ארכיון מחבר: אריק גלסנר

סופר ומבקר ספרות

הודעה על אירוע בפסטיבל הסופרים

אני קורא בפעם השנייה את "חיי אהבה" של צרויה שלו (1997). קורא בהתפעלות, בהינשאות בהולה, בטרדה עמוקה מרומן שמזמן לא חוויתי כמותה, בהישארות עד השעות הקטנות של הלילה על מנת לקרוא עוד קצת, עוד קצת.
נכון, יש אלמנטים מלודרמטיים שפוגמים מעט ברומן, אבל זה רומן רושף חיים, אינטנסיבי וחריף, כתוב בדיוק ובפיוט ובמוזיקליות של משוררת ובבקיאות בגסות ובזוהמה ובנפלאות ובאימה, בקיצור ברקבוביות של הממשות, החיוניות לצמיחת פרוזה משובחת (בלוויית היכולת לבניית עלילה מחושלת אך רבת המצאות). ונדמה לי שבכל "חמישייה פותחת" של הרומנים הישראליים של שלושים השנה האחרונות (כלומר, בשנים שאחרי "סוף דבר" ו"התגנבות יחידים") הוא "בפנים".

בפסטיבל הסופרים הקרוב אנחה מפגש בין צרויה שלו לסופרת הישראלית הכותבת באנגלית והמעניינת שלי אוריה ("ניו יורק 1 תל אביב 0").

אשתדל לא להפריע 🙂

הפרטים בקישור שלהלן:

http://bit.ly/1V34iEt

על "דרכים לחזור הביתה", של אלחנדרו סמברה, בהוצאת "עם עובד" (מספרדית: אדם בלומנטל, 153 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אלחנדרו סמברה הוא סופר צ'יליאני יליד 1975 (שכבר שני ספרים נוספים שלו, שטרם קראתי, תורגמו לעברית). כלומר, ילדותו עברה עליו בצל הדיקטטורה של פינושה, שהדיחה, בסיוע ארה"ב, את ממשלת השמאל הנבחרת של סלבדור איינדה ומשלה בצ'ילה בין 1973-1990. המספר האוטוביוגרפי כותב: "פינושה – בשבילי הוא היה דמות בטלוויזיה עם תוכנית שאין לה שעות קבועות, ולכן שנאתי אותו, בגלל השידורים המשעממים הכלל-ארציים שקטעו את התוכניות הכי טובות. אחר כך שנאתי אותו כי הוא רוצח בן זונה, אבל אז שנאתי אותו רק בגלל המופעים הטורדניים ההם שאבי צפה בהם בשתיקה". הטקסט נכתב מפרספקטיבה של שנות האלפיים ובחלקו הוא מעין חשבון נפש שעורך הסופר, או חשבון שהוא בא עם הוריו ובני דורם ומעמדם, בני המעמד הבינוני, שהעלימו עין מהעוולות של המשטר הצבאי. "הסיפור הוא הסיפור של ההורים, חשבתי אז ואני חושב עכשיו. זה מה שחשבנו כשגדלנו, שהסיפור שייך להורים. כעסנו עליהם בגללו אבל גם חשנו הקלה משום שחסינו באפלולית הזאת. בזמן שהמבוגרים הרגו או נהרגו, אנחנו ציירנו בפינה. בזמן שהארץ התרסקה, אנחנו למדנו לדבר, ללכת, לקפל מפיות בצורת אניות, בצורת מטוסים. בזמן שהסיפור התרחש, אנחנו שיחקנו במחבואים, בהיעלמות". אביו אף אומר לו באחד מוויכוחיהם בהווה: "פינושה אמנם היה דיקטטור וכל זה, הרג כמה אנשים, אבל לפחות בתקופה שלו היה סדר". לרגעים המספר מתעמת עם הוריו על התנהלותם, לרגעים הוא מספר איך כילד התבקש על ידי חברת ילדות לרגל אחרי דוד שלה. אלא שבדיעבד מסתבר לסופר המבוגר שהדוד לא היה דוד כי אם אביה של חברת ילדותו, שהחליף את זהותו וחי בנפרד מבני משפחתו בגלל שהיה קומוניסט ונרדף על ידי השלטונות.

אבל הדרמה שבספר הצנום הזה אינה מתמקדת רק בחיים תחת משטר פינושה וסגירת חשבון ובחשבון הנפש עליהם בדיעבד. הדרמה הנוספת היא הדרמה של כתיבת הטקסט עצמה. המספר מתלבט אם ואיך להמשיך אותו. לרגעים מחליט לנטוש את כתב היד. בפעם אחרת הוא מראה אותו לאקסית שלו, השניים חוככים בדעתם אם לחזור לחיות יחד, ומחכה לשמוע את חוות דעתה. האקסית מעט מתרעמת שהיא מופיעה בטקסט (אני בכוונה לא קורא לו "רומן", גם בגלל שהוא קצר וגם בגלל אופיו). יש רמז מסוים בטקסט שהאקסית ששמה אֵמֵה, היא היא חברת הילדות המוזכרת ששמה קלאודיה, שבחלקים אחרים בטקסט מסופר איך כאישה בוגרת היא שבה לצ'ילה מארה"ב בה היא חיה, שבה לצ'ילה בגלל מות אביה (אותו "דוד" שאחריו ביקשה מהמספר הילד לעקוב) ומנהלת רומן קצר עם המחבר.

