מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מחווה של נדיבות תרבותית ואהבה עשה דורי פרנס, כשבחר ארבעים סיפורים (בגימטריה י"ל, כנוטריקון שמותיו הפרטיים של המחבר) מיצירתו הענפה של י"ל פרץ ותרגם אותם לעברית גמישה וקרובה. פרץ (1852-1915) היה חרש תרבות מרכזי, בתרבות האידית והעברית כאחת, אם כי יותר מרכזי בזו הראשונה (שם, בצד מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, הוא נמנה על מכונניה), והוא ראוי מאד למחווה הזו.

פרץ בסיפוריו מציג את העוני הנורא של חלק נכבד מיהודי פולין ומזרח אירופה, בטקסטים שהדחף הסוציאליסטי-הומניסטי שבהם מרכזי. לדוגמה: באופן אירוני וחריף טוען פרץ בסיפור הפותח ("עיר המתים") שיהודים עניים, שחייהם אינם חיים, לא ממש יכולים למות ולהגיע לגיהינום או לגן עדן, כי הרי לא חיו כלל. למעשה, פרץ, באותם סיפורים שלו שהם וואריאציה על סיפורי חסידים, וכמה וכמה מהם כלולים כאן, עיצב והדגיש את הפן הסוציאליסטי של תנועת החסידות עצמה, את הדחף הדמוקרטי שפיעם בה (בהקשר זה: נכלל כאן הסיפור החזק המפורסם "אם לא למעלה מזה", שכאן תורגם ל"אם לא גבוה יותר", שמדגיש את הפן החברתי של החסידות). גם הפנייה לכתיבה ביידיש, שפת העם, עצמה נובעת מאותו דחף שניתן לכנותו סוציאליסטי. עוד עוסק פרץ בסיפוריו רבות במעמד האישה היהודית, מתוך ביקורת על אפלייתה בחברה היהודית המסורתית ומתוך השקפת עולם פמיניסטית (בין היתר הוא עומד על זכותן של הנשים לרומנטיקה ואף לארוטיקה, זכויות שאינן מובנות לעתים בחברה היהודית המתוארת: "שני עולמות נפרדים, עולם גברי ועולם נשי"). מוטיב קרוב לכך הוא הצגת חולשתם של הגברים היהודים (כמו בסיפור היפה "מנדל של ברַיינֶה", ששמו כבר מסגיר את עיקרו, ושבו מוצג הגבר היהודי הלמדן כפנטזיונר שרק פיכחונה של אשתו מציל אותו מאסונות). בסיפורים המעטים שבקובץ שעוסקים ביהודים מודרניים שהמסורת כבר אינה מתקבלת על ליבם, פרץ מתאר את השבר הגדול של אבדן הוודאות הדתית ("לא לחינם נהג סבי עליו השלום לומר: 'מי שאינו אדוק חי עם לב כואב ומת בלי נחמה'"). בסיפור בשם "הילד העני" מבטא פרץ בטון סאטירי את אוזלת ידן של המסורת והמודרניות כאחת מול עוני נורא: "אילו הייתי אדוק, אולי הייתי חושב כך: האם שווה המצווה [לתת נדבה לילד עני] את שמונת הגרוש? כלום לא הייתי יוצא ידי חובתי תחת זאת בתפילת מנחה? או באנחה חמה יותר בשעת התפילה? כיוון שאיני אדוק, עמדה כנגד עיניי רק טובת הילד: עם שמונת הגרושים שלי רק אזיק לו! אהפוך אותו לקבצן לנצח!". סיפורים אחדים נוגעים באנטישמיות הפולנית כלפי יהודים ("זוהי מין כולרה, מין אפידמיה", האנטישמיות, מסביר פולני הגון באחד הסיפורים) ועל רקעה עוסקים בגילויים יוצאי דופן אך מרשימים של קרבה ורעות ואף משיכה ארוטית בין העמים.

