוע להבין מדוע המר כך גורלו. מה, מה הופך אותו לשונה, לדחוי, למי שמצוי בצד המפסיד של החיים. האם זה משהו שקרה לו? האם זה משהו שהוא הנו? יש כמה הבלחות קצרות מהאוטוביוגרפיה שלו שתורמות להסבר אפשרי (אם דיכאונית). אבל הפתרון לא מוצע ברומן. ואני חושב שטוב שכך (ישנם כמה הסברים אפשריים מתחום הנפש ומתחומים אחרים).

זו יצירה שמלכדת בוטות בפיוט, פיוט חי, לא קישוטי, לא צעצועי. יהושוע כותב לעצמו רשמים בפנקס (אולי אף ברמז מודע לגיבור "בחורף" של ברנר, שבפתיחה המפורסמת כותב: "עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ'חיי' – 'חיי' – במרכאות כפולות: עתיד והווה הלא אין לי; נשאר רק העבר"). אם לדלג מהגיבור הכותב אל הכותב הכותב את הגיבור, הרי ש"אישוליים" מדגים איך בידיו של כותב מוכשר, שנמנע מהתקרבנות ומדריכה במקום, הופך הכאב לחומר הגלם הספרותי החזק ביותר.

ואגב, אולי אין זה מקרה שהרומן הזה יצא בהוצאה קטנה יחסית. אני מוטרד בעת האחרונה מהצטברות העדויות על כך שכמה מהיצירות העבריות המעניינות ביותר של השנים האחרונות לא רואות אור בהוצאות המרכזיות והחשובות שלנו. שלושה ספרים טובים עד טובים מאד שראו אור בשנים האחרונות – "שיר של יום" של יובל יבנה, "חזרה" של יואב בר-חיים והספר שלפנינו – טובים ממרבית הספרים העבריים האחרים שקראתי בשנים האחרונות, יצאו לאור בהוצאות קטנות ולא זכו לחשיפה ראויה.

על "סילנד", של נגה אלבלך, הוצאת "עם עובד" (166 עמ')

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

המסורת הספרותית העברית הרלוונטית ביותר למציאות הישראלית הנוכחית היא המסורת של יהושע קנז. היא רלוונטית דווקא משום שהיא הכי פחות הולמת את פניה של המציאות הישראלית בהווה. זו מסורת צוננת ומתבוננת, נעדרת רגשנות ואף נוטה לאכזריות, מסורת שמדגישה את הניכור של היחיד, הטירוף או ההתמכרות לאמנות שלו, דווקא על רקע של מסגרות ישראליות קולקטיביות חונקות (הצבא, תנועת הנוער, המושבה, המוסד הסיעודי, הבניין המשותף הישראלי). אם נדונו לחיות על החרב, לפחות נחיה – כלומר את חיינו שלנו, מזכירה לנו המסורת של קנז. המעלה הבסיסית של "סילנד" נובעת בעיניי מכך שהסופרת פועלת במסורת הזו אך מבלי להיות חקיינית שלה. היא מציגה כאן גרסה רכה אך לא רכיכה של קנז. ישנה כאן כתיבה במסורת הקנזית, אמנם הרחק משיאיה, אבל החמימות המפתיעה והלא מניפולטיבית או מזויפת שמזריקה הסופרת למורשת הזו, ובמפתיע, דווקא מחזקת את רושמהּ.