המסורת המובהקת ביותר של הכתיבה בלשון הספרדית, זו שמתחילה עם סרוונטס עצמו (ונציגים נוספים מובהקים שלה הם אונמונו, בורחס, קורטזר ובולניו), היא זו שאובססיבית ביחס להבדלים ואי ההבדלים בין הבדיון למציאות (כידוע, דון קיחוטה לא רק שבעצמו איבד את יכולת ההבדלה בין ספרי האבירים הפנטסטיים לחיים האמיתים, והוא מנסה לחיות בחייו את חיי האביר הנודד של הבידיון, אלא גם סרוונטס עצמו כמו איבד את יכולת ההבדלה בין הבדיון למציאות ובחלק השני של דון קיחוטה מפגיש את גיבורו עם התיאור של עלילותיו בחלק הראשון, כלומר הגיבור שלו כמו יצא מתוך הטקסט אל המציאות ומתעמת עם אופן ייצוגו). סמברה, שדן במלאכת כתיבת הטקסט הזה שלפנינו בטקסט עצמו, פועל כאן במסורת הזו, שהפכה גם לאוניברסלית בדורות האחרונים באגפים של הכתיבה הפוסטמודרנית.

חוויית הקריאה אוורירית ועדינה. אם כי, לעתים, מרוב עדינות ואווריריות היא כמעט חסרת מהות, חסרת משקל. הספר הזה שייך גם במובהק למגמה האוטוביוגרפית בספרות של השנים האחרונות. אלא שלא כסופר כמו קנאוסגורד, למשל, סמברה חמקני באשר לאמיתות המידע האוטוביוגרפי שהוא חולק עם קוראיו. משפטים כגון: "הרומן מתקדם לאט. אני מבלה את הזמן במחשבות על קלאודיה, כאילו היא קיימת, כאילו הייתה קיימת אי-פעם. בהתחלה הטלתי ספק אפילו בשמה. אבל זהו שמן של תשעים אחוז מהנשים בדורי. הגיוני שזה יהיה שמה. גם המצלול לא נמאס עלי. קלאודיה. מוצא חן בעיני מאד שלדמויות שלי אין שמות משפחה. זו הקלה", משפטים כאלה, שעקרונית היו יכולים לעצבן, בגלל חמקנותם ביחס לאמיתות הסיפור, בגלל המידע שלאו דווקא מעניין את הקורא ביחס לתהליך הכתיבה, לא מייגעים כאן. הכל הוא שאלה של מינון, כנראה, של טון ושל מוזיקליות. סמברה, גם אם הוא לא מגביה לפסגות, לא מועד לתהומות.

ארבעה קצרים

1. הבעיה בשיר של קליינשטיין ופלס היא לא רק התוכעס-לעקריות הניו-אייג'ית האופיינית לתקופתנו ביחס לקיום ("תודה, עולם!"), אלא גם חוסר האומץ ללכת עד הסוף עם הביקורת, שדווקא ישנה בשיר על הקיום, הפסיחה על שתי הסעיפים.

2. הנפש חפצה אבל הבשר רפה רלוונטי גם לענייני בשר בלבד, אם אתם יורדים לסוף דעתי.

3. שינה, אכילה ואלכוהול מסיחים את הדעת מהעצמי על שלל מכאוביו ומוזרויותיו. אני, לכן, אוהב את שלושתם.
אבל כך גם הקריאה, בעצם.
ההערה הגאונית של שופנהאואר על כך שהדתות מילאו צורך נוסף – נוסף על הצורך המובן מאליו שהן מילאו, צורך בפשר לַעולם ומחסה מפני עוינותו – והוא: אמצעי להעביר את הזמן, ולכן שלל הטקסים והפולחנים המסובכים האופייניים לדתות וכו' (ועל כך יש לשבח את הדתות דווקא, אומר שופנהאואר האתאיסט), ההערה הזו רלוונטית גם לספרות בעצם.

אני קורא ספרים ברעבתנות כפי שלמדתי ארבע עשרה שעות ביום בישיבה הגבוהה – גם כדי להתעסק בדבר מה שאינו אני.

4. בין סוקרטס לאריסטופנס

כשסוקרטס ב"המשתה" מבאר שארוס הוא לא רק השתוקקות לַיפה, אלא השתוקקות לְיצירה, "להוליד בתוך היפה", הוא "מעדן" את המיניות בכך שהוא מצביע שתכליתה היא יצירת דבר מה חדש, היא פעילות יצירתית, וכך מוסט המוקד מהעונג הלא יצרני של הסקס אל פעולת ההולדה (זה מהלך העידון הראשון) – לכך מוסיף סוקרטס מהלך נוסף, עידון נוסף: מכיוון שהאהבה היא הולדה, הרי שהיא גם הולדה ברוח, באמצעות חינוך אנשים צעירים או יצירה רוחנית או המצאה של מכשירים. האמנים, טוען סוקרטס, "יולדים" יצירות והמחנכים "יולדים" נפש יפה בחניכיהם.

אבל בכך לא מסתכמת פעולת העידון של סוקרטס: פעולת ההולדה עצמה אינה רק אינסטינקט, או רצון אגואיסטי שמישהו יטפל בך בזקנה וכיו"ב, אלא היא מבטאת תשוקה לנצחיות (תשוקה לחיות לנצח באמצעות צאצאיך וצאצאי צאצאיך)! הארוס מבטא את תשוקת האלמוות, כך שפתוחה הדרך לפני סוקרטס לומר שתשוקת האלמוות כשהיא לעצמה יכולה להתנתק מהארוס הגשמי.