חלק מהסיפורים נקראים בהנאה גדולה עד היום. כך הוא, למשל, הסיפור הקצרצר "התענית", על אב יהודי עני מרוד שמשכנע את בניו הרעבים לא להתלונן על מצוקת הרעב בגלל שהיום הוא יום תענית (בעוד אין זה נכון). כך הוא, למשל, הסיפור המפורסם "בונצֶ'ה שתוֹק", על יהודי תם שכל חייו ייסורים, סיפור שנכתב בדחף סוציאליסטי עז אמנם, אבל שהסיום הפאנצ'י שלו מציג עמדה אמביוולנטית כלפי פשוטי העם.

אבל חלק ניכר מהסיפורים, לטעמי, אינם עובדים היום כסיפורים "סתם". או שנושאם וסגנונם זרים ורחוקים מאתנו, או שהם מציגים אלגוריות גסות, או שהם אינם בנויים היטב, או שהם מאריכים שלא לצורך או שאינם קולעים. אביא דוגמה אחת לסיפור שאינו בנוי טוב, לטעמי. הסיפור נקרא "לא תחמוד" ועוסק בגלגולי נשמה, בכך שגלגולה של הנשמה נועד לכפר על חטא קדום. תיאור הסיבה לגלגול הראשון המופיע בסיפור מבריקה: צדיק שעמד להשיב את נשמתו לבוראו סבל מגסיסה קשה. הסיבה: הגוף לא רצה לשחרר את הנשמה בטענה שבקושי חי תחת עולה של נשמת הצדיק הסגפן. בגלל ייסורי הגסיסה האלה "חמד" הצדיק ברגע האחרון ממש מיתת נשיקה ועל חטאו זה – חטא שכבר לא נותר לו זמן לכפר עליו בגלל מיתתו! – הוא נדון לגלגול נוסף. זה מבריק – אכזרי, אך מבריק. אבל המשך הסיפור הארוך הוא ירידה מהפסגה הזו שדווקא מתאימה לפאנץ' ליין. הנשמה מתגלגלת בנשמת צדיק נוסף. או אז היצר הרע מתחפש לארחי-פרחי שמציג קושיות בתורה בפני הצדיק הלמדן. הלה מתקשה לענות עליהן, יוצא מביתו על מנת להתיישב בדעתו ונקלע לפונדק של ערלים. והנה הוא "חומד" את ישיבתם ליד התנור החם, את הוודקה והדג מלוח שמגישים להם, "והחלה סדרה חדשה של גלגולים" (כך מסתיים הסיפור). לא רק שה"לא תחמוד" השני בנלי ואינו שנון כמו קודמו, אלא שהוא גם לא ממש קשור להתנצחות עם השטן המחופש ללמדן מקשן.

כאמור, פרץ הוא חרש תרבות ודמות מפתח, אך האם הוא גם היה סופר טוב? מקריאת הקובץ הזה עולה, אם כן, תשובה שאינה חד-משמעית. אבל זה אינו נוגע לצדקתו המוחלטת של המיזם של פרנס. במקרה של יצירות ויוצרים "קלאסיים" אנו קוראים בהם על מנת ליהנות מהקריאה, מ"קריאה סתם", ובמקרה שאיננו מאתרים הנאה כזו, הרי יש תועלת בקריאה היסטורית, כלומר בהבנת יצירות ויוצרים שהיו חשובים ומרכזיים בזמנם. קריאה כזו תורמת הן להבנת העידן ההיסטורי שבו היצירות והיוצרים הקלאסיים נוצרו ופעלו והן להבנת התרבות הספרותית של זמנם והשפעתה על ההיסטוריה של הספרות.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הוצאתם לאור המחודשת של כרכי "הטרילוגיה הקהירית" של נגיב מחפוז (שזכה בנובל ב-1988), שתורגמו בידי סמי מיכאל וראו אור לראשונה בעברית בראשית שנות השמונים, היא מאורע ספרותי שכדאי מאד לא לפספס אותו. היצירה הזו, שראתה אור על שלושת חלקיה בין 1956 ל-1957, היא מהיצירות הבולטות של הספרות העולמית במחצית השנייה של המאה העשרים.