שלוש דמויות ראשיות בסיפור המסופר בגוף שלישי, מסופר בטון מאופק אך לא עצור, מרוחק מעט אך לא צונן. שתיים מהן הם דיירים בודדים בבניין תל אביבי (נדמה לי שלא מוזכר בפירוש שהבניין תל אביבי, אבל זה הרושם). האחד, נתן כרמי, פנסיונר שעבד עשרות שנים בבנק. כרמי הוא חסיד גדול של מוזיקה קלאסית. בפתח הרומן אנו רואים אותו מתרעם על שכנים בבניין שהכניסו חול לחדר המדרגות. הנה, אם כן, האלמנטים הקנזיים עוברים לפנינו בסך: עריריות, אמנות, בניין משותף, אלימות כבושה. אבל בסטייה מקנז, האנושיות והחום בדמותו של נתן גוברים על הצדדים הקשים שבקיום שלו. כשהוא מגלה שבבניין מסתתר מהגר עבודה מבולגריה, שברח מהמעסיק הישראלי המרושע שלו והוא נטול דרכון, הוא מחליט לארח אותו בביתו ולסייע בידו. כמובן, העריריות של נתן נוטלת חלק בהחלטה הזו. אבל הסופרת מעצבת את דמותו באופן משכנע כך שצרכים נפשיים לא מודעים אינם מתפרשים כמניעים היחידים לפעולתו. יש גם אנושיות ומוסריות. גם זה האדם. הדמות השנייה בבניין היא גליה, מורה רווקה צעירה. גם בגליה יש צדדים אפלים: "גליה ישבה בחדר המורים ההומה משיחות, ורגש חדש ושקט רחש בה […] יצר התעללות, צורך לא מוכר לרדות בילדים, להטיל עליהם משמעת בדרכים לא רכות". בהמשך היא מנהלת פרשיית אהבים עם אח של אחת מתלמידותיה והיא משתתפת איתו בצילום ושידור באמצעות האינטרנט של משגלים משותפים (בהתחלה כשפניה מוסתרות במסיכה). אבל הקנזיות הקשה, מפתה לומר "הגברית" (ואולי גם "המודרניסטית"), ממותנת גם כאן. ביצר הסדיסטי שהתגלה בה ביחס לתלמידיה גליה משתפת את עמיתותיה ("'מה את שקטה כזאת?' שאלה אותה חוה. 'סתם, מהרהרת ביצר הסדיסטי שהתגלה אצלי בשיעור האחרון'"), וכך, במודעות העצמית לקיומו, מקהה את עוקצו. ואילו מופעיה הליליים באינטרנט מתפרשים לה כסוג של תקשורת בין אישית. מתפרשים גם כמרד בתרבות הסמארטפונים המופשטת וחסרת גוף (התקשור באמצעות המכשיר) שהיא מזהה אצל תלמידיה בני הדור החדש. גליה והחבר שלה (וכך כמדומה גם הסופרת) מפרשים, ובאופן מוטעה לדעתי, את אופנת תכניות הריאליטי כרצון ביחס אנושי חם: "'לאנשים יש צורך להיחשף, צורך שיכירו אותם […] הם כמו אמנים, הם רוצים לזכות בהכרה, רק לא על האמנות שלהם אלא על עצם קיומם". הערוץ האינטרנטי הפורנוגרפי שהם מייסדים מתפרש להם כסוג של אמנות, כהמשך התשוקה לזכות בהכרה. שבח מגיע לסופרת על מיקוד המבט בסוגיה החשובה מאד הזאת, אבל הטעות שלה נעוצה בהתעלמות מהאופי התחרותי הבדלני של המאבק על תשומת הלב: אנשים רוצים להופיע בטלוויזיה לא רק כי הם רוצים לזכות ב"הכרה", אלא כי הם רוצים להיות טייקונים של תשומת לב, כלומר סלבריטאים, הם רוצים לזכות בהכרה יותר מאחרים. בכל מקרה גליה, כמו נתן, אוהדת את סבלו של העובד הזר הבולגרי ומסייעת לנתן בתכנית לחלצו מהמצוקה שבה הוא שרוי. הניכור הקנזי הופך לחמימות אנושית, דיירי הבניין המשותף פועלים במשותף על מנת להגן על הזר – וכל זה מבלי לגלוש לקיטש.

מכיוון שהניכור וההיחלצות מהניכור ניצבים בלב הספר הזה, גם הקטע הפוסטמודרני הקצר בו מספרת לנו לפתע הסופרת על חייה שלה ("גם אני יוצאת החוצה עכשיו, מוציאה את עצמי בכוח מבין השורות […] אני יושבת כאן וכותבת. סביבי קירות עמוסי ספרים"), אינו נחווה לא כמניירה ולא כנרקיסיזם (כפי שניתח ברוב עניין מבקר התרבות כריסטופר לאש, בספרו "תרבות הנרקיסיזם", את הנכחת הסופר בספרות האמריקאית של שנות הששים והשבעים). יש כאן הלימה למהלך הכללי של הרומן: הסרת החציצות בין בני אדם.

קצרים על אקטואליה

אני מידרדר לכמה הערות "על המצב". מקווה לא למעוד בעתיד, להיות חזק.

1. תקדים היסטורי א': הימין והשמרנות בכלל מצויים באופנסיבה אדירה – אצלנו, אבל לא רק אצלנו. היו תקופות כאלו בעבר, אולי מנחם לדעת. אחרי תבוסתו הסופית של נפוליאון ב-1815 ירדה עלטה על אירופה, בעיני הליברלים של אותו דור. שלטון רסטורציה וריאקציה ארוך. אגב, גם אז לימין היו כמה טיעונים טובים מאד (רצחנותה של המהפכה הצרפתית, הטירניות של שלטון נפוליאון). ואגב נוסף: שמאל היסטרי ומקצין אינו תגובה מועילה או אף אסתטית לאופנסיבה הזו.

2. תקדים היסטורי ב': כדאי לקרוא כמה מגדולי הרוח האירופאיים בעידן המודרני (אני אומר לעצמי) כשהם עומדים נבוכים ונמנעים למול השטף הרצחני של מלחמות הדת בין הקתולים לפרוטסטנטים (נגיד, מונטיין) כדי לשאוב מעט נחמה והשראה: יש עידנים שבהם הקנאות מושלת והחוכמה נעדרת ולכן מתכנסת. אנחנו בעידן דומה, אולי. מבלי להכחיש שהמערב וערכיו (יש דבר כזה) עדיף לאין ערוך על דעאש.

