"71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת…", כך בת דמותה של גולדה מאיר בציטוט גדול ומפורסם מ"מלכת האמבטיה" של חנוך לוין ז"ל, שמלאו 80 להולדתו כעת.
אבל הציטוט הזה יכול להיות מופנה בחזרה אל מעריצי לוין, כמו אריאל הירשפלד, שבמאמר בעייתי ביותר (וגם פשוט חלש, במחילה) במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" (מוסף שגם אני כותב בו, ובניצוחו של העורך, אלעד זרט, הינו מקום חי ובועט, רלוונטי ומפתיע-תדיר), מה שהוא מסיק מהטבח הברברי של ה-7 באוקטובר ממוקד שוב בנו, ובנתניהו וכולי. לא במפלצתיותו של האויב. כי אם במפלצתיותנו:
"הזחיחות שלא תתואר, הבאה עם חירשות, עיוורון ואדישות נפשעת לקיומו ולחייו של אחר; האנוכיות האינסופית הכרוכה בתחושת ה'צדק' הזאת, שגולדה מאיר ניסחה לא פעם, צמחו במשך הדורות שעברו מאז לכדי ציוויליזציה שלמה של צדק; צדק אלוהי, המדיף קדושה הבאה מגבוה ו'מעשן הקורבנות'.
נתניהו הוא בוודאי הגידול המפלצתי של ציוויליזציית הצדק הזו ובו־בזמן — המימוש הנכון והמלא ביותר שלה".
*
האנשים האלה, של השמאל והשמאל הרדיקלי (הירשפלד, איש רוח מכובד עלי בסך הכל, שייך, כמדומני, לקצה של השמאל הציוני), שתמיד צודקים, שצודקים וצודקים שאלוהים ישמור, שהינם בעלי תחושת עליונות מוסרית גדולה כל כך שהם לא מעלים על דעתם שהם יכולים לשגות, בטח ובטח לא בענייני מוסר. שגם אלף אזרחים טבוחים השנה (ובעשורים האחרונים עוד אלף לפחות) לא ישנו את עמדתם כהוא זה: יש אשם אחד וישראל שמו.
*
ובין האנשים האלה הצודקים וצודקים שאלוהים ישמור, ישנו עוד אחד, וחנוך לוין שמו. יוצר גדול, אבל בעל ראייה מניכאית אופיינית לסקטור הפוליטי שהעלה אותו על נס, יש קורבן ויש מקרבן, הקורבן הם הפלסטינים המקרבנת היא ישראל.
במאמר שכתבתי בשחרותי, ב-2003, גרסתי שיש קשר בין הראייה המניכאית של המזוכיסט, מי שמחלק את העולם לשולטת ונשלט, פוזיציה נפשית מרכזית בעולם הלויני, לבין הראייה הפוליטית של השמאל הרדיקלי, שלוין היה ממנסחיו: ישראל הגדולה רומסת את הפלסטינים המסכנים הנשלטים.
יש קשר קרוב בין הפוליטיקה של "מלכת (!) האמבטיה" לפנטזיה הטוטלית על מלכת סאדו כל יכולה.
הנה לב הטיעון הרלוונטי ממאמרי (המאמר במלואו כאן):
*
אבל ה"סובייקטיביזם" הזה, חוסר היכולת לראייה ריאליסטית, מקבל את שיא ביטויו בעולם המזוכיסטי של גיבורי לוין.
הנושא הזה, של נשים שולטות ומשפילות ושל גברים נשלטים ומושפלים, הינו, כידוע, נושא מרכזי בעולם הלויני.
אך לטעמי, הבנה נכונה של מגבלות העולם הלויני בכללותו, של חוסר יכולתו היחסי לייצר תובנות קיומיות ופוליטיות תקפות, נעוץ בהבנה של נושא המזוכיזם אצל לוין.