עלילת הכרך השני מתרחשת בין 1924 ל-1927. לאחר שבסוף הכרך הראשון נותרה משפחת הסוחר הקהירי האמיד אחמד עבד אל-ג'ואד מוכה ממותו של הבן, פהמי, במסגרת ההפגנות נגד השלטון הבריטי, אנחנו פוגשים את המשפחה כחמש שנים אחרי כן. הסוחר האהוב על חבריו והמטיל חיתתו על בני ביתו, אחמד, חוכך בדעתו אם כעת, אחרי שנות האבל הארוכות, בהתקרבו לגיל חמשים, הוא יכול לחזור לחיים הכפולים שאפיינו את חייו טרם מותו של פהמי. ההתמקדות של מחפוז בסגנון החיים הזה היא אחד מהיסודות שנותנים לרומן הזה את חריפותו. אחמד הוא ירא אלוהים באמת ואוהב את חיי המשפחה באמת, ועם זאת בלילות הוא מבלה עם חבריו בלוויית קורטיזנות מצריות, כלומר זמרות ונגנות עוּד שהינן בנות לוויה לגברים הנשואים (לאחרות, כמובן) הן במשתאותיהם והן במיטותיהם. מחפוז מפליא בתיאור אהבתו הגדולה וכנראה האחרונה של אחמד נשוא הפנים לנגנית העוּד הצעירה, זנובה, שלה הוא קונה בית-צף על הנילוס שבו תגור ובו יוכל להתייחד עמה בהיחבא. אחמד יודע שהוא מתבזה, שזנובה מושלת בחייו באופן מחפיר, אך אינו יכול להיגמל מהתמכרותו אליה. במקביל, הבן הבכור יאסין, שירש מאביו את יופיו ושמץ מקסמו האישי, אך לא את היכולת לעורר כלפיו כבוד והערכה וגם לא את היכולת לנהל את חייו בתבונה ובחשאיות, מסתבך בנישואין בפעם השנייה, אחרי שגירושיו תוארו בכרך הראשון. ושוב מסתבך יאסין בגלל "השעמום" המיני שהוא חש בעבר בנישואיו. ואז מופיעה לפניו אותה זנובה והקרקע כשרה לפיתוח, מלודרמטי מעט שבמעט אך מותח, של ההתנגשות בין האב לבן. במידה פחותה מאשר העיסוק בחייהם של יאסין ואחמד, דן מחפוז בחלק זה גם באגף הנשי של בית הסוחר. הוא מספר על חיי אם הבית התמה, אמינה, שעסוקה בניסיונות השכנת שלום בין בתה חדת הלשון ומרת הנפש, חדיג'ה וחותנתה, ומעט שבמעט הוא מספר על עאישה, האחות היפה, הנשואה והאם גם היא.

אבל המוקד של הרומן הזה הוא הבן הצעיר, כמאל, שהתבגר והפך כעת לנער על סף הגברות. כמאל סיים את לימודי התיכון שלו ושאיפותיו הרוחניות והאינטלקטואליות מגביהות עוף. הוא חפץ להיות הוגה, או סופר-פילוסוף, דבר מה שלא נשמע כדוגמתו בהוויה הבורגנית-דתית המצרית בה הוא חי. כפשרה הוא מחליט ללמוד בבית ספר למורים. כמאל, שהתחבר לכמה מבני העילית הקהירית, בני משפחות עשירות ומיוחסות משלו, מתאהב עד עמקי נשמתו באחות של חברו הטוב, חוסיין, עאידה. זו אהבה שסיכויי התגשמותה קלושים (בין היתר כי עאידה עשירה בהרבה ממנו וגם מותחת ביקורת על מראהו). התיאורים של ייסורי האהבה, כמו הדרמה של התפתחותה, כלומר הדרמה של גישושי כמאל ולבסוף של התוודעותו באהבתו ואחריתה של ההתוודעות הזו, הן פנינה של פרוזה פסיכולוגית דקה בעלת ממדים פילוסופיים משמעותיים (יחסו של כמאל לאהבה מקביל ליחסו לדת; ושתי מערכות היחסים הללו מתערערות ברומן).

