מבקר חופשי

ההמלצות העיקריות פורסמו בניסוח מעט שונה היום במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

סיפורת מתורגמת: "טרילוגיית קופנהגן" – טובה דיטלבסן ("עם עובד", מדנית: דנה כספי, 328 עמ')

יש ספרים חזקים על שום אפרוריותם המסוימת, כלומר התחושה שמונח כאן לפניך נתח חיים ארוז בשק אפרפר. כמובן, אמנות גדולה נעוצה ביכולת הזו; חסרי הכישרון צובעים את העטיפה בצבעים זרחניים או שמגישים שק אפור אך ריק, בלי לשחזר את כובדו. יצירה אוטוביוגרפית (פורסמה במקור הדני בין 1967 ל-1971) על אישה שגדלה בשכונה פרולטרית בבירת דנמרק שכוחה נובע גם מהיותה יצירה לא מגמתית.   

סיפורת מתורגמת: "אופי" – פ. בורדוייק ("ספריית פועלים", מהולנדית: רן הכהן, 310 עמ')

רומן הולנדי קלסי משנות ה-30. בּוֹרדֶוֶייק מגולל כאן בכוח ובנחישות את סיפורו של יאקובּ קטדרפה, צעיר שגודל ברוטרדם בידי אימו הענייה והגאה, שסירבה להינשא לאביו, המוציא לפועל האימתני דרֵפֶרהָפֶן, שכפה את עצמו עליה. קטדרפה נחוש לפלס את דרכו, ובאופן אולי הולנדי אופייני – הולנד היא הרי שלב מרכזי בערש הקפיטליזם – השאפתנות שלו ממוקדת בטיפוס במעלה הדרגות בפירמת עורכי דין מצליחה. המיקוד הזה של הרומן בקטדרפה, והמיקוד של קטדרפה עצמו בהצלחתו, מיקוד שאינו נעדר שאר רוח ואינו חומרניות זולה, מעניק לרומן כוח ועוצמה.

עיון (היסטוריה): "לפייס את היטלר" – טים בוברי ("עם עובד", מאנגלית: כרמית גיא, 520 עמ')

בכישרון נרטיבי מזהיר וזהיר, כזה שלא "עורך" את העובדות לצורכי הנרטיב, ותוך הסתמכות מסועפת אך לא מתישה על מקורות רבים (כמדומה, רבים מהם מהדרגים של המנכ"לים ותתי-השרים וכיוצא בזה: זווית מועילה מאד להבנת המתרחש כהווייתו), צועד בוברי עקב בצד אגודל מעליית הנאצים ועד לקריסתה של הפייסנות הבריטית עם סילוקו של צ'מברליין מראשות הממשלה באביב הנורא של 1940.

עיון (כרוניקה קלאסית): "ספר שבט יהודה" – ר' שלמה אבן וירגה ("כרמל", 272 עמ')

"שבט יהודה" הוא ספר שהובא לדפוס ב-1550 בממלכה העותומאנית על ידי בן המחבר. המחבר עצמו, רבי שלמה אבן וירגה, היה ממגורשי ספרד. הגירוש המזעזע מספרד הוא, כמסתבר, הזָרָז שעמד מאחורי כתיבת הספר, קרי ניסיון להבין את הסיבות לגורלה של האומה היהודית, המיטלטלת בים נגרש שאין לו סוף. זה אמנם ספר קינה, אבל, למרבה הפלא, הוא לא נעדר הומור וממזריות וניתן לא רק לקונן אתו ולהבין משהו מהגורל היהודי עמו אלא אף להתנחם בו.

עיון (הגות): "סתירה ובניין" – מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ("בלימה")

המארז המהודר הזה של המסות המפורסמות שפרסם ברדיצ'בסקי בתחילת המאה ה-20 ונגעו במהות התרבות היהודית החילונית פועל על הקורא לא רק מבחינת תוכנו, אלא מבחינת אופיו וצורתו. ישנה כאן פילוסופיה לירית, הגות אישית, שמתלבשת בלבוש עברי שורשי, ומפעילה קסם אתי-אסתטי ("אתי" כי היא דוחפת לחשיבה) על קוראהּ. האינטימיות של המחשבה, הדחף והדחיפות הפילוסופיים, החיטוב של העברית המנסחת, כל אלה שופכים מרוחם על קוראיהם.