היריב הרציני ביותר של סוקרטס ב"המשתה" הוא מחבר הקומדיות אריסטופנס. אבל לאו דווקא בתוכן נאומו היפיפה על כך שהאהבה היא חיפוש אחר "החצי השני" (בגלל שבני האדם נולדו כפולים במקורם, בצמדים של זכר-נקבה, נקבה-נקבה וזכר-זכר, צמדים שהאלים חצו לשניים – ולכן: סטרייטים, הומואים ולסביות).

לטעמי, המחאה הגדולה של אריסטופנס – כפי שיצר אותה כאן אפלטון בגאוניותו – היא מתקפת השיהוקים שפוקדת אותו וגורמת לו לוותר על תורו לנאום ולחכות להיפסקם (את נאומו המוזכר הוא נושא רק אחרי שהשהיהוקים הללו פסקו ו"דילגו" על תורו).

זהו הנאום הגדול של אריסטופנס – השיהוק! אנחנו גוף קודם כל, אומר אריסטופנס, הגוף המביך לעתים כמו בשעת שיהוק, הגוף שפולט קולות מוזרים וחסרי פשר ותכלית במקום נאום מלא דברי חוכמה – וכל נאומי העידון והאידאליזציה של ארוס שאתם נואמים לכם הם מסך ערפל סביב העובדה שארוס הוא עונג גופני בראש ובראשונה.

על "גבר מאוהב", של קרל אוּבה קנאוסגורד, בהוצאת "מודן" (מנורווגית: דנה כספי, 552 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

באחד הרגעים בחלק השני מתוך שישה של היצירה האוטוביוגרפית של קרל אוּבה קנאוסגורד, "המאבק שלי", חלק המתאר בעיקר את חיי המשפחה שלו, מצלצל הטלפון הנייד של קרל אובה. אחיו אינגבה מתקשר. אבל קרל אובה אינו פנוי באותו רגע והוא מודיע לאחיו שיחזור אליו. חולף יום או כמה ימים, וכמה עשרות טובות של עמודים. את השיחה שכחנו מזמן. כעת קרל אובה יורד למטרו בסטוקהולם להמתין לרכבת לפגישה. ואז הוא שולף את הטלפון הנייד שלו ומחייג. למי? תוהה הקורא. וקרל אובה עונה מייד בכך שהוא פונה לאחיו: אינגבה, אני מחזיר לך צלצול, זה היה משהו דחוף? לא, לא דחוף עונה האח והשיחה מסתיימת. פשוט כך. ההתרחשות היא הבנלית ביותר שניתן לתאר: אח מחזיר טלפון לאחיו. הוא עושה זאת, כפי שאנו עושים זאת, ברגע מת, ברגע של המתנה בתחנת רכבת הוא נזכר שעליו להחזיר צלצול ומנצל את זמן ההמתנה. ואז שום דבר דרמטי לא נאמר. האפקט של המיקרו-סצנה הזו כביר. כך הרי נראה חלק ניכר מהחיים שלנו. החלק שבדרך כלל לא נכנס לספרות. כי הוא לא חלק מעלילה, והוא לא דרמטי. הוא סרק. אבל הוא פיסת חיים, פיסת אמת. חלק מהסיבה שהרומנים של קרל אובה קנאוסגורד הם סנסציה ספרותית ברחבי העולם (אם כי לא אצלנו, משום מה) נובע מהריאליזם המיקרוסקופי המרשים שלהם. אלה רומנים שרוצים להציג את החיים במלואם, או, מכיוון שזו משימה בלתי אפשרית, במלוא המלאות האפשרית. והם עושים זאת, למרבה הפלא, בלי לשעמם. הם מצליחים לחמוק מהאמירה של וולטר שמי שרוצה לשעמם את שומעו שפשוט יספר לו ה-כ-ל.

"גבר מאוהב" מתמקד ביחסיו של קנאוסגורד הנורווגי עם לינדה השוודית. קנאוסגורד נמלט לסטוקהולם בתחילת שנות השלושים שלו (הוא יליד 1968), כשהוא פרוד ממי שהייתה בת זוגו בשמונה השנים שקדמו לבריחה. הוא היה שרוי במשבר נפשי חמור. בסטוקהולם הוא יוצר קשר ידידותי עם לינדה, משוררת שניסה לחזר אחריה בעבר ללא הצלחה. בסופו של דבר הם הופכים לזוג ונולדים להם שלושה ילדים. קנאוסגורד מספר את הסיפור בשורה של "גלישות". הוא פותח בתיאור החיים התזזיתיים עם שלושה ילדים. "גולש" משם לאחור לתיאור מסיבת יומולדת לאחת מחברותיה של בתו (תוך כדי יצירת סב-טקסט מדהים של אנלוגיה בין התנהגותו בחברת ההורים במסיבה להתנהגות בתו הפעוטה בחברת הילדים). "גולש" משם לאחור אל הגעתו לסטוקהולם. "גולש" משם אל יחסיו הראשוניים עם לינדה וכדומה. ואז חוזר, לעיתים אחרי מאות עמודים, לנקודה שממנה התחילה הגלישה. הכנות רבת רושם. קנאוסגורד מתאר איך חתך את פניו כשלינדה לא נענתה לו בהתחלה, הוא מתאר את ההתקף המאני של לינדה, הוא מתאר איך גילה שחותנתו שותה אלכוהול בזמן שהיא שומרת על נכדיה, הוא מתאר איך הוא מגגל את שמו וכיו"ב. ועם זאת, המילה "חושפנות" אינה נראית לי הולמת לתיאור הפרויקט יוצא הדופן הזה. התחושה היא לא מציצנית. התחושה היא של מפגש עם האנושיות שלנו. נכון, הרבה פעמים זו האנושיות על רגעיה הלא פוטוגניים, השבריריים, הקטנוניים. אבל זו הגדולה של הכתיבה כאן. זה מה שמנחם ומרשים בה.

