מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הדבר הכי צפוי במותחנים הוא שתופתע; הדבר הגלוי ביותר הוא שיש דברים נסתרים. בחיים מחוץ למותחנים יש לעתים מונוטוניות אינסופית; האימה הגדולה שבהם היא, לעתים, שהכל בדיוק כפי שהוא נראה. זו הסיבה שאנשים נמשכים למותחנים (הם לא כמו החיים). זו הסיבה שאנשים לא מסופקים ממותחנים (הם לא כמו החיים). העמדה הכללית שלי ביחס למותחנים עשויים היטב היא כזו: כשאני כבר קורא בהם – אני נהנה מאד, לא יכול להניחם מהיד, כמאמר הקלישאה; אבל אני כמעט אף פעם לא טורח להגיע אליהם בכוחות עצמי, כי הם גם מצמיאים אותי (בריחוקם מהקיום היומיומי) ולא רק מרווים אותי (בריחוקם מהקיום היומיומי).

עד לרגעי פתרון התעלומה, "המטופלת השקטה" (שראה אור במקור השנה ומחברו הוא סופר צעיר הכותב באנגלית) הוא רומן עשוי היטב מהסוג הזה. המספר של הרומן הוא תיאו פייבר, פסיכולוג בריטי. הוא מתעניין מאד בסיפורה של אלישה ברנסון. אלישה הייתה ציירת צעירה שרצחה את בעלה, צלם אופנה, או כך לפחות ברור לכולם. אחרי הרצח היא ניסתה להתאבד ושקעה בשתיקה. היא נכלאה במוסד פסיכיאטרי. בזמן ההווה של הרומן, שש שנים אחר הרצח, מנסה תיאו ומצליח להתקבל למוסד הפסיכיאטרי. הוא מבקש לנסות לפצח את חידת אלישה. האם אכן רצחה את בעלה? ומה פשר השתיקה? מיכאלידס עורך כאן טוויסט מעניין על המותחן הרגיל. הוא מתיך, למעשה, שני ז'אנרים שאכן יש קירבה ביניהם: הז'אנר הבלשי והז'אנר של ה"קייס סטדי" הפסיכולוגי (ואולי בייחוד הפסיכואנליטי). שני הז'אנרים מנסים להתחקות אחר האמת: מה קרה שם? אם אנחנו מצפים מכל מותחן בלשי מעל רף מסוים להכיל פסיכולוגיה מעניינת ומורכבת ( או, לפחות, "מעניינת" ו"מורכבת"), הרי שמיכאלידס עשה כאן צעד נוסף והפך את "הבלש" לפסיכולוג חד וחלק. זה מעניין ואמין למדי.

מלבד זאת, ישנם כאן כל אביזריו הידועים של ז'אנר המותחן: שורה של אנשים שנראים כבעלי מניע לביצוע פשע, אם היה כאן פשע; טפטוף של אלימות או רמזים לאלימות שמעלה את המתח; חייו האישיים של "הבלש" המצויים במשבר משל עצמם (אשתו בוגדת בו). קראתי בהנאה גדולה.

אבל יש בעיה בהתרה של הרומן. המבקר האמריקאי אדמונד וילסון, בשתי מסות ידועות וידועות לשמצה משנות הארבעים נגד המותחנים וספרי הבלש (כותרתה המפורסמת של אחת מהן, כפי שנראה, רלוונטית במיוחד לרומן הזה: "Who cares who killed Roger Ackroyd"), טען כי האתיקה העיתונאית שאוסרת על מבקרים לגלות את פתרונות התעלומות בספרים עוזרת לרומנים הללו להתחמק מביקורת, כי הפתרונות מופרכים. מבלי להסכים עם כל טיעוניו של וילסון, הנקודה הזו חשובה בעיניי. ולכן אזהיר את הקוראים שמכאן ואילך אני מספיילר את הרומן.