וזאת כיוון שאין לך אויב מר, מתנגד נחרץ יותר לראייה ריאליסטית ו"עגולה" של המציאות כמו המזוכיסט. ומצד שני, אין לך משתוקק יותר לאשש את עולמו בריאליה, ב"אמת", כמו המזוכיסט.
המציאות השלמה עלולה לנפץ את תשוקתו של המזוכיסט, והוא ממלט אותה מתודעתו כמו זולל כבד האווז מפרסומי מתנגדי הפיטום. אך כיבוש המציאות, התאמתה לתמונה המוקרנת במוחו, היא שאיפתו הכמוסה.
העינוי האפיסטמי-הכרתי שעובר המזוכיסט, המבקש לחדור אל "הדברים-כשהם-לעצמם", אל מוח האישה, ולגלות שם כי צדק, אכן אכזרית ומשפילה היא, הן כולן, מלווה בחשש מפני חדירה זו, שתנפץ את תשוקתו. אי לכך מבכר המזוכיסט לחיות באי-ידיעה "אונטית", באי ידיעת "היש".
המזוכיסט הוא מחזאי, מורה לדרמה, הוא מלהק את האישה לתפקיד שיצר לה. הוא אמן התיאטרליות. והוא משמיט מתודעתו את תפקידו הנישא כמחזאי. כמחזאי ובמאי… הדברים צריכים להיות "טבעיים".
ולכן:
רק בסוף המחזה בו סורס, בסוף "המשפט" בו האשם באונס, מתיר לעצמו הנאשם לומר, להביא לתודעתו: "ברור לכם שאני עשיתי את הכל. אני במו ידי פצעתי וכרתתי, אני טוויתי את העלילה הזאת… שחקניי, אני מודה לכם"(מהמחזה "משפט אונס").
כל עולם "המציאות", שהועמד במחזה, כל משפט האונס כנגד הנאשם, עובדת סירוסו, השפלתו בכלל, מתגלה בסוף כיצירתו-הוא, כסובייקטיבית.
רק בסוף סופו של המחזה מצהירה ורדהל'ה, המענה הנחשקת והשותקת (!) של גיבורי המחזה "נעורי ורדה'לה" לכל אורכו – וקולה הוא פיתום לקול המחזאי – : "בסך הכל אני לא יודעת אם אני שירתתי את החלום שלכם או אתם שירתתם את החלום שלי".
והרי האפשרות הזאת, שהאישה הנחשקת מוצבת במקום זה על ידי הגבר המזוכיסט, האפשרות שורדה'לה שירתה את מעריציה, אל לה להגיע להכרה בשלב מוקדם, כיוון שהבנה כזו תנפץ את הפנטזיה על האישה השולטת בכוחה העצום!
רק בסוף המחזה "האישה המופלאה שבתוכנו" מבין חוטנר כי אכן הינה רק "בתוכנו", בתוך תודעת הגברים. השפלתם ועינויים של הגברים, ב"מציאות" שיוצר המחזה, מתגלה בסופו כיצירה סובייקטיבית של הגברים בעצמם.
רק כמו-בהערת-אגב, בתגובה למחאתה של "חיוכי סתיו" על התביעה לחרבן על המוצא להורג, מודה הישות החצי-מופשטת (אך הגברית בעליל!), זו המנהלת את הוצאתם להורג של הגברים בידי הנשים, כי: "כן, יש לנו ללא ספק כמה משחקים נבזיים, בהן אתן הכלים, שאותם אנחנו מזיזים"(מהמחזה "הוצאה להורג").
אבל במחזה מאוחר יוצא המרצע מן השק וכבר בלב המחזה מתברר כי מחזה ההשפלה שעובר הבעל מבוים וממומן על ידו ("משרת מסור לגברת מחמירה").
*
כפי שכבר הדגשתי, הדיאלקטיקה המזוכיסטית הינה מורכבת ועדינה.