את "מוות במשפחה", הכרך הראשון בסדרה, תיארתי כ"מאורע ספרותי". הרגשתי שזה ספר נדיר, לא רק באיכויותיו אלא בפיתרון העקרוני שהוא מציע לספרות בעידן הזה. הספרות היא דרכו של הסופר להשיג בעלות על חייו, לחלוש עליהם ולכבוש אותם מחדש. הקורא, ביצירה האוטוביוגרפית כמו של קנאוסגורד, שואב השראה להשיב לידיו את בעלותו על חייו שלו. כלומר, דרך פרישתם ואז גיהוצם של הקמטים העדינים כל כך של הקיום והנפש שיוצר קנאוסגורד בפרוזה שלו, נפרשים גם קפליה העדינים של נפש הקורא. "גבר מאוהב" פחות מרשים מהכרך הראשון. ועם זאת הוא עדיין ראוי מאד לקריאה. אני לבטח אחזור ואקרא בו בשנית. הסיבה שלאחר הקריאה הראשונה לפחות הוא נדמה כנופל מקודמו היא זו: "מוות במשפחה" הציג תלכיד יוצא דופן בין המבט המיקרוסקופי של קנאוסגורד לבין תובנות-על פילוסופיות מעניינות. היה כאן שילוב מרהיב של ריאליזם רב עוצמה, היפר-ריאליזם, למעשה, עם יכולת הפשטה והכללה משמעותית. מה גם שתובנות-העל נגעו בדיוק בהיפר-הריאליזם הזה עצמו, הם דנו בטיב המגע שלנו כסובייקטים עם העולם שעוטף אותנו. ואילו ב"גבר מאוהב" הנסיקה אל תובנות-העל, שנעשית מדי כמה עשרות עמודים, מציגה תובנות שנראות מסקרנות מאד אם כי התחושה היא שאינן אפויות דיין. כאן השחרור הגדול של הכותב שמוחש בכתיבה הייחודית הזו היה בעוכריו של הכתוב. התובנות הפילוסופיות לא חושלו מספיק, לא נחשבו מספיק. כך שהקורא נותר עם ההתבוננות המיקרוסקופית.

אבל היא נהדרת. קנאוסגורד מתאר בספר דנן בקצרה איך משבר אמון בספרות, בבדיון הספרותי, הוביל אותו אל הפרויקט הנוכחי, אל סדרת "המאבק שלי". ואכן, הכתיבה של קנאוסגורד מחזירה את האמון בספרות. הנפש האנושית שבתוך הגוף האנושי שבתוך החברה האנושית שבתוך הטבע שבתוך היקום, כל זה הרי דבר מה כל כך מורכב! ומי שיכול לראות את המורכבות הזו יכול לתארה במדיום אחד ואחד בלבד: לא ציור, לא מוזיקה, לא ריקוד, לא טלוויזיה ולא קולנוע. הרומן ורק הרומן. כך הפכה האוטוביוגרפיה למצדיקה במובן העמוק את ז'אנר הרומן באחת משעותיו הקשות.

וכבונוס, די קורע לראות את קנאוסגורד הנורווגי הפרובינציאלי מכניס לשוודים המחזיקים מעצמם והאנליים מדי כמה עשרות עמודים.

הערה קצרצרה על ה"איליאדה"

(את תרגומו החדש של אהרן שבתאי טרם קראתי, אבל זו הזדמנות להערה הבאה)

קורה משהו מוזר הרי ביצירה הזו. עניינה הוא כביכול מלחמת יוון וטרויה, המלחמה ההרואית והגדולה. אבל בפועל, עניינה הוא המאבק בין אגממנון לאכילס, בתוך מחנה היוונים. אגממנון, אחרי שלקחו ממנו שפחה, לקח מאכילס את השפחה האהובה עליו, בת-בריסס. אכילס נעלב ופורש מהמערכה. בעקבות זה הטרויאנים כמעט מנצחים. אלא שאז, הקטור, מנהיג הטרויאנים, הורג את פטרוקלוס, הרֵע של אכילס. אכילס נוקם את נקמתו בהקטור והורגו וכו'

מה שהומירוס עשה הוא תלכיד אסתטי ומוסרי:
את הגוש הגדול של מלחמת טרויה הוא פרט לסכסוך אישי ואנושי מאד בין שני מנהיגי היוונים, אכילס ואגממנון. כך ניתן לעקוב ביתר עניין ומעורבות רגשית אחר הסיפור – זה לא "יוון" מול "טרויה", זה סיפור אישי, ממוקד, שמשתלשל גם בעלילה הדוקה שבה דבר מוביל לדבר.

אבל יש כאן גם לקח מוסרי: בהקשר הזה (אם כי לא בהיבטים אחרים של ה"איליאדה" בהם המלחמה נתפסת כדבר מה אצילי; ועם זאת, בהנחה שיש מן המשותף בין כותב/י שני האפוסים היווניים הגדולים, זהו אכן הסב-טקסט ה"אזרחי" של ה"אודיסאה") הומירוס ממחיש כך שמלחמה היא דבר רע, ולכל הפחות מגוחך ומאד לא אסתטי, לא רק של טובים מול רעים – הנה, אפילו באותו מחנה פורצת מלחמה בין שני מצביאים! זו תכונה אנושית מפוקפקת, מלחמה.

