בשבוע שעבר כתב לי אורין מוריס שאתר "הפתיליה" נסגר. כיוון שבאתר זה התפרסמה ביקורתו האוהדת על הרומן שלי, "מדוע איני כותב", נדרכתי ומיהרתי לנסות להשיג את הטקסט של אורין בדרכים אחרות ולפרסמו באתרי.
אבל התגובה שלי הייתה בעצם הרבה יותר מ"דריכות". נסערתי – לא רק נדרכתי. כי היה דבר מה סמלי, להרגשתי, בסיפור הזה.
על הרומן שפרסמתי בנובמבר 2017, "מדוע איני כותב", התפרסמה בעיתונות ביקורת אחת בלבד. וביקורת שלילית מאד, ארסית מאד: ביקורתה של גפי אמיר ב"הארץ – ספרים".
ביקורתו האוהדת של אורין מוריס הייתה הביקורת השנייה (והאחרונה) שנכתבה על ספרי, והיא, כאמור, נכתבה מחוץ לכותלי העיתונות הממוסדת, באתר "הפתיליה".
והנה – וזו הסמליות שמצאתי – אפילו הביקורת הזו הוכחדה מתחת שמי האינטרנט.
——-
האמת היא שהתעצבתי מיבול הביקורות הדל על הספר שלי (אני לא מדבר על תגובות פרטיות, תגובות פרטיות נלהבות שלהן זכיתי לא מעט ואני אסיר תודה ושמח מאד על כך). כאמור, מדובר בביקורת אחת בלבד בעיתונות הממוסדת, זו של גפי אמיר. הביקורת של גפי אמיר הייתה טיפשית, אטומה-רגשית ומרושעת (לא ברור מה יותר ממה; התחרות קשה), חלולה – ביחסה לי מניעים שמעידים על עולמה הרוחני הנמוך של המבקרת יותר מאשר על עולמי שלי.
אני חושב שהרומן שלי הוא רומן ראוי וטוב. אני לא כותב "כמובן" כי אצלי זה בהחלט לא "כמובן" שאני חושב כך (לדברים לא מעטים שכתבתי אני דווקא מתנכר; לא לרומן הזה). אבל גם אם הרומן שלי "בינוני", בערבו קטעים טובים עם קטעים גרועים, או דבר מה כיו"ב – זה נראה לי פשוט לא הגיוני שרומן מורכב יזכה לביקורת אחת שלילית, חד-משמעית, ארסית וגורפת.
הרומן הראשון שפרסמתי ב-2004, "ובזמן הזה" (טוב הרבה הרבה פחות מהנוכחי, בעיניי), זכה, עם זאת, לחמש ביקורות. ביקורת קטלנית של ארנה קזין ב"הארץ". ביקורת קטלנית של נעה מנהיים ב"Ynet". ביקורת אמביוולנטית של יורם מלצר ב"מעריב". ביקורת אוהדת מאד של שהרה בלאו, ב"מעריב" גם כן. וביקורת אוהדת מאד של חיים נגיד ב"ידיעות אחרונות".
נכון, אם היו חמש ביקורות שליליות על הרומן הנוכחי לא הייתי שמח יותר, בהחלט לא (אם כי פעם אמר לי סופר ידוע שעל אחד הרומנים שלו הוא קיבל שבע ביקורות שליליות, אך בכל זאת הוא לא התערער כי האמין בטקסט שלו – גם אני מאמין, כאמור, ב"מדוע איני כותב"). אבל אני חושב שהסיכוי לזה במקרה הנוכחי היה קטן. ובהחלט הייתי מעדיף יבול ביקורות עשיר יותר, גם אם היו בתוכו כמה ביקורות שליליות.
——-
יש סיבות שונות שתרמו לכך שזכיתי לביקורת אחת שלילית הפעם. "סיבות" – לא בהכרח מוצדקות כולן. היותי מבקר קבוע ב"ידיעות אחרונות" סגר את האופציה לביקורת בעיתון שלי. היותי מבקר ספרות בעצמי הפך את כתיבת הביקורת עלי למשהו שאנשים, אולי, חוששים ממנו.
אבל יש עוד "סיבה" אחת לכך והיא מעוררת אצלי תרעומת גדולה. הספר שלי עוסק בגבריות באופן נרחב. לעתים בצדדים בוטים שלה. והוא עושה זאת מתוך התחבטות פנימית וספקות עצמיים, ולא מתוך התרסה חד-משמעית. ואני חש – אני יודע! – שהעיסוק הזה ואופיו הם לצנינים באגפים השמרניים והליברליים כאחד של השיח הציבורי, כלומר כמעט בכל האופק הביקורתי מקצה אל קצה.