3. מראיון שערך חיים אתגר (אני לא מחמיץ אף תוכנית) עם ינון מגל בערוץ 10 ושודר אתמול (אם הבנתי נכון, בזימון מקרים מוצלח, הריאיון, או ה"פרופיל", נערך ימים אחדים לפני התפוצצות הפרשה המדוברת) הבנתי בו זמנית מה מפחיד בימין ומדוע חלק מהטיעונים שלו מוצדקים ולכל הפחות מחייבים התייחסות רצינית.

המפחיד – התחושה של מגל שהוא חי "בפעמי משיח" (או "מרגיש פעמי משיח"). מגל עצמו התלבט אם לומר זאת ולבסוף אמר. זה מפחיד. גם מנקודת מבט דתית זה מפחיד, כי מי לידינו יתקע שהקולות שאנו שומעים הם אכן "פעמי משיח", אם אפילו רבי עקיבא טעה בזה (הרי כך אמרו לו חבריו בחז"ל: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ואין בן דוד בא"). וזה רבי עקיבא – אני לא מדבר על שבתאי צבי והנוהים אחריו. מי שחושב שהוא שומע "פעמי משיח" ייתכן ואינו שומע קולות מסוכנים מתקרבים.

אבל מפחידה גם הייתה התגובה של כמה מערביי מזרח ירושלים שהתקבצו סביב מגל באקראי בסיורו בעיר. קודם כל, ההכחשה הפלסטינית הרווחת שבית המקדש היהודי היה קיים אי פעם על ההר. כך אמר לו אחד המשוחחים איתו. אני רואה את העמדה הזו בחומרה רבה משום שהיא מעידה על חוסר יושר ורצינות בסיסיים, שיכולים להוות מצע למשא ומתן. בני השיח של מגל כפרו שהיהודים היו אי פעם בהר הבית, הר הבית הוא "שלנו" בלבד, אמר אחד מהם. אני חושב שלא צריך להתייחס לזה בסלחנות מחויכת. הכרה במציאות כאן משולה להכרה במציאות האחר.

עוד מפחידה הייתה האמירה של אחר שהוא מצפה שהיהודים יחזרו למקום מוצאם – כלומר לאירופה. זו, כנראה, גם עמדה פלסטינית רווחת (שאינה בלתי קשורה לעמדה הראשונה, של הכחשת הקשר להר הבית). ומה יקרה אם הפלסטינים ישלטו בארץ? שאל אתגר או מגל (איני זוכר). נעשה לכם מה שעשיתם לנו, אמר הפלסטיני. ומה עשינו לכם? הקשה השואל. אתה אדם חכם, ענה הפלסטיני באירוניה, אתה יודע את התשובה.

זו הייתה שיחה (שיחה אקראית ולא של מנהיגים "קיצוניים") מפחידה ומייאשת.

 

4. בתמצות, אלו שלוש הסיבות לעלייה המטאורית בכוחו של הימין בארץ בשנים האחרונות (מלבד הסיבה הדמוגרפית):

כישלון קמפ דיוויד וטאבה (2000) והאינתיפאדה השנייה

כישלון השגת שקט בדרום למרות פינוי ההתנחלויות עד לגבולות 67 ("ההתנתקות") (2005)

הכאוס המזרח תיכוני בעקבות "האביב הערבי" (2011 ואילך) – הוא גם הזכיר את המציאות האלימה שאנחנו חיים בתוכה במרחב המזרח תיכוני וגם איפשר לתסרט ולחזות את הכאוס הזה משתולל בישות פלסטינית עתידית, אם תקום כזו.

 

מכל זה השמאל לא יכול להתעלם ולהתפתל, אלא עליו להציג חזון שתואם את שלוש ההתפתחויות הללו בעשור וחצי האחרונים.

על "משחקים ושעשועי שווא", של ג'יימס סולטר, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: יונתן דה שליט, 213 עמ')

פורסם בשינויים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קצת ארוטיקה בסגנון הנרי מילר, קצת אמריקאים בפריז בסגנון המינגוויי, קצת שוטטות בדרכים בסגנון קרואק, קצת מין ושוטטות בדרכים ושפה ברוקית בסגנון נבוקוב. מה יכול להיות רע? כמובן, זה כבר רע בדיוק בגלל זה. בגלל תחושת החיקוי החריפה שיש כאן.

הרומן הזה ראה אור לראשונה ב-1967. מחברו, ג'יימס סולטר (1925-2015), היה כותב פורה שכתב גם רבות לקולנוע. יש כאלה, בארה"ב, כך אני למד מהביקורות על העטיפה, שמעריכים מאד את פועלו הספרותי בכלל ובפרט את הספר הזה. על פועלו בכלל אין לי ידיעה ולפיכך דעה. על הספר הזה יש לי: זה ספר מעצבן מאד. הוא מעצבן לא משום שכותבו חסר כישרון, אלא משום שכותבו הוא דווקא "ספרותי" מאד ולכן יוצר קיטש מתעתע שמתחזה לספרות טובה, ספרות "middle brow" (כלומר, ספרות המתחזה לספרות טובה, "high brow") קלאסית, אם יותר לי האוקסימורון.