מלחמה היא לא דבר מה הרואי רק – אלא גם התקטננות על ענייני נשים.

והרי השפחה שנלקחת מאכילס ומביאה לריב ולמדון בינו לבין אגממנון, למלחמה הפנימית בתוך מחנה היוונים, היא פרודיה על מלחמת טרויה כולה, שפרצה גם היא בגין לקיחת אישה שלא כדין: חטיפת הלנה.

הפנייה למאמר על המסה

טקסט מעניין של מבקרת טובה (לפחות בחצי תריסר הביקורות שלה שנתקלתי בהן בכתבי עת אמריקאיים מובילים) על פריחתה של המסה בזמננו ונגד טשטוש ההבדל בין בדיה למציאות בז'אנר שמקודם על ידי כמה דוברים קולניים ואופנתיים (היא, וגם אני, בעד פריחת הז'אנר המסאי כשלעצמה)

על פסימיזם ופסימיסטים לפי ג'יימס בוזוול

בגלל החג, ובגלל שאני נוגע פעמים רבות בבלוג בהגותם של פסימיסטים (כמו שופנהאואר ווולבק), ובגלל העניין הרב שמעורר הקטע שלהלן כשלעצמו – תרגמתי בתרגום חופשי קטע קצר אך, כאמור, רב עניין ואף עוצמה של ג'יימס בוזוול (1740-1795) – ואולי בעיקר מה שמרשים בקטע הוא שיקול הדעת, המתינות – קטע הלקוח מהביוגרפיה הקלאסית שכתב על חברו, מבקר הספרות האנגלי הדגול, סמואל ג'ונסון (1709-1784): "חייו של סמואל ג'ונסון".

בוזוול מתייחס לפסימיזם של ג'ונסון ומביא כמה דעות מעניינות ביותר על מקורו ונכונותו של הפסימיזם.

הנה המקור:

Notwithstanding my high admiration of Rasselas, I will not maintain that the “morbid melancholy” in Johnson's constitution may not, perhaps, have made life appear to him more insipid and unhappy than it generally is: for I am sure that he had less enjoyment from it than I have. Yet, whatever additional shade his own particular sensations may have thrown on his representation of life, attentive observation and close enquiry have convinced me, that there is too much reality in the gloomy picture. The truth, however, is, that we judge of the happiness and misery of life differently at different times, according to the state of our changeable frame. I always remember a remark made to me by a Turkish lady, educated in France, “Ma foi, Monsieur, notre bonheur depend de la facon que notre sang circule.” […] After much speculation and various reasonings, I acknowledge myself convinced of the truth of Voltaire's conclusion, “Apres tout c'est un monde passable.” But we must not think too deeply:

“— where ignorance is bliss,
'Tis folly to be wise,”
is, in many respects, more than poetically just. Let us cultivate, under the command of good principles, “la theorie des sensations agreables”; and, as Mr. Burke once admirably counselled a grave and anxious gentleman, 'live pleasant'.

הנה התרגום:

"על אף הערצתי הרבה ל'ראסלס' [יצירה של ג'ונסון, שבה מבוטאת תפיסה קודרת ביחס לקיום], לא אטען ש'המלנכוליה החולנית' במערוכת הגופנית-נפשית של ג'ונסון [נטייתו של ג'ונסון לדיכאון, שזוכה לתיאור מאלף בביוגרפיה] לא גרמה, אולי, לחיים להיראות משעממים ולא מאושרים יותר משהם נתפסים כך באופן כללי; כי ברור לי שג'ונסון נהנה מהחיים פחות ממני.
ועם זאת, יהיו מה שיהיו הצללים העודפים שתחושותיו הפרטיות הטילו על ייצוג החיים שלו, בחינה קשובה וחקירה פקוחת עין שכנעו אותי שיש מידה רבה מדי של אמת, למרבה הצער, בתמונת העולם הקודרת.

האמת, עם זאת, היא שאנו שופטים את האושר והאומללות שהחיים מסבים באופן שונה בזמנים שונים, בהתאם למעמד של מצבנו המשתנה. תמיד אזכור הערה שנאמרה לי על ידי גברת תורכיה, שחונכה בצרפת: 'האמן לי, אדוני, האושר שלנו תלוי באופן שבו דמנו זורם'. […]

אחרי הרבה מחשבות והשערות אני מכיר בעצמי כמי שהשתכנע בַאמת שיש במסקנה אליה הגיע וולטר: 'אחרי ככלות הכל, זהו עולם משביע רצון' [בוזוול מצטט טקסט של וולטר – לא "קנדיד" – אבל הוא גם הכיר אותו אישית, כמו גם את אדמונד ברק שיופיע להלן. חלק מהקסם של הביוגרפיה הוא השיחות שניהל בוזוול עם אנשים שבשבילנו הם מיתוסים מהלכים: רוסו, וולטר, ברק ועוד].

אבל עלינו להימנע מלחשוב יותר מדי;
'במקום בו אושר נובע מבורות,
להיות חכם זו שטות' [המשורר תומס גריי], הנה, במובנים רבים, אמירה יותר מאשר נכונה רק מבחינה פואטית. הבה נטפח, בהנחייתם של עקרונות טובים, את 'התיאוריה של תחושות נעימות' [שם ספר צרפתי]; וכמו שמר [אדמונד] ברק יעץ פעם באופן ראוי להערצה לג'נטלמן חמור-סבר וחרד: 'חיה בנועם'".