הסוף של הרומן סנסציוני ומופרך בעיניי. מתגלה לנו שהפסיכולוג, המספר של הרומן, הוא זה שגרם לרצח בעלה של אלישה. אי האמינות נוגעת לכמה רכיבים: ראשית, מדוע שתקה אלישה כל השנים האלה? נכון, היא הרגישה אשמה ברצח בעלה, רומז הסופר, ולכן לא חשבה שזה משנה שהובלה אל הרצח הזה בידי תיאו. אבל, עדיין, קשה מעט להאמין ששש שנים היא לא גילתה את הסיפור הזה לאיש. אי אמינות נוספת נובעת מהעובדה שפסיכולוג, ופסיכולוג אכפתי ומסור, יהיה גם פסיכופת. זה לא שזה בלתי אפשרי, אבל על סופר לעמול יותר על מנת שנוכל להכיל שתי דמויות כאלה באדם אחד. כאן עלינו פשוט לקבל את זה. אי אמינות שלישית נוגעת לכך שתיאו, המעורב ברצח עד צוואר, טרח לקבל משרה בבית החולים הפסיכיאטרי ולפגוש את מי שהוא הוביל אותה לרצח בעלה. מדוע שיעשה זאת? הסופר נותן לנו שני מניעים שונים. תיאו עצמו טוען שמכיוון שהוא היה בכל זאת פסיכולוג, ומכיוון שחש אחראי למה שקרה לאלישה, פשוט אכפת היה לו ממנה ולכן ניסה לטפל בה. אבל הסיכון העצום שהוא חושף את עצמו אליו (כלומר, שאלישה תזהה אותו ותסגיר אותו למשטרה) הופך את הנימוק הזה ללא סביר. מניע שני, הפוך, מייחס תיאו לקוראים של סיפורו: הוא פגש באלישה על מנת לנסות לרצוח אותה וכך למנוע מעצמו סיכון. אבל עובדה היא שהוא לא עושה זאת, לפחות עד שלב מתקדם ברומן.

בנוסף לכל זה, יש כאן את הטריק שהמספר הוא הרוצח. בטריק המעניין הזה עשתה שימוש מפורסם לראשונה אגתה כריסטי באותו רומן שהוזכר "רצח רוג'ר אק'רויד" (1926). אבל כריסטי אלגנטית בהרבה ממיכאלידס. אציין רק שני פרטים בעניין זה: הרוצח אצל כריסטי אינו מטעה את קוראיו, אלא רק משמיט פרטים. ואילו הרוצח כאן מטעה את קוראיו לפחות בעובדה אחת: בכך שהוא מספר על חייו האישיים כאילו הם מתרחשים בזמן ההווה של הסיפור, בעוד בסוף מתגלה לנו שמה שהוא מספר (בגידתה של אשתו וכו') התרחש בכלל לפני רצח בעלה של אלישה (ויש לכך חשיבות). שנית, כריסטי מסבירה את הרציונל מאחורי עצם מעשה הסיפור של הרוצח, כלומר, מדוע הוא בכלל פונה אל הקוראים ומספר להם את הסיפור, בעוד כל עמלו לכאורה הוא להסתיר את פשעו. מיכאלידס לא מסביר היטב את הנקודה הזו.

כך שהסוף של הרומן הבלשי הדוהר הזה צולע.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

השאלה אם דומֶניקוֹ סטַרנוֹנֶה קשור לאלנה פרנטה – כלומר שאשתו, אניטה ראייה, היא פרנטה, או שאולי הוא עצמו פרנטה (אם כי האפשרות הזו, שגבר כתב את הרומנים הללו, נראית לי קלושה) – עלתה בעקבות תחקיר עיתונאי שאיתר העברות ונוכחות סכומי כסף גדולים שעומדים באופן לא מוסבר לרשות בני הזוג. אבל מבלי להיות עיתונאי חוקר, אלא רק מבקר ספרות, אני יכול לומר די בבטחה שלסטרנונה יש קשר הדוק לפרנטה. בעקבות קריאת "שרוכים", נובלה קודמת ויפה שלו שתורגמה לפני כשנה, וכעת "תעלול": יש דמיון עמוק בנושאי הכתיבה ובראיית העולם בין סטרנונה לפרנטה, ובמובן מסוים אף ניתן לקרוא לשתי הנובלות האלה "הסיפור מהצד של נינו", כלומר של הדמות הגברית המושמצת ב"הרומנים הנפוליטניים". הקירבה שאני מזהה בין סטרנונה לפרנטה אינה נשענת רק על העיסוק בנפולי, ולא פחות חשוב: על העיסוק בהיחלצות מנפולי ("רק בעיר הזאת, חשבתי, אנשים שמחים באותה מידה ובכנות גמורה לעזור לך ובה בעת לחתוך את גרונך") בזכות כישרון. היא גם לא נשענת רק על תיאור של גברים מבריקים בעלי צד אנוכי חזק. היא נשענת על ראיית עולם מסוימת שפרנטה הציגה כמה פעמים ברומנים שלה ולה היא קראה "השוליים המתפוגגים", ראיית העולם של לִילָה (למי שלא מכיר: אחת מגיבורותיה של פרנטה) שחושפת ברגעי הבלחה, מבעד לקווי התיחום של האנשים ואף הנוף הדומם, כוחות בלע, כאב והרס שמאיימים למוטט הכל תחתם. ראיית העולם הזו בדיוק מרכזית גם ב"תעלול": "למשך שניות אחדות ראיתי אותה – דבר שמעולם לא קרה – כמו חומר טהור וכואב שאִימה ואני זרקנו לעולם ארבעה עשורים קודם לכן" (עמ' 12). ראיית העולם הזו מקנה לרומנים של פרנטה – וגם ל"תעלול" – אופי אמפיבי: האירועים נחווים במישור אחד, שגרתי, אבל כשצוללים לכמה שניות, האירועים (האנשים, החפצים) נחווים כתנועת כאוס אדיר, רומסני, תאוותני, נעדר תבונה ואיפוק. כמו לבה הנשפכת מהוֶזוב.