אבל מה בדיוק מעצבן? יש פעמים שהמעשה הביקורתי הוא בדיוק זה: לנסות להבין מה, מה מעצבן בספר. המספר הוא אמריקאי שחי בצרפת, בתחילת שנות הששים
כמדומה. הוא מחליט לצאת מפריז לצרפת "האמתית", צרפת הכפרית ומשתכן בדירה של חברים עשירים בעיירה בפנים הארץ. שם בא לבקרו חבר אמריקאי צעיר ונאה בשם פיליפ דין. דין זה מנהל רומן עם בחורה צרפתייה יפה, מושכת ופשוטה בשם אן-מארי. עיקר הרומן הוא תיאור שיטוטיהם של דין ואן-מארי ברחבי צרפת. שיטוטיהם וזיוניהם. זה בפירוש רומן ארוטי. כעת, צרפת היא דבר יפה. ונעורים הם דבר יפה. ואנשים יפים – הרי יפים גם הם. ומה יותר יפה מסקס יפה בין צעירים יפים על רקע נופי צרפת היפים, המתואר בשפה פיוטית וסמיכה, אכן שפה יפה, באופן לא לגמרי ישיר, ומצטנע-חצוף? בקיצור מרוב יופי בא לי להשליך את הספר הזה מהחלון. זהו קיטש. הרי צדוֹק צדקו קאנט ושופנהאואר והמסורת האסתטית הגרמנית הגדולה: "היפה" שונה שוני גדול מ"הנעים". פיצה צריכה להיות "נעימה". צימר צריך להיות "נעים". גבר או אישה יכולים להיות "נעימים" לעין. אבל אמנות – הו לא. ופתאום נזכרתי מה עוד מזכיר לי הספר הזה: את הסרט הקיטשי, אכן "היפה", "גבר ואישה" של קלוד ללוש, שיצא לאקרנים רק שנה אחת לפני הרומן שלפנינו (1966) וזכה באוסקר. גם שם יש אנשים יפים ונופים צרפתיים יפים וטראגיות מגוחכת ונטולת הומור. האם רק מקרה הוא (וסולטר היה מעורה, כאמור, בעסקי הקולנוע)?

מלבד הקיטש חמור הסבר (באופן מגוחך) – אהה האהבה והמוות והפאתוס של השפה! – יש את העניין של הסקס. הסקס הזה מעצבן כשלעצמו כי הוא מפגין איזה עירוב של פיוטיות ובוטות, כאילו הסופר רוצה להפגין בראוותנות את יכולותיו הלשוניות ובו זמנית את הבוז לצעיפי השפה. אבל עיקר הבעייה היא השעמום. כי המין בפרט והאושר בכלל (והמין כפסגת האושר האנושי אצל חלק מהאנשים) הוא חיוני לְסיפור, כלומר לכל סיפור. בהכללה ניתן לומר שהמהות של נרטיב, כל נרטיב, היא הניסיון של הדמויות להגיע לאושר, הדרך אל האושר, כלומר, בחלק ניכר מהמקרים, הדרך אל המין ("והם חיו באושר ואושר"). אבל יש דבר מה קטלני לנרטיב כשהוא מורכב מתיאור של עשרות פסגות, עשרות מפגשים מיניים ממומשים. כי כך נוצר נרטיב שכולו "סופים" של סיפורים. הסיפור חסר מן הספר. ואז אתה קורא ונאנח: לא, לא עוד זיון, וגם אם הוא כעת אנלי (יש כאן כובד ראש קומי למדי בתיאור הרגע, הרגעים, בו אן-מארי מפקידה את אחוריה לאהובה המשתוקק). בקיצור, חלק גדול מהרומן הזה נטול התפתחות, נטול סיפור.

ונוסף על זה מגיע גם הקטע הפוסטמודרני המנג'ז של המספר המבוגר. המספר שמדי פעם צץ ואומר לנו שהוא הרי המציא את הכל. אל תאמינו למילה. ובעצם לא. שהוא מקנא בזוג הזה. אבל בעצם הוא הרי המציא אותם. אבל אולי לא.

כפי שחדי העין שבין קוראי הביקורת אולי הבחינו: זו ביקורת שלילית. אבל היא שלילית מאד, שוב, לא בגלל שזה ספר גרוע מתחילתו לסופו. הביקורת קטלנית כי זה ספר מתעתע ומטעה. בחלקים הראשונים שלו בהחלט נהנה הקורא מתיאור הנופים היפים. מההווי האלכוהולי הדקדנטי של אמריקאים יפים וטראגיים בפריז. מכך שיש כאן משהו מפיצג'ראלד (אותו שכחתי למנות לעיל) ושאר ההשפעות. הוא גם מתמסר בהתחלה, הקורא – כלומר אני, למה לדבר במעורפל, "הקורא" – לארוטיות וללכידתה בשפה, שיש בה דבר מה ענוג ואינטנסיבי בו זמנית. אבל אט אט מתהדקות תחושת המחנק הקיטשי והשעמום. והעצבים.