הנה בתמצות כמה מהעיקרים שהקטע הזה מעלה:

1. אכן פסימיזם הוא לעתים השקפת העולם של אנשים עם נטייה פרטית למלנכוליה.
2. ועם זאת, יש בראייה הקודרת הזו תמונה שאינה רחוקה מהמציאות.
3. אופטימיזם ופסימיזם אצל בני האדם מקורם, לפחות בחלקו, יכול להיות גופני.
4. השקפת עולם פסימית או אופטימית היא, פעמים רבות, תלוית הרגע בחיים בו אנו נמצאים. כולנו לרגעים פסימיסטים ולרגעים אופטימיסטים.
5. וולטר טען שהחיים, ככלות הכל, הם בסדר. כלומר, יש גם לתפיסה הזו של שביל הזהב לפחות אינטלקטואל בולט אחד המצדד בה.
6. כדאי להשתדל, כפי שיעץ אדמונד ברק, לחיות בנועם.

הבה ננסה to live pleasnt!
חג שמח!

על "2084", של בוּאלם סַנסָל, בהוצאת "כתר" (מצרפתית: שירן בק, 224 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בואלם סנסל הוא סופר אלג'יראי, יליד 1949, הכותב בצרפתית. הוא גם אדם נאור ואמיץ מאד. מבקר חריף של האיסלם הרדיקלי ושל השחיתות באלג'יר, שאף ביקר בישראל ב-2012 על אף הגינויים שזכה להם בשל כך. אך למרות שעמדותיו מעוררות אהדה והערכה רבות, כולל העמדה העקרונית בספר הנדון כאן, הרי ש-"2084" שלו הוא רומן משעמם, צפוי, טרחני וקלישאי. כבר השם הוא אות אזהרה רציני. סנסל, כמובן, במודע, "מרפרר", כמו שאומרים אצלנו בעדה, לג'ורג' אורוול (ואגב, גם ל"הדבר" של קאמי ול"המשפט" של קפקא). אבל באופן כללי סופרים נחלקים לכאלה ששואבים את כתיבתם מהתבוננות בחיים ולכאלה ששואבים את כתיבתם מהתבוננות בספרים, אחרים. וככל שאתה יותר סופר מהסוג השני, "אינטר-טקסטואלי" כמו שגורסים לעתים בהתפעלות מבקרים תתרנים מבחינה אסתטית, כך כתיבתך נעדרת יותר ויותר חיוּת, כך היא גרועה יותר (להוציא מקרים נדירים שבנדירים). בכלל אני קורא להחזרת מושג "החיים" לביקורת הספרות – סופרים הם קואבויז שצריכים ללכוד בפלצור שלהם, כלומר במילים ובצורה, חיוֹת גדולות מתנועעות, ולא ספרים רבועים דוממים.

ולעניינו. "2084" מתאר עולם עתידני שבו מושלת הבערות. עולם של שלטון דתי רודני שבו מושל רודן-נביא מסתורי בשם אבַּי, המשרת אל קנא בשם יוֹלָה. אכן רמז דק מן הדק לאיסלאם. אחרי שורת מלחמות קודש מתבססת האימפריה של אבי על כל העולם הנושב הנודע. אזרחיה חיים בעוני. הוצאות להורג המוניות מתרחשות חדשות לבקרים. תשע (לא חמש, חלילה, באלגוריה "המתוחכמת" שלפנינו) תפילות ביום מונהגות במדינה. וכן הלאה וכצפוי. הגיבור של הרומן הוא אדם בשם אַטִי שניעורים בו ספקות ביחס לדת השלטת. יצר של חירות מפעם בו. הוא חובר לחבר ספקן גם כן, נכד לסב שהיה מראשי המשטר החדש, והם יוצאים למסע לגילוי האמת, האמת על המשטר הנוכחי, האמת על הקיום בכלל. יעדו העיקרי של המסע הוא פגישה עם ארכיאולוג בשם נַאס, שסיפר פעם לאטי על תגלית ארכיאולוגית מרעישה שמנפצת את טענות המשטר החדש בחשפה ציוויליזציה מפותחת שקדמה לו.