"תעלול" מספר על סבא אלמן, שחי במילנו, ונקרא יום אחד לשמור על נכדו בן הארבע שמתגורר עם הוריו בנפולי. הסבא עצמו נולד וגדל בנפולי ונמלט ממנה. ואילו בתו וחתנו גרים בדירת נעוריו. הם רוצים לנסוע לכנס אקדמי מתמטי וחייבים שהסב יתייצב וישגיח על נכדו. הסבא, בשנות השבעים לחייו, אמנם סובל מבעיות בריאות אבל הוא עובד במלוא המרץ. הוא מאייר מבוקש וממש לא דחוף לו להפוך לבייביסיטר. סטרנונה רוקח סיפור מהנה ביותר מהשילוב הזה. הוא יודע לא להפריז בנרגנות הסבא וכן לא להפריז בצרות שמעולל לו הנכד, הפרזות שיביאו אותו לחיקה של הקלישאה ואי האמינות (כמו בסיפור של או. הנרי על חוטפי ילד שהחזירו אותו ואף שילמו כסף להוריו על מנת שיקבלו אותו בחזרה). אבל הסבא הוא אכן אגואיסט, אגואיסט לא נוראי, ויש דבר מה מרענן בייצוג של דמויות כאלה, שאינן סבים מסורים ואלטרואיסטים, ככלות הכל הן נפוצות למדי. להנאת הקריאה הגדולה ולעניין שיש בה תורמים עוד כמה גורמים. בתו של הגיבור וחתנו שרויים במשבר עמוק בנישואיהם. החתן חושד שאשתו בוגדת בו עם ראש המחלקה החדש למתמטיקה. המתיחות הזו יוצרת עניין. גם זיכרונותיו של הסבא מנפולי ולבטי הקריירה שלו בהווה מעניינים מאד. הכל מעולה ממש עד מחציתה השנייה של הנובלה.

המחצית השנייה אינה גרועה חלילה. היא טובה (כלומר, לא מעולה). ויש שיאמרו שהיא מעניינת במיוחד, שהיא שיאה של הנובלה. שאחרי הצבת הנתונים הבסיסיים, הצגת הדמויות הראשיות, מתפנה סטרנונה ל"דרמה", לאירוע העלילתי ההכרחי ליצירת עניין. אבל זו הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה. בפרוזה ריאליסטית משובחת יש מתח מובנה בין שני צרכים סותרים. מצד אחד הפרוזה הזו מהנה בהציבה אותנו בעמדת מתבוננים בחיים עצמם. כלומר, אנחנו כקוראים, מוגנים כפי שאנחנו כי "איננו שם", איננו בתוך העלילה, זוכים לראות, מבעד לעיני הסופר, את טיבם של החיים עצמם, בעיקר כמובן את טיבם העקרוני (ולכן ייצוג ריאליסטי של זוטות הוא בעיקרון בעייתי, למעט מקרים חריגים). תפיסה כזו של הריאליזם ניתן למצוא אצל שופנהאואר וברנר (שכינה אותו "ריאליזם סימבולי") ועוד רבים.  אך מצד שני הרומן צריך לעניין, הוא צריך להיות "דרמטי", והחיים עצמם, כידוע, לא תמיד מעניינים. כותב הרומנים צריך, לעתים, להגיש את האירועים לא ב"טמפרטורת החדר" כי אם טיפה לחמם אותם.