כמה הערות מראיון של וולבק

הראיון שערכה ב-2010 Susannah Hunnewell ב"paris review" עם מישל וולבק הוא ראיון מאלף
הנה הקישור לראיון הארוך המלא

ריכזתי להלן כמה ציטוטים נבחרים מהראיון ובקצרה ציינתי מדוע הם כאלה

1.
“How do you have the nerve to write some of the things you do?” I asked him. “Oh, it’s easy. I just pretend that I’m already dead.”
לכתוב כאילו אתה כבר מת ובלי לחשוב על התוצאות בעולם הזה

2.
INTERVIEWER
You are a fan of the nineteenth-century social reformers, especially Auguste Comte, the founder of Positivism.
HOUELLEBECQ
Most people find Comte unreadable because he repeats himself to the point of madness. And medically speaking, he certainly wasn’t far from insanity. As far as I know, he is the only philosopher who tried to commit suicide. He threw himself into the Seine because of a broken heart. They pulled him out and he spent six months in a sanitorium. And this was the father of Positivism, which is considered to be the height of rationalism.

אוגוסט קומט כמטריאליסט עם חיי נפש סוערים – פילוסוף "צונן" שמנסה להתאבד – זה וולבק בתמצות (ועיינו בשתי המובאות האחרונות)

3.

INTERVIEWER
So what made you write your first novel, Whatever, about a computer programmer and his sexually frustrated friend?
HOUELLEBECQ
I hadn’t seen any novel make the statement that entering the workforce was like entering the grave. That from then on, nothing happens and you have to pretend to be interested in your work. And, furthermore, that some people have a sex life and others don’t just because some are more attractive than others. I wanted to acknowledge that if people don’t have a sex life, it’s not for some moral reason, it’s just because they’re ugly. Once you’ve said it, it sounds obvious, but I wanted to say it.

INTERVIEWER
You had trouble finding a publisher for Whatever. Why were editors
rejecting it?
HOUELLEBECQ
I have no idea. But it didn’t look much like anything that was being published at the time. I think Le Clézio was considered a great writer, for example.
INTERVIEWER
What do you think of Le Clézio, who was awarded the Nobel Prize in Literature in 2008?
HOUELLEBECQ
I haven’t read him. I tried and I got bored. But as far as what was being published, there was a lot of art for art’s sake, people writing in the tradition of the nouveau roman. There was nothing about people with office jobs

חשיבות העבודה – והנורא שבחיי העבודה – ולכן חשיבות הכתיבה עליה. נגד הפטיש הצורני בכתיבה, "אמנות לשם אמנות".

4.

INTERVIEWER
Of course, it was the numerous sex scenes that got you a lot of attention in the media.
HOUELLEBECQ
I’m not sure that there are such an unusual number of sex scenes in my novel.
I don’t think that’s what was shocking. What shocked people was that I
depicted sexual failure. I wrote about sexuality in a nonglorifying way. Most of all I described a basic reality: a person filled with sexual desire who can’t satisfy it. That’s what people don’t like to hear about. Sex is supposed to be positive. Showing frustrated sexual desire is obscene. But it’s also the truth. The real question is, Who is allowed to have sex? I don’t understand, for example, how teachers survive with all these alarming young girls. When women become sexual tourists, that is even more hidden, shameful, and taboo than when men do it. Just as, when a woman professor puts her hand on a student’s thigh, it’s even worse, even more unspeakable.

לא הסקס בספריי שערורייתי, אומר וולבק, אלא העובדה שאני מציג את המיניות כדבר מה מייסר, לא אופטימי ו"חיובי"

5.

INTERVIEWER
A constant refrain in your novels is that sex and money are the dominant values of this world.
HOUELLEBECQ
It’s strange, I’m fifty years old and I still haven’t made up my mind whether sex is good or not. I have my doubts about money too. So it’s odd that I’m considered an ideological writer. It seems to me that I am mostly exposing my doubts. I do have certain convictions. For example, the fact that you can pay a girl, that I think is a good thing. Undeniably. An immense sign of progress.
INTERVIEWER
You mean prostitutes?
HOUELLEBECQ
Yes. I’m all for prostitution.
INTERVIEWER
Why?
HOUELLEBECQ
Because everybody wins. It doesn’t interest me personally, but I think it’s a good thing. A lot of British and Americans pay for it. They’re happy. The girls are happy. They make a lot of money.
INTERVIEWER
How do you know that the girls are happy?
HOUELLEBECQ
I talk to them. It’s very difficult because they don’t really speak English, but I talk to them.
INTERVIEWER
What about the more commonly held idea that these women are victims who are forced into these circumstances?
HOUELLEBECQ
It’s not true. Not in Thailand. It’s just stupid to have objections about it.