סיפורת מתורגמת: "נשות הספר הרוסי" – לודמילה אוליצקיה ("עם עובד", מרוסית: דן ורשקוב, 272 עמ')

כמדומני שמאז התחרות האחרונה בהתעמלות אמנותית לא נתקלנו בכזה שפע של נשים מזרח אירופאיות מוכשרות. בשנה האחרונה תורגמו לעברית שני ספרים של שתי כלות נובל, "זמן מיד שנייה" המרשים של הבלרוסית סבטלנה אלכסייביץ' וספר נוסף של כלת פרס נובל הפולנייה, אולגה טוקרצו'ק. אליהן הצטרפה בסערה לודמילה אוליצקיה, סופרת רוסייה (ממוצא יהודי) עטורת פרסים, ילידת 1943. תענוג גדול לקרוא בקובץ הסיפורים הללו. כל מי שספרות רוסית מתקשרת לו לכובד, אפלולית ול"שאלות הארורות" של ספרות המאה ה-19 הגדולה, יכול לזנוח כל ייאוש בבואו לכאן. ההומור של אוליצקיה מרכזי להנאת הקריאה ממנה. היא מודעת לכך שהרצינות התהומית מזוהה בדרך כלל עם הספרות הרוסית ולפיכך בסיפור אחד, אחרי שמתואר המצוד הקשוח של אלמנה טרייה אחר חתול ערמומי שהתנחל בביתה, מספרת אוליצקיה כיצד ידיד מצליח לכאורה לחסל אותו. כולו שרוט, מעירה המספרת, שהוא "נראה כאילו הרגע שחט זקנה עם גרזן".

עוד מומלצים:

סיפורת מתורגמת: "במרחבים" הרנן דיאז – "ידיעות ספרים"

סיפורת מקור: "פרזיט" בועז יזרעאלי – "לוקוס"

סיפורת מקור: "אהבה בקריות" מיקי מלץ – "שתיים"

ממואר מקור: "קודם תסתרקי" נעמה צפרוני – "הקיבוץ המאוחד"

עיון: "נודד לזמנים אחרים" פטררקה – "מאגנס"

סיפורת דוקומנטרית: "זמן מיד שנייה" סבטלנה אלכסייביץ' – "עם עובד"

סיפורת מתורגמת: "לורד ג'ים", ג'וזף קונרד ("מודן")

סיפורת מקור: "ריבועים פתוחים" ערן בר-גיל ("עם עובד")

סיפורת מקור: "החדר הדרומי" אדוה בולה ("כתר")

סיפורת תרגום: "שיטוטים עם רוברט ואלזר" קארל זליג ("ספריית פועלים")

*

ביקורות מפורטות יותר ניתן למצוא כאן בבלוג.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"המאה הגדולה" מכונה בצרפת המאה ה-17. סביב תקופת שלטונו הארוכה של לואי ה-14 (1643-1715) הפכה צרפת לכוח מדיני ותרבותי מרכזי באירופה. בשדה התרבותי הפורח, שמור למולייר מקום של כבוד. מולייר הוא שם הבמה של ז'אן-בטיסט פּוֹקלֶן, שנולד בפריז ב-1622 ומת (פחות או יותר על הבמה!) ב-1673. בצד היותו שחקן ומנהל להקה, כתב מולייר בעשור האחרון לחייו שורה של קומדיות שהפכו לקלסיקה בארצו ולאחר מכן ברחבי העולם כולו. כעת ראו אור בכרך אחד מהודר ובתרגום חדש מוצלח בן העשור האחרון ארבע קלסיקות של מולייר. התרגום מעשה ידיו של אלי ביז'אווי.