אני יודע, למשל, שבעיתון "מקור ראשון" נדחה ראיון אתי בפירוש בגלל המיניות הבוטה של הספר; בגידה שהכאיבה לי במיוחד, כי אני עצמי כתבתי שנים ארוכות ב"מקור ראשון" ויודע שחלק ניכר מהקהל הפוטנציאלי של הספר בא מקרב קוראיו, שאכן כמה מהם אמרו לי שקראו את הרומן בהתלהבות (אפרופו ראיון. עם צאת הספר נדהמתי למדי לראות שגם ב"גלריה" של "הארץ" לא הסכימו לראיין אותי על הספר. בגלל שאני כותב ב"ידיעות אחרונות", פניתי אליהם כאפשרות הראשונה. אך זו, מסתבר, לא נפתחה בפני).
ואני רואה, למשל, איך ספרים שעוסקים בנשיות, והינם בעלי ארומה פמיניסטית, זוכים מיד להתקבלות אוהדת באגפים הליברליים של העיתונות.
בכלל, אגב, היחס של הביקורת לנשים ולגברים שונה בעיניי. אני כמעט בטוח שלו היו עורכים סטטיסטיקה של חמש השנים האחרונות היו מגלים התפלגות שונה ביחס בין ביקורות חיוביות ושליליות בין אלו הניתנות לגברים לאלו הניתנות לנשים, כשאחוז הביקורות החיוביות לנשים עולה על אלה של הגברים.
דבר מה אחד אני בטוח בו: כשהגבריות היא נושא, וכשהיא לא "מינורית" באופייה, היא זוכה, ככלל, ליחס עוין. גבר סופר יכול לכתוב על יחסים עם אביו ואמו, על יחסיו עם ילדיו (האופציה המועדפת), על דמויות ראשיות נשיות (אופציה טובה גם כן) וכיו"ב – אך אל לו לכתוב על יחסיו עם נשים, כלומר, אם הם אינם הרמוניים.
כך יוצא שיצירות קיטשיות בעלות ארומה פמיניסטית, או אף יצירות לא קיטשיות של סופרות, אך בוטות מאד מאד ביחסן לגברים, מתקבלות בחמימות רבה, לעתים שלא כפי ערכן הסגולי.
זו, כמובן, "רוח התקופה". ויש שיאמרו שגברים טועמים כעת מה שנשים טעמו אלפי שנים וכו'. אולי. אך, לטעמי, עוול נעשה כעת. וסטנדרטים ספרותיים נשחקים כעת.
——-
התלבטתי, כמובן, אם לכתוב את הדברים. אך כדברי איוב אמרתי לעצמי "אדברה וירווח לי".
כשהייתי בן עשרים וארבע הלכתי באוניברסיטת תל אביב לטיפול קבוצתי. חשתי שההתנהלות החברתית שלי כאובה והססנית. הטיפול הזה, בהדרכת צמד פסיכולוגים, היה נהדר. בפועל ממש חשתי איך אני לומד להתנהל בתוך קבוצה. "רשת הביטחון" שהעניק הפורמט הטיפולי אפשרה לי לא לחשוש מלדבר ולהביע את דעותיי. הטיפול הקבוצתי הוא הטיפול הפסיכולוגי שלגבי יעילותו אין לי ספקות בכלל.
מאליו נוצר אז סבב בין הדוברים שהציגו, כל אחד בתורו, את סיפורם. הייתי בין המגיבים הדומיננטיים בקבוצה; שואל ומתעניין ביחס לסיפורו של כל אחד מהם. כשהגיע תורי לספר את סיפורי השתררה דממה בתום הסיפור. נדהמתי מחוסר התגובה. נעלבתי מאד. במפגש שבא אחר כך העיר אחד המשתתפים – דווקא השתקן שבהם – שהוא הרגיש ש"הקבוצה בגדה באריק" במפגש הקודם.
חשתי משהו מעין זה בעקבות פרסום "מדוע איני כותב". עם כל ההסתכנות בפתטיות בפרסום הפוסט הזה, אני מעדיף לומר את הדברים מאשר לכלוא אותם ביני לביני.
אני לא מבקש כאן אהדה. בטח ובטח לא רחמים. רציתי, אני רוצה – צדק.
*
תוספת מאוחרת לצורכי הבהרה: הפוסט הזה הביע תרעומת על ההתקבלות הביקורתית של "מדוע איני כותב". אך אין בי תרעומת לגבי התקבלותו בקרב קהל הקוראים. קיבלתי תגובות אוהדות באופן פרטי במידה מספקת. לא המונים, כן? אבל גם לא בודדים שנער יספרם. הספרות שאני כותב אינה מתאימה לכל אחד, אך גם בהחלט אינה כזו שמתאימה לאף אחד – אם לעשות פרפראזה על אמירה של ניטשה – ושמחתי לגלות שהיא דיברה לליבם של קוראים לא מעטים. ואני מקווה שעוד תדבר לליבם של קוראים נוספים. בכל אופן, אחזור ואדגיש, מטרת הפוסט לא הייתה להתלונן על זה (על מיעוט הקוראים וכו').
מבקר חופשי 