הגבר הוא המושפל אך הוא "המביים" את האישה, את הרוע שניתך עליו. הוא מכה אותה כדי לדרבנה שתחרבן עליו ("משרת מסור לגברת מחמירה"), הוא "אוהב שישפילו אותו כמו שהוא אוהב. רוצה ליהנות כמו כולם"(מהמחזה "נכנע ומנוצח").
אבל משום כך: המזוכיסט חייב לשכוח שזוהי "הצגה". הוא – על מנת ליהנות – חייב לשכנע את עצמו שזוהי המציאות, שזהו ריאליזם. אם תגונב למוחו התודעה שהוא המביים, הוא הממחיז, תתפוגג התשוקה לאישה, בהיותה שחקנית – למעשה סטטיסטית – בלבד תחת עריצות דמיונו הכנוע.
המזוכיסט איננו יכול לשאת ראייה ריאליסטית, עגולה של האישה: "אהה, הנקבות המכות הן גם הנקבות הבוכות"("הופס והופלה"). ראייתה כסובייקט, ולכן כחסרת שלימות, כנזקקת לעיתים או כאדישה, מצננת את תשוקתו. (האדישות הנשית חייבת להיות "פעילה", כפי שמציין אחד מגיבורי "איש עומד מאחורי אשה יושבת". אדישות אמיתית אמנם מגרה את המזוכיסט אבל על האישה להתייצב בלוקיישן אותו גדר, ובכך היא עדיין כפופה לו).
בקטע חושפני ולטעמי מתמצת את לוז יצירתו של לוין אומר 'ברוך': "את לא כבירה כל כך, אני לא ננסי כל כך. זו הצרה – האמצע. האמצע יהרוג אותנו"("נכנע ומנוצח"). האמצע המדובר הינו ראייה ריאליסטית, שהכוח מטהר-האווירה שבה הינו, כאמור, חרב פיפיות, הן כנגד מלבינים ומוורידים והן כנגד מכתימים ומשחירים. ריאליזם המנחית מכת מוות על המזוכיסט, על הפנטזיה המזוכיסטית.
*
אינני מעביר כאן ביקורת פמיניסטית על לוין. זאת עשו, עושים ויעשו. בהערת אגב: אינני מפקפק בעוצמת הכאב שהביאה את לוין למקום התקוע שלו. אינני מבקש להציל את הסובייקט הנשי. לא אותו בלבד, על כל פנים. אני מבקש להציל את המציאות.
"איפה האמת?, קורא צ'ופק, לפני התזת השניים-שלושה סנטימטר, או אחריהם? זה סוד גדול" ("חרד ומבוהל"). זהו אכן סוד גדול וזוהי התהייה האפיסטמית המענה את גיבורי לוין. אבל אנחנו, צופיו וקוראיו, צריכים לזכור: "הריאליזם" של לוין הוא ריאליזם של לפני גמירה. ולפני גמירתו של המזוכיסט. קרי: מרוכז בנקודה אחת, בנקודות אחדות, משטיח במכוון, לכאורה נסוב על עלוב ונדכה, אבל באמת משויך למחזאי רב עוצמה…
*
היישום הפוליטי של ראיית העולם הלוינית ממחיש עד כמה "תקועה" ומסוכנת היא.
כל מי שקורא היום, שלושים שנה אחרי, את הסאטירה הלוינית רואה ונוכח עד כמה היא חיה. איזה טיהור אוויר ואספקת חמצן חיונית הייתה וישנה בהכאות הנמרצות על "הישראלי היפה", החסוד, תוצרה של ששת הימים. אך כפי שקורה גם בצפיית-יתר במערכוני "החמישיה הקאמרית" – היורשת החוקית והמודעת של הסאטירה הלווינית בשנות התשעים – גובר היסוד החומצתי על היסוד החמצני, בהתגדשות הסאטירה, ואתה מבקש נפשך לנשום.
אבל לא בזה עיקר העניין.