דעתו החיובית על מוסד הזנות

6.
INTERVIEWER
They say that you are on the right politically because in The Elementary Particlesyou seem to be against the liberalism of the sixties. What do you think of that interpretation?
HOUELLEBECQ
What I think, fundamentally, is that you can’t do anything about major
societal changes. It may be regrettable that the family unit is disappearing. You could argue that it increases human suffering. But regrettable or not, there’s nothing we can do. That’s the difference between me and a reactionary. I don’t have any interest in turning back the clock because I don’t believe it can be done. You can only observe and describe. I’ve always liked Balzac’s very insulting statement that the only purpose of the novel is to show the disasters produced by the changing of values. He’s exaggerating in an amusing way. But that’s what I do: I show the disasters produced by the liberalization of values.

ההבדל בינו לבין הימין השמרני: הנסיגה מערכי המשפחה הרסנית, אבל הוא לא חושב שיש דרך חזרה.

7.
INTERVIEWER
You have written that you are “not only a religious atheist but a political one.” Can you elaborate?
HOUELLEBECQ
I don’t believe much in the influence of politics on history. I think that the major factors are technological and sometimes, not often, religious. I don’t think politicians can really have a true historical importance, except when they provoke major catastrophes Napoleon-style, but that’s about it. I also don’t believe individual psychology has any effect on social movements. You will find this belief expressed in all my novels. I was speaking to someone this morning about Belgium, a country that doesn’t work at all. And nobody understands why, from a psychological standpoint, because Belgians themselves seem sympathetic and willing to make it all work. And yet it doesn’t. The country is going to disappear. So we have to believe that there are powerful sociological forces at work that cannot be explained in terms of individual psychology.

אחת הסיבות לגדולתו ולחולשתו הבו-זמניות של וולבק: הוא מאמין בסוציולוגיה ולא בפסיכולוגיה האישית.

8.

INTERVIEWER
Tell us about Pattaya, Thailand, where the sex tours take place.
HOUELLEBECQ
I was completely fascinated by Pattaya, where the book’s ending takes place. Everyone goes there. The Anglo-Saxons go there. The Chinese go there. The Japanese go there. The Arabs go there, too. That was the strangest part. It was something I read in a guidebook that made me make the trip to Thailand. They said that in one hotel in Bangkok, the Thai prostitutes wore veils to please their Arab clients. I found that fascinating, that adaptability. There are lots of French Algerians from the projects who go to Pattaya for the whores. So the Thai girls speak French but with a ghetto accent. “Ouais, j’tassure! Ouais, ta mère!”
There are karaoke bars for the Japanese, restaurants for Russians with lots of vodka. And there’s a poignant side to it, too, something end-of-the-road about all these people, especially the old Anglo-Saxons. You sense they’ll never be able to leave. And there’s the dust, in the afternoon, when the go-go bars are still closed. There’s something very poignant about that moment when the girls start arriving on their scooters and you see the old Anglo-Saxon tourists start to come out like turtles walking in the dust. There is something very, very strange about that town.

לא רק סוציולוג. אלא גם זואולוג ביחס לבני אדם (הדימוי של "הצבים").

9.

INTERVIEWER
But what stops you from succumbing to what you have said is the greatest danger for you, which is sulking in a corner while repeating over and over that everything sucks?
HOUELLEBECQ
For the moment my desire to be loved is enough to spur me to action. I want to be loved despite my faults. It isn’t exactly true that I’m a provocateur. A real provocateur is someone who says things he doesn’t think, just to shock. I try to say what I think. And when I sense that what I think is going to cause displeasure, I rush to say it with real enthusiasm. And deep down, I want to be loved despite that.

הוא לא אומר דברים שהוא אינו מאמין בהם כדי לעצבן ולמשוך תשומת לב, הוא אומר את מה שהוא חושב, יודע שזה מרגיז חלק מהאנשים ובכל זאת מייחל להיות נאהב.

10.

INTERVIEWER
What do you think is the appeal of your work, in spite of its brutality?
HOUELLEBECQ
There are too many answers. The first is that it’s well written. Another is that you sense obscurely that it’s the truth. Then there’s a third one, which is my favorite: because it’s intense. There is a need for intensity. From time to time, you have to forsake harmony. You even have to forsake truth. You have to, when you need to, energetically embrace excessive things. Now I sound like Saint Paul.
INTERVIEWER
What do you mean?
HOUELLEBECQ
“Now abideth faith, hope, charity, these three; but the greatest of these is charity.” For me the sentence would be “Now abideth beauty, truth, and intensity; but the greatest of these is intensity.”

הערה מעניינת מאד על הקטגוריה של "האינטנסיביות" בספרות.

11.