יחסה של ביקורת עכשווית לקלסיקות מתורגמות נחלק לשניים. מצד אחד, הקלסיקות הן עובדה קיימת וחשובה בתרבות, ולכן יש להאיר אותן ואת מקומן בהיסטוריה של התרבות ולבדוק האם התרגום החדש עושה עמן צדק. במובן הזה, אם התרגום מוצלח, הרי שתרבות-היעד זכתה ברווח ודאי מהצבת גרסה מוצלחת ליצירה בעלת חשיבות רבה בהיסטוריה של התרבות. מאידך גיסא, חובת המבקר לחווֹת את רושמו מהמפגש הממשי בקלסיקות הוותיקות בעת בו הוא כותב. המפגש הממשי הכיל כמה רגעים של התפעלות, כש"מונה הגייגר" הביקורתי כמו קפץ לקצה השְנָתוֹת בהתפעלות. אך רגעים אלה, חשוב לציין, לא היו רבים (בהשוואה, למשל, לקריאה בשייקספיר; וחשוב לי לומר, שאני מסתופף תחת צל האלון של טולסטוי, שניסה, במאמר מפורסם, להמעיט בחשיבותו של שייקספיר וראה בהערצת איש סטרטפורד טעות טעם גדולה של אירופה!).

המחזה שבכללותו הרשים יותר מכולם ברעננותו היה "בית ספר לנשים". במחזה זה, ארנולף, המבוגר, המבקש לשאת לאישה את בת חסותו הצעירה, אַנְיֶיס, מבקש להותיר אותה בבערותה, כי נשים משכילות הן, כידוע, צרה צרורה, ומתכון לניאוף. "הנושא לו טיפשה בחוכמה יעשה!" הוא מכריז. "אשה קוראת ספרים וחורזת שירה/ מבחינתי מדי מוכשרת למשֹרה/ אני רוצה אישה שבורותה זוהרת/ שבשבילה חרוז זה אבן בשרשרת!", אומר ארנולף בחרוז ובמשקל (שביז'אווי מקפיד עליהם באותם מחזות מולייר המחורזים וממושקלים). דא עקא, וזה מקור ההומור התת-קרקעי מזעזע אמות הסיפים של שרירי הפנים כאן, שעל מנת לנאוף, מסתבר, לא צריך ללמוד באוניברסיטה, הטבע, האוניברסיטה של החיים, משכיל את ברואיו בכך. ושוד ושבר, אנייס מתאהבת בבחור הורס בשם הורַאס!

דווקא "טרטיף", הקומדיה המפורסמת שהפכה למונח בתרבות, לאב-טיפוס של צביעות דתית, לא הותירה בי רושם מתוחכם במיוחד. טרטיף המטיף אכן צבוע והוא חושק באלמיר, אשתו של אוֹרגוֹן המעריץ אותו. כך גם מתגלה צביעותו, כשאורגון מסתתר ונוכח בניסיונו של טרטיף לשדל את אֶלמיר. אלמנטרי משהו. אך מחט "מונה הגייגר" הביקורתי זינקה מעלה ברגע אחד מבריק במחזה: כשטרטיף נתפס לכאורה, ומכה על חטא בפני אורגון. והרי הכאה על חטא ותחושת אשמה הם סממנים מובהקים לנוצרי אדוק, חושב אורגון. כך שטרטיף בתחכומו דווקא בהודאתו מצליח לשכנע (לשעה) את אורגון שהוא חף מפשע! גם כאן מיועדת אישה צעירה, מריאן, לטרטיף המבוגר, אך חושקת בצעיר.

ב"הקמצן" היריבות בין מאהב מבוגר לצעיר על ליבה של אישה צעירה היא כבר בין אב לבן. הַרְפָּגון הכילי מאוהב במריאן. כך גם בנו, קְלֵאַנט. רגע קומי חזק כאן הוא כששדכנית-רכלנית "מסכימה" עם הרפגון שאין שום דבר יפה בנעורים: "אם הייתי אישה", אומר הרפגון בנחרצות, "לא הייתי אוהב גברים צעירים". "לאהוב גברים צעירים?" מחרה-מחזיקה אחריו השדכנית בבוז, "בזבוז זמן! בחורים חטובים ומטופחים עם עור חלק וגרוגרת בולטת, אני לא מבינה מה מושך בזה? […] משוגעות עם קבלות, תאמין לי. למצוא קסם בנעורים? צריך להיות מטורפת על כל הראש". קלאנט הבן מוחה נגד אביו הקמצן והתאוותן: "אין לו בושה, בגילו, לרצות להתחתן? עוד מותר להתאהב בגיל הזה? שישאיר את זה לצעירים!".