מה שקורה במחצית השנייה של "תעלול" הוא שהחימום של האירועים היה מעט מופרז לטעמי. שני אירועים, כשלעצמם אולי לא כאלה סנסציוניים, קורים לפתע. אזכיר רק את הראשון שבהם, על מנת לא לעשות ספוילר. הראשון הוא שהסבא נוכח בכישרון הציור העצום של נכדו. ודוק: העצום. לא המבטיח, או כזה שניתן לומר שיש בו משהו וכו'. האירוע השני הוא כבר לב העלילה בחלק השני. הוא אירוע מפחיד ומשעשע בו זמנית, הוא הופך את הקריאה למרתקת. אבל הוא גם יוצר תחושה של מלאכותיות, של חריגה מ"החיים עצמם", של חימום-יתר. לא שאירוע כזה לא יכול להתרחש, אבל בכל זאת יש כאן תחושה של יד הסופר הנשלחת לארגז החול של העלילה ומזיזה, מעט בגסות, את הדמויות על מנת שיתחולל דבר מה מעניין יותר.

אבל, ככלל, "תעלול" הוא ספר מומלץ.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

היצירה הנאה הזו מורכבת מפרקים קצרים. כל פרק מספר אנקדוטה מחיי משפחתו של המחבר, שנולד בארגנטינה ב-1977 והיגר ממנה לספרד ב-1991, בה הוא חי עד היום. הסיפורים, הנמתחים לאחור עד חיי סבֵי סביו של המחבר, ומתכנסים לפרקים לתיאור אירועים מחייו שלו, ארוגים בסיפורה של ארגנטינה במאה העשרים, סיפורה הסוער של הארץ שידעה הפיכות, דיקטטורות, שלטון סמכותני ודמוקרטיה וחוזר חלילה וגם חס וחלילה. טוב עשתה ההוצאה, אם כך, שצירפה בראש הספר מבוא היסטורי קצר על ארגנטינה.

מצד אביו, נאומן הוא נצר למשפחות מהגרים יהודיות שהגיעו ממזרח אירופה לארגנטינה בתחילת המאה העשרים. את שם משפחתו נחל נאומן בתחבולה של אבי סבו, ששינה את שמו לנאומן (לפי סיפור משפחתי: ידיד עבריין עזר לו לגנוב דרכון של חייל גרמני בשם זה) על מנת לחמוק מגיוס לצבא הצאר הרוסי ואז להגר בחסות השם החדש לארגנטינה. "סבא-רבא שלי הציל את חייו כששינה את זהותו ונולד מחדש כזר. במילים אחרות, כשנעשה סִפרות". אני מצטט את המשפטים האלה, שכדוגמתם יש, למרבה המזל, מעטים בטקסט (הנה עוד דוגמה: "כשאני חושב על הנטייה המוקדמת שלי לספר שקרים במלוא הכנות, אפשר לומר שכבר אז רציתי להיות סופר"), גם כי הוא סימפטומטי בעיניי. הוא סימפטומטי, מחד גיסא, למסורת הכתיבה בספרדית שתמיד הוקסמה מהניתוק שבין הספרות לעולם, מעצמאותה של הספרות ומבכירותה ביחס למציאות (מ"דון קיחוטה" ועד בורחס והלאה). המסורת הזו – בפטישיזם המילולי-אמנותי שלה ובריחוקה מהקיום העירום, הלא מילולי – אינה אהודה עלי. והמשפט סימפטומטי גם מכיוון אחר, מכיוון שבו סופרים זקוקים לעתים להאדרה ומיסטיפיקציה של הספרות, להכנסת מה שהינן למעשה מילות יח"ץ מתמוגגות על הספרות לתוך יצירותיהם. ההתמוגגות הזו מעידה דווקא על חוסר ביטחון ולעתים גולשת לקיטש, בעיניי.