HOUELLEBECQ
It may surprise you, but I am convinced that I am part of the great family of the Romantics.
INTERVIEWER
You’re aware that may be surprising?
HOUELLEBECQ
Yes, but society has evolved, a Romantic is not the same thing that it used to be. Not long ago, I read de Tocqueville’s Democracy in America. I am certain that if you took, on the one hand, an old-order Romantic and, on the other
hand, what de Tocqueville predicts will happen to literature with the development of democracy—taking the common man as its subject, having a strong interest in the future, using more realist vocabulary—you would get me.
INTERVIEWER
What is your definition of a Romantic?
HOUELLEBECQ
It’s someone who believes in unlimited happiness, which is eternal and possible right away. Belief in love. Also belief in the soul, which is strangely persistent in me, even though I never stop saying the opposite.
INTERVIEWER
You believe in unlimited, eternal happiness?
HOUELLEBECQ
Yes. And I’m not just saying that to be a provocateur.

הציטוט הזה וזה שאחריו הוא הליבה מבחינתי להבנת חשיבותו של וולבק. וולבק רואה את עצמו סופר "רומנטי" ו"רומנטי" הוא מי שלנגד עיניו עומדת האפשרות של "אושר נצחי", מי שתובע מהמציאות הרבה מאד, מי שלא מסתפק בבינוניותה.

12.

INTERVIEWER
In 1998, you published your now famous second novel, The Elementary Particles, about the tragic love lives of a brilliant scientist and his sexually frustrated half-brother. What led you to write it?
HOUELLEBECQ
The real inspiration was the experiments of Alain Aspect in 1982. They demonstrated the EPR paradox: that when particles interact, their destinies become linked. When you act on one, the effect spreads instantly to the other, even if they are great distances apart. That really struck me, to think that if two things are connected once, they will be forever. It marks a fundamental philosophical shift. Ever since the disappearance of religious belief, the current reigning philosophy has been materialism, which says we are alone and reduces humanity to biology. Man as calculable as billiard balls and completely perishable. That worldview is undermined by the EPR paradox. So the novel was inspired by this idea of what could be the next metaphysical mutation. It has to be less depressing than materialism. Which, let’s face it, is pretty depressing.

והוא "רומנטי" במציאות שהאידאולוגיה המתוחכמת ביותר השלטת בה היא "מטריאליזם". הוא, ראשית, יודע שזו האידאולוגיה השלטת והוא, שנית, מסכים עם נכונותה (אם כי הוא תולה תקווה מסוימת בתיאוריות של מכניקת הקוונטים שמסמנות מוצא מסוים מהמטריאליזם הקיצוני) אך הוא, בו זמנית, חושב שזה "מדכא". שלוש העמדות הללו חשובות בהבנת מרכזיותו של וולבק.

 

  • אני מתנצל על היעדר הניקיון והאסתטיות בטקסט לעיל שנובע מהמעבר מאנגלית לעברית וחוזר חלילה

על "כתבים נבחרים", של פרנסואה דה לה-רושפוקו, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מצרפתית: יוסי אסודרי)

פורסם בשינויים במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

1. "החשק לדבר על עצמנו, ולגלות את מומינו מהצד שחפצים אנו היטב להראותם, מבטא חלק גדול מכנותנו". 2. "מאומה אינו נדיר יותר מטוב לב אמיתי: אותם אלה הסבורים שהם ניחנים בו אין להם בדרך כלל כי אם נחמדות או חולשה". 3. "דבר אינו מונע כל כך להיות טבעי כַחשק להיראות כן". 4. "מעט אנשים יודעים להיות זקנים". 5. "אנו מגיעים חדשים לגמרי לגילאים השונים של החיים, ולעתים תכופות אנו חסרים בהם ניסיון, חרף מניין השנים". 6. "היעדרות מחלישה את התשוקות הפחותות ומגבירה את הגדולות, כפי שהרוח מכבה את הנרות ומציתה את האש". 7. "מיאון לשבחים הוא משאת לב להיות משובח פעמיים". 8. "קשישים אוהבים לתת כללי הליכות טובים, כדי להתנחם על שאינם עוד במצב לתת דוגמה רעה". 9. "אפשר למצוא נשים שלא היו להן מעולם פרשת אהבים, אך נדיר למצוא כאלה שלא היו להן מעולם כי אם אחת".