בעוד החלק הראשון של הטרילוגיה היה כתוב בריאליזם מסורתי, קרי מספר בגוף שלישי הפורש לפנינו במתינות כל-יודעת את קורות כל אחד מבני המשפחה, בכרך הזה משתמש מחפוז לפרקים במונולוגים פנימיים קצרים שמעבירים את סערת הרוחות של הדמויות באופן ישיר יותר. במונולוגים האלה עוברות הדמויות תדיר מגוף שני לגוף ראשון ומשם חוזר המספר לגוף שלישי וחוזר חלילה (""הייתכן כי היו ימים לפניה שבהם לא ידעתי את האהבה? […] לפעמים אתה משתעשע בשאלה: באהבה זו, לְמה אתה נושא את עיניך?"). הכתיבה ה"מודרניסטית" הזו נעשית בטעם ובמידה ואינה מעכבת באופן כללי את שטף הקריאה.

היצירה הזו היא מצד אחד רומן משפחתי שמתעלה לפסגות של הז'אנר, מצד שני היא רומן חברתי המבקש דרך קורות משפחה אחת לתאר תקופה סוערת בקורות מצרים המודרנית, ומצד נוסף הוא "רומן חניכה" של האמן והאינטלקטואל, כמאל. והיא גם יצירה מהנה מאד לקריאה, רומן בו אתה יכול להישען בבביטחה על משענת הקנה היציב של סופר גדול. כאשר הסוגה הריאליסטית נתונה בידיים גאוניות, כמו במקרה הזה, העלילה מצליחה להתפתל בשבילים רעננים ומפתיעים, אך זאת תוך שמירה קפדנית על אמינות וסבירות, על איזון וחוש מידה. כך, בצד ההנאה מהעלילה כשלעצמה ובצד התכנים המאלפים כשלעצמם, מנצנצת כבונוס מתוך הספרות הריאליסטית הגדולה ההכרה שהחיים שלנו הקוראים, אפילו הם, גם כן יוכלו להפתיע פתאום ברעננות, וזאת לא בנס טלנובלי לא סביר.

זו יצירת מופת של סופר אמת, סופר בעל יכולת התבוננות חודרת, חוש קצב ומבנה, נְהִיה וחוסר מנוח מטפיזיים, סופר שעיצב מסוגת הרומן האירופי – בהשפעות בין היתר, ניתן להניח, של בלזק, דיקנס, דוסטוייבסקי (למשל, ביחסי היריבות הארוטיים בין בן לאביו), תומס מאן (הרומן המשפחתי ב "בית בודנברוק") ופרוסט (למשל, בתיאור נפתולי האהבה הנכזבת וכן בתיאורי ההזדקנות של עמיתיו של אחמד לחינגאות, ההזדקנות שהוא נוכח בה לפתע בפניהם) – יצירה מקורית ומלאת חיים. עלינו להיות אסירי תודה לפרופ' ששון סומך ולסמי מיכאל על הגשת היצירה בשפתנו. עלינו גם להודות להוצאת "מפרשֹים" על הדפסתה מחדש, אם כי היה כדאי להוסיף הערות הסבר למאורעות ולאישים המופיעים במרוצת הטקסט וכן לגהץ בו כמה טעויות הגהה.