בצירוף נסיבות מקרי, אירוני ומופלא הופנתה גם הסאטירה הלווינית כנגד אישה: גולדה מאיר, "מלכת האמבטיה". עולם הסאטירה הקדים את העולם האקזיסטנציאלי של "חפץ" בכמה שנים. גם ב"מלכת האמבטיה" (אני מתכוון לקטע הנושא שם זה מתוך הסאטירה בכללותה, הנושאת אף היא שם זה) מנושל קרוב המשפחה מבית קרוביו בניצוחה של אישה, כפי שחפץ – כמה שנים אחר כך – נדחף לקפיצתו בידי קרוביו, ובעיקר בגין האישה( פוגרה). האישה מגרשת את בן הדוד מהאמבטיה אבל מפריחה נאומי שלום: "מעל במה חשובה זו אני מפנה קריאה נרגשת לבני דודינו באשר הם שם. פנינו מועדות לשלום". מדיניותה הצבועה של גולדה מאיר הוגחכה, ובצדק.
בקטע אחר, מערכות היחסים הסאדו-מזוכיסטיות, שיאפיינו את לוין בהמשך (בניתוק, לכאורה, מנושאים פוליטיים) מאפיינת את יחס יושבי בית הקפה למנקה הכלים הערבי, סמטוכה (מתוך "מה אכפת לציפור").
אבל כאן מתחילה הסמטוכה. כאן נעוץ הסיוט הפוליטי שאליו מובילה ראיית העולם הלוינית. חוסר היכולת של הקרבן הלויני – בהמשך יצירתו – לראייה מורכבת של "האויב" הנשי, ל"ריאליזם", ההתענגות על פישוטו של אויב זה ליצור שמרוכז בהשפלתך וברמיסתך, ההתענגות המזוכיסטית על חוויית הקורבניות, המושפלות, המלווה בהתמרמרות לפרקים ובפרצי אלימות, הוא האסון – במעבר מיחסי גברים/נשים ומהמחזות "הקיומיים" לשדה הפוליטי – שבו חיים כולנו, ערבים כיהודים.
לא מקרי הוא שב"רצח", מחזה משנות התשעים, רמיסת הפועלים הערבים נעשית ברגלי הנשים. לא מקרי הוא שהחיילים הישראלים הינם תאומיהם הזהים של המענים, הקצינים, שליחי הקיסר, המצביאים, ממחזותיו "הקיומיים" של לוין.
הסכנה איננה בכך שלוין הוא "שמאלן עוכר ישראל". הסכנה היא בראייה "המאבייקטת" בה בוחן כל אחד מצדדיו של "הסכסוך" את אויבו. הישראלים והפלסטינים – כמזוכיסט הלויני – מסרבים להכיר במורכבותו, במורכבות צרכיו, של אויבם. מורכבות זו תנפץ את הפנטזיה של הקורבניות: פנטזיית קצה לוינית טיפוסית. צדק מוחלט. עוול מוחלט. מלכה. עבד. הרי האמצע, האמצע הוא זה ש"יהרוג אותנו", טוען לוין. אך להפך: הקצה הוא שיהרוג, הוא זה שהרג, הוא זה שהורג.
*
עד כאן הציטוט ממאמרי מ-2003.
האנשים האלה שה-7.10 באוקטובר לא הזיז אותם מילימטר מעמדתם. לא הם האנשים ש"יתפכחו", פחחח. הרי הכל הוכיח שוב שהם הם הצודקים! צודקים וצודקים שאלוהים ישמור!
רוב מוחלט של האנשים האלה לא מגיעים לקרסולי לוין מבחינת כישוריהם. אבל הם יכולים להתנחם בכך שנקודה זו, צדקתם הנצחית, דבקותם באמונותיהם שלא תיתן לאף סערת מציאות לסדוק אותה, משותפת להם ולמאסטר.
מבקר חופשי 