פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
בעבר הצעתי נוסחה קצרה להגדרת ייחודו של קנאוסגורד, נוסחה שמסבירה מדוע לא כל אחד יכול לכתוב את קורות חייו ולהציען לציבור במידת הצלחה דומה. זיכרון מפלצתי + תחושת חיים אינטנסיבית ביותר = קנאוסגורד. זו הנוסחה. הנפש הקנאוסגורדית חיה באינטנסיביות לא מצויה, היא נעה ונדה מעלה ומטה ולצדדים בתזזיתיות ומצבי רוחה מושפעים גם משינויים זניחים ודקים לכאורה של מזג אוויר או עיצוב פנים מסוים או ריהוט ביתי מסודר בסדר מסוים. זהו חלק מההסבר לפירוט הקנאוסגורדי. הוא לא מייגע, כי הפרטים המתוארים משפיעים ישירות על הנפש, הם, למעשה, חלק מחלקי הנפש! האינטנסיביות הרגשית הזו היא גם ההסבר לאי הרתיעה של קנאוסגורד מסימני קריאה וקריאות צער או שמחה ("הו!"ים ו"אוי!"-ים או "הוי!"-ים ממלאים את כרכי האוטוביוגרפיה). האינטנסיביות הזו מדבקת, או, לפחות, מדביקה את הקורא לכיסא. החיים לפי קנאוסגורד רוויי התפעמות ורגש – החיים היומיומיים! יש כאן תפיסת עולם כמו-פגאנית של היקסמות מהיקום, כמו אדם קדמון שמשתטח על פניו אל מול השמש או הירח. קנאוסגורד מוקסם מההתחככות של "האני" ביקום (וזה, אגב, ההסבר המטפיזי בעיניי לכך שהוא לא אונן עד גיל תשע עשרה, הימנעות מוזרה שהעסיקה אותו בכרך הרביעי וגם מעט בזה הנוכחי: קנאוסגורד לא רוצה להתחכך ב"אני", להתחכך בעצמו, אלא ש"האני" יתחכך בעולם). ולאינטנסיביות יש להוסיף, כמוזכר, את הזיכרון המפלצתי. וזה לא משנה אם קנאוסגורד ממציא, כלומר מוסיף פרטים שהוא לא זוכר אלא מייצר ומשווה להם מראית עין של זיכרון. זה לא משנה, כי מראית העין מוצלחת. הנפש הפועמת, המתכווצת ומתרחבת כמו לב, אינה נמצאת אצל קנאוסגורד בחלל ריק, אלא במציאות רוויית פרטים, שגם משפיעים, כאמור, מצידם על פעימותיה הנמרצות של הנפש הלבבית.
אבל החלק החמישי בסדרה מוסיף התבהרות מסוימת ביחס לפרויקט בכללותו. קנאוסגורד מתמקד בו בארבע עשרה השנים שגר בברגן, מ-1988 עד 2002, כלומר מגיל 20 עד 34 שלו. בשנים אלה למד בחוג יוקרתי לכתיבה יוצרת, אחר כך בחוג לספרות, השתתף בהרכבי כמה להקות רוק, הייתה לו חברה אחת לפרק זמן של כמה שנים ואחר שנפרד ממנה פגש את אשתו (הראשונה, יסתבר לימים), טונייה, וחי איתה בעיר כמה שנים. כמויות האלכוהול שהגיר לתוכו באותן שנים כמעט משתוות לכמויות הגשם היורד ללא הפוגות בעיר המערב נורווגית הזו. אבל המוקד העיקרי של הרומן הוא ניסיונותיו להפוך לסופר. ניסיונות אלה כשלו שוב ושוב עד שלבסוף התקבל הרומן הראשון שלו והתפרסם ב-1998. קנאוסגורד הוא אדם שזקוק נואשות לאהבה, אך, כפי שטוענת טונייה באכזבה ובכעס, הוא זקוק להתכנסות בכתיבת רומנים אולי אף יותר. במובן מסוים, הכרך הזה הוא הכרך השגרתי ביותר בפרויקט של קנאוסגורד. הוא מציג תמה מוכרת, "דיוקן האמן כאיש צעיר", מאבקו של האמן לגיבוש ופרסום אמנותו. במקביל, הפירוט הקנאוסגורדי גם הוא מעט שגרתי יותר בכרך הזה ומבטא פחות את העיקרון המטפיזי של חיכוך הסובייקט באובייקט ונדמה, לעתים, כמו ריאליזם "בלזקי" מן השורה. מסייעת לכך העובדה שהכרך מתאר קיום אורבני וכך נמנע מקנאוסגורד לתאר בהרחבה את הטבע, תיאורים רבי עוצמה שהמחישו את החיכוך המוזכר בכרכים הקודמים. השגרתיות המסוימת של הכרך הזה שופכת אור לאחור על הכרכים האחרים של "המאבק שלי": בעצם כמעט כולם, מסתבר כעת, הם תיאורי מאבקיו השונים: המאבק להיות בעל ואב בכרך השני, המאבק לשרוד את הילדות בכרך השלישי, המאבק להגשמה מינית בכרך הרביעי וכעת המאבק להכרה ספרותית.