אַרְגַן, הגיבור ההיפוכונדר של המחזה הרביעי והאחרון, "החולה המדומה", גם הוא זכה והפך לארכיטיפ במודע הקולקטיבי. הוא מבקש לשדך את בתו אנז'ליק לא לגבר מבוגר הפעם, כי אם לרופא עצי ולא חכם, אך שארגן סמוך ובטוח שיספק לו תרופות כאוות נפשו ההיפוכונדרית. אנז'ליק מאוהבת באחר ועציותו של הרופא-החתן קורעת מצחוק, הוא באמת סתום. ראו איך ארגן מנוכר לתשוקת האהבה של בתו: "נעימה לך המילה הזאת, חתונה, אה? אין מילה שעושה לכן, הצעירות, טוב על הלב כמו המילה הזאת. אח! טבע, טבע!". ארגן, מסתבר, ויש לזכור זאת, לא אוהב את הטבע.

לפי מולייר, אם כן, שגעונו של ארגן – אך גם עצם האמונה שלו ברופאים ובמדע הרפואה! – הם סטייה מהטבע. לא פחות מאשר מתנגדי חיסונים היום, או קונספירטורים חשדנים באשר ל"ארגון הבריאות העולמי" הזדוני, קול התבונה במחזה, בֶּרַאלְד, מוכיח את ארגן על אמונתו ברופאים. אז "מה צריך לעשות כשחולים?" תוהה החולה המדומה. ובראלד, שמולייר מדבר מפיו, עונה בפשטות: "כלום. רק לתת לגוף מנוחה. הטבע, כשנותנים לו לעשות את שלו, מחלץ את עצמו בעדינות מהסבך. הדאגה וחוסר הסובלנות שלנו הן שהורסות הכל; רוב בני האדם מתים מהתרופות, לא מהמחלות".

מולייר מדבר במחזותיו בשם הטבע. דמויותיו הנלעגות נלעגות על שום שהן חורגות מהטבע או מנסות לשלוט בו בכוח. החולה המדומה בשיגעונו – אך גם, כאמור, באמונתו במדע הרפואה! שהנו "תרבות" לעומת "טבע" (אם להשתמש במונחים שהחלו להתפתח רק במאות ה-18 וה-19, כפי שטען לגביהם מבקר התרבות ריימונד ויליאמס); הקמצן, באהבת הכסף, שנפלאתה אצלו מאהבת נשים; טרטיף, שבהטפותיו הדתיות הקיצוניות מסרס את הטבע ומכחיש את תשוקותיו העזות; ארנולף, שרוצה למנוע מנשים לנאף ולא מבין שזו דרך העולם. בכל אחד מהמחזות, על מנת לחזק את המתח הזה בין "טבע" ל"תרבות", הוסיף מולייר, כאמור, אהבה טבעית לעומת אהבה לא טבעית, כשבדרך כלל זו הלא טבעית היא בין גבר מבוגר לאישה צעירה.

ניטשה כתב שצופה אתונאי אחד במחזות של אוריפידס הטריד רבות את מחשבת המחזאי היווני הקלסי. היה זה סוקרטס. בזמן הקריאה חשבתי על צופה אחד שבוודאי לא היה מתפעל מהערצת הטבע הדי אווילית, בינינו, שמשתקפת באידיאולוגיה המולייר: וזהו פסקל בן זמנו. פסקל, הפילוסוף והמתמטיקאי הקתולי הגאוני, שגילויי האסטרונומיה של זמנו דווקא לא הפעימו אותו אלא הבעיתו אותו: "דממת עַד של חללים אין-סופיים אלו תְבָעתני".

בחיפוש חפוז לא מצאתי אזכור של תגובה של פסקל למולייר (וזה בעצם הגיוני: פסקל מת בשנה בה החל מולייר להציג את מחזותיו הגדולים), אבל, כצפוי, כן מצאתי תגובות עוינות למולייר של אחדים מההוגים הקתולים הצרפתים הגדולים בני זמנו (ב"מימזיס" מצטט אריך אוארבך כמה מהם).