אבל זה, למרבה המזל, שולי כאן, כאמור. לנכדתו של אותו סבא-רבא, דודתו של אנדרס, סילביה, הייתה חנות ספרים קטנה בבואנוס איירס. אחרי ההפיכה הצבאית של 1976 נעצרה סילביה באשמת חתרנות שמאלית ונחלצה בנס ממעצרה ואז היגרה עם משפחתה לספרד, מקדימה את משפחתו של אחיינה בעשור וחצי. אמי, ארגנטינאית גם היא אך מאגף של מהגרים יהודיים מזרח אירופאיים שנשארו דתיים בארץ החדשה, סיפרה לי לא פעם על קנאותם האידיאולוגית השמאלית של היהודים-הארגנטינאיים החילוניים. גם במשפחתו של נאומן היו אידיאולוגים כאלה. למשל, אבי-סבו, חונאס, שהגיע לארגנטינה במסגרת הפרוייקט של הברון הירש, שייסד חברה יהודית להתיישבות כפרית בארגנטינה. אותו חונאס הצטרף ל"פועלי ציון" והיה חבר בוועד המרכזי שלה. ונאומן תוהה: "מה היה סבא-רבא חונאס חושב על המבצעים הצבאיים של המדינה שכה הרבה לחלום על בניינה? מה היה חש כלפי הפוליטיקה של 'הליכוד'? האם הייתה נראית לו כבגידה באידיאלים שלו, ואולי היה מצדיק אותה בנימוקים של ביטחון לאומי? ומה היה חושב על כל זה בורוכוב הנערץ שלו, אבי הסוציאליזם הציוני, שהאמין באינטרסים המשותפים של מעמד הפועלים הערבי והיהודי?". אגב, דומה שהלהט הפוליטי הזה נחלש במורד הדורות ודעיכתו קשורה בדעיכת האידיאולוגיה הסוציאליסטית כולה במרוצת המאה העשרים, בעיקר בגלל המוביליזציה החברתית של מעמד הפועלים לחיי רווחה יחסיים או אף לחיק המעמד הבינוני, שם גם התמקמה משפחתו של נאומן, לבסוף. היותו חצי יהודי גרמה לאנדרס הילד לקנא בחבריו היהודיים לכיתה, ש"היו אמפיביים", הכירו חגים נוספים, "הלכו לאינספור בר-מצוות ומשטר האכילה שלהם נראה מסתורי".

אך האנקדוטות של נאומן אינן רק אנקדוטות על ניסיונות חמיקה ממשטרי עריצות או על פוליטיקה לוהבת. בגמישות ובחיות רבות הוא מספר גם אנקדוטות קומיות, או סיפורים "סתם" על טיפוסים מעניינים במשפחה. הנה, למשל, דמות מצד משפחת אמו של הסופר, משפחה שמוצאה מצרפת. המתוארת היא סבת סבתו, לואיז: "עורה העדין לא סבל את תפרי הבגדים, ולכן עד יום מותה לבשה את בגדיה הפוכים. הרגל נוסף שסחט הערות מהשכנים היה הימנעותה מלגעת בכסף: כאילו הייתה יורשת עשירה מוורסאי שירדה מנכסיה, היתה לואיז בלאנש עוטפת את השטרות בנייר מכתבים שקוף, וכך מסרה אותם למוכר בחנות הירקות, לבושה בבגדים הפוכים ונוהגת כ'דאם'". הנה דוגמה לשרטוט דמות שלמה באמצעות שני פרטים קטנים. והנה עוד הבחנה מצוינת (על דחיפוֹת), הפעם בפרקון שמוקדש לתפיסת הגבריות של הסופר כילד: "ופחדתי גם, את זה אני זוכר היטב, להחטיף אגרוף. לא היתה לי שום בעיה להחטיף ולחטוף סטירות, והיתה לי חיבה לדחיפות, אותה הקדמה קלאסית לעימות בין גברים, כשהגבר והקוף כמעט חוזרים להתקיים בצוותא".

נאומן כתב כאן רומן משפחתי אנקדוטלי, יצירה רהוטה, אינטליגנטית, חיה ומלמדת, המשלבת אירועים פוליטיים בסיפורים אישיים, במסורת של "אמרות משפחה" של נטליה גינצבורג.