זהו מבחר קטן מקובץ האמרות המפורסם הזה, שכתב האציל, הפוליטיקאי והמצביא הצרפתי, פרנסואה דה לה-רושפוקו (1613-1680). רושפוקו הוא בן "המאה הגדולה" בצרפת, המאה ה-17, שמשופעת בגדולי ספרות ורוח. אם כי מעניינת מאד מאד הטענה שלו שמופיעה כאן על כך שעדיף לקרוא יצירות של אנשי מעשה, כמוהו, על פני יצירות של אנשי ספר מובהקים, שמעולם לא הכירו את החיים והם רק כותבים עליהם. הקובץ הקלאסי הזה מתורגם לראשונה במלואו לעברית (כולל תוספות מעניינות), בתרגום גברי ובעל הוד כראוי לאמרות, אם כי לעתים רחוקות יש ניסוחים שלא היו נהירים לי ולעתים פחות רחוקות התנסחויות תרגום והערות שוליים אקסצנטריות.
העוצמה של ה"הרהורים או אמרות ואמרי שפר מוסריים", כפי שנקרא הקובץ העיקרי כאן, מושתתת על שלושה אדנים: הצורה הקצרה והדחוסה, התוכן רב העומק ודמות המחבר שנבנית במוחו של הקורא כאדם נבון מאד ומפוכח מאד, על סף הציניות והמרירות, אדם שחושף את היומרנות האנושית במגוון צורות. אם אתמקד בדוגמאות שהבאתי לעיל, הרי שהאמרות 1 (על כך שכנות היא לעתים סוג של נרקיסיזם), 2 (על כך שאל להתבלבל בין טוב לב לנחמדות וחולשה), 4 (על כך שזקנה היא סוג של מיומנות שיש להתלמד בה) ו-8 (על כך שהחמרה במוסר באה פעמים רבות מחוסר אונים לחטוא; לא פלא שניטשה אהב את רושפוקו) – הרי שאלו מצטיינות בעיקר בתוכן המעמיק שלהן. ואילו אמרות 3, 6, 9 ו-5 מצטיינות גם מבחינה צורנית בהתנסחות שנונה. השימוש בפרדוקס, או בפרדוקס המדומה, ב -3 ו-5 (מי שמאד משקיע בלהיראות כן הוא דווקא הכי פחות כזה; אפשר להיות צעיר גם בגיל העמידה וגם בזקנה), היחסים הכמו מתמטיים ב – 7 ו – 9 (רצון באפס שבחים הוא רצון בשבח כפול שניים; אישה – או שיש לה אפס פרשיות אהבים או שיש לה הרבה, לעולם לא אחת) והשימוש במטפורה קולעת ב – 6 (האש שמכבה אך גם מלבה).
ניתן לראות עד כמה הדחיסות הצורנית חשובה לכוחם של ה"הרהורים" באמצעות התוספת שהובאה כאן ושנקראת "הרהורים שונים", אותה פרסם רושפוקו בנפרד. אלה הרהורים מאלפים בשלל נושאים ("על האמת", "על החֶברה", "על האהבה ועל החיים" וכו'). אבל ככלל עוצמתם קטנה יותר מעוצמת האמרות של הקובץ הראשי וזאת משום שהם ארוכים יותר. הם חסרים את הדחיסות של הקובץ המרכזי.

המגמה המרכזית של רושפוקו היא מוסרית באופייה, ולמרות שהוא כמעט אינו מתייחס לנצרות או לאלוהים, ושאלה טובה אם הוא אדם מאמין בכלל, היא אפילו ניתנת לתיאור כ"נוצרית". כפי שכתב פעם ט.ס.אליוט היסוד המרכזי של השקפת העולם הנוצרית היא התפיסה של האדם כיצור פגום וחוטא. זה הבסיס: לא אלוהים ולא התנהגות מוסרית. גם כאן יש תאווה להקהיית היהירות האנושית. אם מונטיין, שחי כמאה שנה לפניו, ומוזכר כאן פעם אחת ללא התפעלות יתירה, מייצג איזו צרפתיות ספקנית ואנושית-מתוקה, הרי שרושפוקו מייצג צרפתיות נחרצת וכמעט מיזנטרופית (שכדוגמתה אולי ניתן להביא את פסקל, בן זמנו). האויב המרכזי של רושפוקו הוא מה שהוא מכנה "האהבה העצמית". זו אותה אנוכיות דמונית, ההתרכזות הקטנונית שלא תיאמן בנו-עצמנו, שמאפיינת את בני האדם במעשיהם הגדולים והקטנים ביותר. אבל הקריאה בקובץ מסבה לקורא דווקא התרוממות רוח, שאינה נובעת רק מהיסודות שהוזכרו לעיל (הצורה, התוכן ודמות המחבר שעולה מהקובץ). הקובץ הזה, בַדיוק שיש בו בראיית בני האדם כמו שהם, יוצר תחושה של התרוממות מעל המצב האנושי העלוב. היכולת לרפלקסיה, להתבוננות עצמית בתכונות הרעות והקטנוניות שלנו במלואן, מבטאות באופן פרדוקסלי את גדולת האדם. להתרוממות הרוח גורמת גם התחושה של "גירוש שדים" שיש בקובץ, תחושה תרפויטית שבעצם האיתור המדויק של חולשותינו אנחנו נחים מהן ולו לשעה, למשך הקריאה ואף מעט לאחריה.

אם הייתי מישהו אחר, מישהו שסובר שטוב להתחנף לתרבות העכשווית בשביל לקרב את אנשי ההווה ליצירות קלאסיות, ל"תרבות גבוהה", הייתי כותב שרושפוקו בעצם "צייץ", הוא כתב מעין ציוצי טוויטר שנונים. אבל בהיותי מי שאני אומר רק שהקובץ הזה הוא לבטח אחד מקומץ הספרים שראוי להכיר שראו אור בעברית בשנה האחרונה.