התרגום של ביז'אווי קולח, מבריק, גמיש, שנון. בצירוף מקרים ראה אור לאחרונה ספר מחקר רב עניין של המתרגם הבכיר ד"ר ניר רצ'קובסקי שדן בעושר היבטים בתרגום מולייר לעברית במאה השנים האחרונות ("הרפתקאות מולייר בשפת הקודש"). בצד סקירה היסטורית מאלפת של שורת התרגומים לעברית עד ביז'אווי ועד בכלל, הכוללת גם את העניין שמצאה ההשכלה העברית בדמותו של טרטיף, דן הספר העשיר הזה, בין היתר, בייחודיות של התרגום לתיאטרון (בניגוד לתרגום ספרות הנקראת ולא מוצגת); באתגרים שבתרגום מחזה שרחוק מתרבות היעד הן בזמן והן במקום; בהשוואות תרגומים רבות עניין.

רצ'קובסקי מעריך את תרגומיו של ביז'אווי בייחוד בגלל התאמתם לתיאטרון ומציין את החופש המסוים שהוא נוקט בו, לרוב במידה, בתרגומו. למשל, הבדיחות המוצלחות שביז'אווי מוסיף (!) משלו על מולייר. ביז'אווי, מציין רצ'קובסקי, גם לא נרתע מסלנג עברי עכשווי. "במה מפגש תמים פוגע בבוראנו?/ ולמה זה שליחו אוכל כך את ראשנו?", תוהָה אחת הדמויות על שנאתו של טרטיף לביקורי אורחים בבית מארחו. וארנולף, החרד מבגידה, לועג לידידו שלא חרד לה שלבטח יכתוב על דלת ביתו: "'כאן לא מקורננים, כאן נבגדים בכיף'", כשהוא משתמש בכיתוב ישראלי עכשווי ("כאן גרים בכייף"). אך רצ'קובסקי מציין שמולייר עצמו לא כתב בשפה עממית דווקא, כפי שנהוג לחשוב, אלא "ברמה סגנונית תקנית ומעלה לזמנה, גם אם לא נמלצת באופן מיוחד".

רצ'קובסקי מעלה את התיאוריה המעניינת מאד של חוקר התרגום אנטואן ברמן המדברת על "התרגום הגדול". מדובר בתרגום כמו זה של לותר לתנ"ך, או זה של וילהלם שלגל לשייקספיר, כלומר בתרגומים שמתעלים מעל ההיסטוריוּת של התרגומים הרגילים ולא מזדקנים כמותם. "התרגום הגדול", מדגיש רצ'קובסקי בעקבות ברמן, גדול דווקא בגלל שהוא מנכיח את הפער בין תרבות המקור לתרבות היעד. לאור הגדרה זו גורס רצ'קובסקי שייתכן בהחלט שתרגומו המצוין של ביז'אווי יהפוך לקנוני, אבל "תרגום גדול" למולייר היה וייוותר מפעלו של נתן אלתרמן.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זו יצירה אסקפיסטית ותו לא ולא טובה במיוחד בסוגה, אבל הבה ננסה להוציא ממנה את המיטב. ארנולד בנט (1867-1931) היה סופר בריטי פורה שכתב בסוגות רבות. הרומן הזה הוא רומן פשע ופעולה שכתוב במיומנות, בליטוש ובהומור, אך לא באופן שיוצר מתח רב (זה לא רומן בלשי, למרות הקירבה לכאורה לז'אנר) ולא בדרך המגלה כוונות ויכולות מעבר לאלה הבידוריות. עם זאת, כפי שאנסה להראות, שלא במתכוון יש בו עדות מעניינת על התקופה המתעתעת של תחילת המאה ה-20 (הרומן פורסם ב-1902; כלומר, 8 שנים לפני התאריך שוירג'יניה וולף טענה – במאמר מפורסם נגד אותו ארנולד בנט! – כי בו "השתנה הטבע האנושי").