הגיבורים של הסיפור הם רק גלגלים להנעתו. הם לא מאופיינים באופן דק, הם אינם חיים ממש, הם לא אנשים בשר ודם (הם, למשל, נעדרי מיניות ורגשות אהבה). יש גם רישול מוזר בשימוש של המספר במושגים שלקוחים מהעולם שלנו ושיבוצם התלוש בתוך ההקשר של הבערות שהוא מתאר, מונחים מתחום המדעים המדויקים או ההיסטוריה שלעולם המתואר על ידו אמורים להיות זרים. אבל העיקר: התכנים עצמם פשוטים, מובנים מאליהם, גם אם נכונים. בערות זה רע. הדת בגרסתה הקיצונית יכולה להשתלט על העולם ולמעוך את החירות ואת האינדיבידואליות. שליטים משתמשים באויבים מומצאים או קיימים באמת על מנת להסיט את תשומת לב ההמונים ממצבם הרע. כל זה אמת ויציב, וחשוב מבחינה פוליטית. אבל בספרות אנחנו תובעים יותר מליברליזם והומניזם מוצדקים, יותר מהבעת דאגה מוצדקת לעתיד הליברליזם וההומניזם. יותר מתובנה של תנועת-נוער נאורה מעין זו: "הוא (אטי) מעולם לא חשב על כך, אך אם היו שואלים אותו היה משיב שהאַבּיסטנים דומים כולם, שהם כמוהו, כמו האנשים משכונתו בקודסאבאד, בני האנוש היחידים שראה אי פעם. אך מתברר שהם מגוונים לאין שיעור וכה שונים, עד שבחשבון אחרון כל אחד הוא עולם בפני עצמו, ייחודי, בלתי נתפס, ובדרך כלשהי יש בכך כדי לשלול את רעיון העם, האחד והאמיץ, עם של אחים ואחיות תאומים. העם הוא אפוא תיאוריה, אחת מני רבות, מנוגדת לעיקרון האנושיות". כשיצא הרומן בצרפת קראתי שוולבק – שכתב גם הוא רומן "אפוקליפטי" על עליית האיסלאם לשלטון – טען שסנסל העז אף יותר ממנו. אם וולבק אכן קרא את הספר, וזה לא בטוח, הרי שהייתה פה אמירה אירונית או סלחנית במופלג. אין מה להשוות בין העניין שמעוררת הקריאה ב"כניעה" של וולבק לשיממון שמעוררת הקריאה ב"2084". ולמה? כי ב"כניעה" הדמות של הגיבור מעניינת; התסריט העתידני הוא לא "אפוקליפטי" קיצוני וילדותי אלא הגזמה לא מופרזת מדי ומעוררת למחשבה של המציאות העכשווית; כי העמדה של הדת ב"כניעה" מוצגת גם היא באופן מעניין; כי וולבק הוא גם מבקר של ההומניזם והליברליזם החילוני; כי יש ברומנו קטעי הגות מקוריים.

כשאני כותב ביקורת שלילית כמו זו, אין כוונתי שרע עשתה ההוצאה שתרגמה את הספר לעברית. טוב, טוב שתהיה ספרותנו מעודכנת במה שקורה בעולם ובספרות העולם. קל וחומר בעולם הערבי שבלבו אנחנו חיים ואיתו עלינו לחיות, נרצה בכך או לא, בשכנות טובה ככל שניתן. יותר מכך: אחזור ואדגיש את הערכתי הרבה לעמדותיו האמיצות של הסופר, שייתכן ואף מסכן את חייו על מנת להביען. המבקר יכול רק להוריד את הכובע בפני אומץ לב כזה. הלב של סנסל ברומן הזה במקום הנכון. אבל, מבחינה ספרותית, לבו של הסופר הוא הדבר הנכון הכמעט-יחיד ברומן הזה.

שני קצרים של וולבק

"אלה שאוהבים את החיים לא קוראים. הם גם לא צופים בסרטים, למעשה. לא משנה מה שיגידו אחרים – גישה אל העולם האמנותי היא פחות או יותר נחלתם של אלה שהעולם יצא להם מכל החורים".

"החיים מכאיבים ומאכזבים. זה חסר תועלת, לפיכך, לכתוב רומנים ריאליסטיים חדשים. אנחנו יודעים באופן כללי היכן אנו עומדים ביחס למציאות ולא טורחים לדעת יותר מכך. האנושות, במצבה כעת, מעוררת בנו רק סקרנות חלושה".

מישל וולבק הצעיר, בספרו הראשון שהנו מסה על סופר המד"ב ה.פ.לאבקראפט ("לאבקראפט, נגד העולם, נגד החיים", מ-1991, בתרגום חופשי שלי מאנגלית), בהלך רוח שופנהאוארי שמכיל תובנה גאונית וגאונית גם בפשטותה על מהותה של האמנות והערה חשובה – אם כי מעט פחות מרשימה; אם כי חשובה ביותר להבנת וולבק עצמו – על מעמדו של הריאליזם בספרות.

על "האחים טאנר", של רוברט ואלזר, בהוצאת "עם עובד" (מגרמנית: ארז וולק, 294 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה של הסופר השוויצרי הייחודי, רוברט ואלזר (1878-1956), הוא הרומן הראשון שפרסם, בשנת 1907. אחריו ראו אור הרומנים "עוזר לעל עת" (1908) ו"יעקב פון גונטן" (1909) שתורגמו לעברית כבר לפני כמעט שלושה עשורים. ואכן, יש סיבה לסדר התרגום ההפוך: רומן הביכורים של ואלזר נופל מהם בהיותו ארכני ולהגני לפרקים, ולא חד וממוקד כמותם (עד כמה שזכרוני מגיע). ועם זאת, הרומן הזה מציג את מלוא הייחוד והעניין שיש בואלזר, וייתכן שאף אותם היעדר מיקוד ופזרנות, עם היותם פגם מבחינה אסתטית אחת, מוסיפים נתונים מעוררי מחשבה על הייחוד והחידה של ואלזר, מעבר לרומנים החטובים והמהוקצעים המאוחרים יותר.
הייחוד והחידה של ואלזר, בקצרה, הם התמהוניות העמוקה של הגיבורים שלו, שגובלת בפרברטיות ואף חוצה את הגבול. השאיפה העמוקה של גיבורי ואלזר היא להיות נעדרי שאיפות, המרי הגדול שלהם הוא הסתפקותם בעמדת המשרת, האינדיבידואליות שלהם מתבטאת בשאיפתם למחיקה עצמית של אישיותם. ברומנים הבשלים – ושוב, עד כמה שזכרוני מגיע – זה סוג של מזוכיזם אך לא בדיוק מזוכיזם, כי הוא נעדר תשוקה מינית מצד אחד, ומצד שני יש בו קו של ביקורת חברתית עקרונית. כמו אולבלומוב ביצירת המופת של גונצ'ארוב, וגם, בקרבה פחותה, כמו ברטלבי של מלוויל, הגיבורים של ואלזר מוחים נגד עולם העבודה בפרט והסדר החברתי בכלל, בכך שהם כופרים בתחרות המריטוקרטית שמכוננת אותו. הם מעדיפים שלא – מעדיפים שלא להתחרות, להתבלט, להשיג, לנצח, להרוויח. אלא שברומן הביכורים, התווספו כמה נתונים מעניינים לחידת ואלזר, שיפורטו מיד.