הנה ביקורתי על החלק הראשון בטרילוגיה (הכרך השלישי מומלץ גם כן)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

המספר של הרומן הוא במאי סרטים שביים פעם סרט, לרגל מועמדות לפרס ספרותי, על סופר ישראלי נודע, נודע גם בעולם ולא רק בישראל, בשם אלישע מילגרוים. בפתח הרומן, עם מותו של מילגרוים, נקרא הבמאי לצלם את הלווייתו על ידי אלמנתו. אלמנתו זו היא נוצרייה אנגליה ומילגרוים, שמשחר נעוריו הדתיים בירושלים נמשך אל הנצרות והיא גם ממלאת את יצירתו, המיר את דתו לנצרות והקבורה מתרחשת לפיכך בבית קברות נוצרי בסמוך לעמק רפאים בירושלים. אלא שכמה חידות באשר לחייו של מילגרוים צפות ועולות עד מהרה, חידות שמדרבנות את הבמאי למחשבה על יצירת סרט על מילגרוים. האם אכן מת מילגרוים כנוצרי, או שמא חזר לדת אבותיו מעט לפני מותו? האם בערוב ימיו זנח למעשה את אשתו וניהל רומן עם אשת אקדמיה פולנית שמופיעה גם היא בשולי הלוויה? והאם שקד באותן שנים אחרונות על רומן גדול שעקבותיו אבדו? ומה עתידו של עזבונו הרוחני של הסופר? ובכלל, מי הוא, בעצם, מילגרוים, מי הוא היה בחייו ומי הוא היה בתקופה הקצרה שקדמה למותו?

חיים באר כתב בידור לאינטלקטואלים, בידור אינטליגנטי. בניגוד לספריו המעולים "חבלים" ו"עת הזמיר" (וספר העיון המעולה על יחסי ברנר-עגנון-וביאליק, "גם אהבתם גם שנאתם"), שהיו ספרים רציניים, כאן לפנינו יצירה בידורית.

מה הכוונה בבידורית? הספר מענג לקריאה. הוא מותח, הוא משעשע, הוא עתיר מידע אנקדוטלי מהנה. יש לבאר גם כישרון ספרותי גדול לרכילות, כלומר יכולת לאתר או להמציא פריטי מידע עסיסיים ולארגן אותם כסיפורים קטנים ומהנים בתוך הסיפור. כך, למשל, מתוודע המספר לכינויו יוצא הדופן של החוקר המובהק של יצירת מילגרוים: "אצלנו קוראים לו 'האשך', תסתכל עליו ותכף ומייד תבין גם למה. יש לו פרצוף קטן, מקומט, עגלגל, והגולגולת שלו מכוסה בפלומה דלילה של שיער". הדוברת היא שְדֵמה, שדרית רדיו בתוכניות ספרות החביבה על המספר. אותה שדמה, בעוד דוגמה לכישרון הרכילותי המאפיין את יצירת באר והנו חלק מהתענוג שבקריאתה, חובבת גילוי של ספרים עם הקדשות של סופרים עליהם: "אתה הרי יודע את היצר הרע שלי להקדשות של סופרים, הן בשבילי צוהר הצצה מצוין אל חייהם הפרטיים, אל החברויות והידידויות החשאיות שלהם, האהבות המסויגות, ההתחנפויות המביכות". זה קטע נהדר! ועוד דוגמה לכישרון הרכילותי הווירטואוזי לפרקים של באר היא תיאור האסטרטגיה הערמומית של מילגרוים בגיוס מבקרים שליליים לחיילותיו. על הנכלוליות הזו מספר בנו של מילגרוים: "כאשר פרסם אחד מהם ביקורת קטלנית על ספר מספריו לא נהג בו אביו כמו שנהגו בו יתר עמיתיו. הוא לא הכריז על ברוגז ולא החמיץ לו פנים כשנתקל בו באקראי, אלא אדרבא, הודה לו בלבביות על הביקורת הבונה שזיכה אותו בה" (וזו רק התחלת תיאור אסטרטגיית-ריכוך המבקרים).