הנפש הקנאוסגורדית הסוערת באה פה לידי ביטוי בחיתוך עצמי של פניו, חיתוך שהוא עושה לעצמו כשנדמה לו שטונייה פוזלת לכיוון אחיו, אינגבה (על חיתוך דומה סופר לנו בכרך השני, בפגישה הראשונה עם מי שתהיה אשתו השנייה, לינדה). קנאוסגורד הוא גם שיכור גרוע, שנוטה לאלימות ולהתנהגויות אנטי-סוציאליות בשכרותו. זה החלק ה"וידויי" שיש פה, אם כי קנאוסגורד לא מתרגש מדי מזה, כפי שראוי היה שיתרגש (כל מי שפגש בחייו שיכורים גרועים יודע עד כמה זה דוחה). במחצית השנייה של הכרך העבה כאן אנחנו גם שבים לפטירתו של האב, שהוצגה בחלק הראשון, ומקבלים תמונה מלאה יותר וחיה לא פחות של מותו של האב בגיל חמישים וארבע משתייה מופרזת, בעצם מהתאבדות באמצעות אלכוהול.
שני הפרויקטים הספרותיים המעניינים ביותר של שני העשורים האחרונים הם בעיניי זה של וולבק וזה של קנאוסגורד. את שניהם ניתן להסביר במושגים השופנהאואריים המרכזיים של "הרצון" ו"הדימוי". הרצון לחיים, טען שופנהאואר, הוא הכוח המרכזי ביקום. אבל, אצל בני האדם, יש אפשרות להינתק מהעולם, להינתק מהרצון לחיים הרודני הזה. ההינתקות הזו מהתשוקות מאפיינת קדושים אך גם אמנים, שהופכים את העולם מושא להתבוננות, ל"דימוי". בעוד אצל וולבק יש תשוקה עזה להינתקות נזירית מהעולם ("נגד העולם, נגד החיים", היא כותרת אחד מספריו המסאיים), יש בו תחושה עזה של גועל מהקיום (ויש בו גם, ייאמר אגב אורחא, כי גם זה בהיפוך לקנאוסגורד, תשוקה לאבדן האינדיבידואליות וכן להפשטה ופישוט של הקיום לעקרונותיו המעטים המכוננים), קנאוסגורד מוקסם מהקיום ומציג את "הרצון" לנגד עינינו במלאות אדירה, מציג לנו את סבך הייסורים והעונג של נפש משתוקקת ורגישה (ולכן, כאמור, קנאוסגורד אינו בוחל במילות קריאה המבטאות עונג וסבל כמו "אוי" ו"הוי" וכן בהצבת סימני קריאה תדירים!). קנאוסגורד מציג לעינינו באופן בוהק מה פירושו של דבר להיות אדם בעולם: אדם כואב, אדם כמה, אדם מתאכזב, אדם מאושר – אדם בתוך העולם, אדם רווי בעולם עד הנחיריים.
מבקר חופשי 