ב"האחים טאנר", המסופר בגוף שלישי, הגיבור המרכזי הוא אחד האחים מהכותרת, סימון. סימון הוא כבן עשרים, בחור בעל נפש פיוטית וכישרונות לא מבוטלים, שמתפטר מעבודה אחרי עבודה. למעסיק חדש, סוחר ספרים, הוא מספר בראיון העבודה בגילוי לב: "את כל המקומות שעבדתי בהם, עזבתי אחרי זמן קצר, מכיוון שלא נראָה לי ראוי לתת לכוחות הנעורים שבי להתנוון במשרדים קטנים וטחובים, אפילו אם כולם מסכימים שהם המשרדים הכי טובים שיש, למשל מוסדות בנקאיים". עד מהרה הוא מתפטר גם מעבודתו החדשה, המבטיחה, בחנות הספרים. וכך מתחיל הנאום שהוא נושא באוזני המנהל: "אדוני, אכזבת אותי. אל תיראה מופתע כל כך, את הנעשה אין להשיב, אני עוזב היום את העסק שלך […] תוך שבוע נמאס עלי כל העסק הזה של מכירת ספרים, אם מכירת ספרים פירושה לעמוד מעלות השחר עד רדת הערב, כשבחוץ זורחת שמש חורפית נעימה מאין כמוה, לעמוד ליד שולחן, בגב כפוף, כי השולחן נמוך מדי לאדם בגובה שלי, לכתוב כמו איזה לבלר עלוב, ולעשות עבודה שאינה הולמת את שכלי".

לסימון יש ארבעה אחים שמייצגים אופציות קיומיות אחרות. קלאוס, מלומד רציני וחמור סבר שמודאג מסירובו של אחיו להתברג, להתברגן. הדוויג, מורה שחיה בעוני בכפר. קספר, צייר שחי בפריז. אמיל, צעיר מבטיח שהשתגע. האופציות הקיומיות של שני האחרונים קרובות לזה של סימון (ויש לזכור שואלזר עצמו בילה את העשורים האחרונים לחייו בבית משוגעים). גם האמן הוא מי שבאופן עמוק מסרב לעבוד. אלא שהאמן המצליח, כלומר מי שמקבל גם הכרה חברתית על אמנותו, הוא מי שהתחיל מעצלות וחולמנות, זו נקודת המוצא הנפשית שהציבה אותו בעמדת המתבונן, אך הפך אותם לבסיס בלבד לעבודתו, שהינה עבודה קשה ומפרכת לעתים קרובות. וזה – ההדגשה שהאופציה הואלזרית קרובה לאופציה של האמנות, אך אינה כזו – החידוש הראשון שמציב הרומן בפני מי שהתחיל לקרוא את ואלזר בסדר ההפוך (כלומר, אחרי הרומנים המאוחרים יותר). היסוד השני המעניין שמתגלה ברומן הוא עד כמה שפלות הרוח והיהירות שוכנות בצמידות בנפשו של סימון. המרד שלו בחברה נובע הן מרגש נחיתות (רגש שיש בו הרבה מסתורין, לעתים) והן מרגש עליונות, ולא תמיד ברור מה הרגש הראשוני. נקודה שמובילה לחידוש השלישי ברומן (או, אם זכרוני בוגד בי, לא ל"חידוש", אלא, פשוט, לַעניין שהוא מעורר) והוא המורכבות של המזוכיזם המיני שמתגלה בו. אחרי שיטוטים וחיי בטלה מוצא סימון לזמן מה עבודה כמשרת אישי של גבירה הדורה. כאן התשוקה המינית המזוכיסטית מתגלה בבירור. למשל, כשהגבירה מצווה עליו לצחצח את נעליה: "מאז ומעולם הייתה לסימון משיכה לנעליים […] מאז ומעולם נראו לו רגלי נשים כדבר קדוש". או: "סימון הזדרז לומר לה בוקר טוב, והיא הגיבה בניד ראש בלבד. כל זה היה מקסים בעיני סימון, אפילו מענג, לתת לאדם לומר לך בוקר טוב ולענות רק בניד ראש שכזה". יש כאן כמה תובנות פסיכולוגיות מעניינות מאד בקשר למזוכיזם, ואף ליחס בין המזוכיזם ועולם העבודה. למשל: המשרת, טוען סימון, זוכה ליחס טוב יותר מאשר הפועל, דווקא משום שהוא נשלט באופן טוטאלי, גם מעבר לשעות העבודה – הוא הופך לבן משפחה.

הרומן הזה בפרט, ויצירתו של ואלזר בכלל, מהווה נקודת מוצא יוצאת מן הכלל לדיון על היחס בין אמנות לטירוף. הרי ברור, מצד אחד, שואלזר מציג תופעות שבחלקן ניתן לאפיין כפתולוגיות. ומצד שני, אם נמהר להרחיק אותן ולאשפזן נפסיד הרבה. כי דווקא חריגותן הנפשית הופכת את היצירות למעמיקות ולמלאות רגש, ואף לנקודת מוצא לביקורת חברתית על הסדר "הנורמלי" של המציאות.