אבל הרומן לא רציני. חשוב לשמר את ההבחנה הזו. ניקח, לדוגמה, את הנושא שעומד כביכול בלב הרומן: המרת דת. התחושה העולה מהספר היא של הדהוד רחוק של נושא שהיה רציני פעם, אבל לא באמת נתפס כחשוב בעיני "המחבר המובלע". יהודי, נוצרי ואולי שוב יהודי, כל זה משמש ליצירת הדרמה, לבניית העלילה, אבל עמדתו העקרונית של הספר קרובה לעמדתו המפורסמת של ברנר (שבאר, הבקיא בכתבי גדולי הספרות העברית, עורך פרפרזה על משפטיו ברומן, כמו שגם מילגרוים הושפע ממנו) על כך שאין שום דבר מרעיש בהערצה שרוחש יהודי לישוע. קרובה לעמדת ברנר, אך בלי החומרה, ההתרסה וההקשר ההיסטורי שהעניק לאמירה הברנרית חריפות ושערורייתיות. עמדת הספר בסוגיה הזו קרובה יותר לחוות הדעת הצרכנית, לא התיאולוגית, של חבר נעוריו של מילגרוים: "משיכתו לנצרות, אם נודה ביושר, יש לה על מה שתסמוך. תגיד, אפשר בכלל להשוות את ניחוחות הקטורת המעודנים המבשמים את חללן של הכנסיות לריחות הטשולנט וההרינג וטליתות הצמר המיוזעות הממלאים את בתי הכנסת שלנו, או לריחות טבק ההרחה, האמוניאק והעיטושים של מטה החונקים את האוויר הקדוש ביום הכיפורים?". עוד דוגמה מרכזית לחוסר הרצינות של הרומן הוא היחס ליצירתו הספרותית של מילגרוים. אנחנו למדים שהיא נחשבת, שהיא חשובה, אבל איננו יודעים על מה מבוססת חשיבותה.

הדברים נאמרים לצורך הבהרה באיזו התכוונות יש לקרוא את הרומן הזה. אבל אחרי שההתכוונות מובהרת, פתוחה הדרך להנאה גדולה מהרומן הזה, שבלעתיו כביכורה בטרם קיץ, בעודה בכפי אבלענה. אני משתמש בשפה התנ"כית במכוון, כי חלק ניכר מההנאה כאן הוא השימוש של באר בשפת המקורות. זה שימוש מענג ביותר. החגיגיות של העברית של באר, הגמישות בְלישת שפת המקורות, ההומור בשיבוצי שפת המקורות,  היא זו שהופכת את הקריאה לא רק לבידור טוב, אלא לבידור אינטלקטואלי. הדמויות של באר, כמעט כולן, בקיאות בשפת המקורות ועושות בה כבשלהן. על אותה שְדֵמה כותב המספר כך: "בקיאות בלשון המקרא ויכולת שליפה מהירה מתוכה מכאן יחד עם שליטה בעגה המתחדשת לבקרים מכאן עושות את העברית שבפיה ללשון ייחודית ומלאת קסם". ואכן, חלק מהעונג מהשפה של באר נובע מהגלישות המכוונות והמודעות לעצמן משפת המקורות ההדורה לעבר סלנג בן זמננו. נוצר כך אפקט קומי מיוחד במינו.  "'TMI? מאי פירושא דהאי מילתא?' [מה פירוש הדבר – א.ג.] עצם רֶבּ שעיה לשנייה את עינו השמאלית כלמדן תלמודי העומד להסתער על סוגיה שהניחוה חכמים בצריך עיון. 'too much information', השבתי".

התחושה שלי בקריאת ספרו של באר, אם להזדקק שוב לשפת המקורות, היא של כניסה למקווה טהרה של מים חיים, התכסות בשמיכת שפה צלולה ונקייה. רעננות נושבת דווקא מהעברית השורשית והוותיקה הזו, שלה, נלוות, כאמור, גיחות משעשעות לשפת החולין של זמננו.