פתיחת הרומן, והחלק הכי טוב בו, מציגה בפנינו את מלון "גרנד בּבּילון" הלונדוני, בו שועי עולם נוהגים לבלות בשהותם בבירת האימפריה, ובו מתארח מיליונר אמריקאי נמרץ בשם תיאודור רקסול. רקסול זה מבקש משקה אמריקאי ומסורב על ידי רב המלצרים המתנשא של המלון. לאחר שבתו האהובה של הטייקון, נֶלה, מחללת את הקודש ותובעת סטייק ובירה במלון המפואר ומסורבת אף היא מחליט דרקסול לעשות מעשה. הוא חוצה את הלובי, נכנס להנהלה ופשוט רוכש את המלון! אלא שחיש קל מתברר לאב ובתו, שמתגלים כאנשים חביבים יותר משהתקציר לעיל מלמד, שבמלון רוחשת קנוניה. רצח מתחולל בו, רצח הקשור בנסיכות גרמנית קטנה בפוזן, נסיכות כה קטנה, כפי שגורסת אחת הבדיחות המוצלחות בספר, שהשמש דווקא כן שוקעת עליה. נלה הנמרצת פותחת בחקירה וגוררת אחריה את אביה. היא גם מתאהבת באריסטוקרט גרמני מהנסיכות האמורה והוא מצדו לא אדיש כלפיה.

כאמור, יסוד המתח כאן אינו מרכזי, ואני מזכיר שמדובר בארץ ובתקופה בה פעל במקביל לארנולד ארתור קונן דויל. קווי המתאר של פתרון התעלומה נגלים לקורא כבר באמצע הספר. מה שמזין את הנאת הקריאה אינו המתח כי אם, בעיקר, הפעולה. תורמים להנאה גם ההומור, דמותה העיקשת והפעלתנית של נלה, אהבתה, חיי הפאר המתועדים פה, הפשיעה. בקיצור, בידור. חביב וזניח.

אבל אם נקרא את הספר לא לפי כוונת מחברו, אלא כעדות שלא מדעת על התקופה, כשאנו בעמדת היתרון של המשקיפים-לאחור, נוכל למצוא בו עניין נוסף. בצעירותי היה לי מורה חכם לתלמוד שכאשר שמע על כוונתי ללמוד ספרות באוניברסיטה המליץ לי ללמוד היסטוריה. טענתו הנבונה הייתה שההיסטוריה כוללת בתוכה הכל. טענתו נכוחה, אך נדמה לי שלפעמים התמקדות בספרות שנוצרה בתקופה היסטורית מסוימת יכולה לשפוך אור על התקופה יותר ממקורות מידע אחרים. הן משום שהספרות (הסיפורת) מציגה לנו את עולמם הפנימי של בני האדם בתקופה נידונה והן משום שהיא פורשת לפנינו את עולמו הפנימי של הכותב, שמכיל רכיבים לא מודעים שיכולים להסביר דבר מה על התקופה.

העידן בו מתחולל הרומן כונה בתרבויות מערביות שונות בשמות חיוביים. "העידן המוזהב", בתרבות האמריקאית, "הבל אפוק" בצרפת ובאירופה. הסיבה לכך היא שהיה זה עידן של שלום ארוך ושגשוג כלכלי אחרי תקופות של מלחמות. כמובן, כל זה קרס בקול שאון ב-1914.

והנה הספר הזה, באופן כמעט מסתורי, מייחס לפחות חלק מהתככנות הבינלאומית המתרחשת במלון היוקרתי למעורבות בוסנית. והרי, כידוע, מבוסניה נפתחה הרעה ב-1914, כאשר לאומן בוסני רצח את יורש העצר האוסטרי. זה, אולי, קוריוז ולא ֹשם עיקר העדות הלא מכוונת שהספר הזה נותן על תקופתו. תחילת המאה ה-20 הייתה עידן של אי שוויון מופלג באירופה ובארה"ב. היה צורך בשתי מלחמות עולם (וביניהן משבר כלכלי) על מנת שבמערב יובן שעל מנת לשמור על יציבות העולם יש צורך בצמצום הפערים הכלכליים באוכלוסייה. כפי שטענו היסטוריונים כמו טוני ג'אדט, התובנה הזו, "המובן מאליו" המערבי ב-1945, שחברות יציבות הן חברות שיש בהן יותר שוויון, התערער מאז שנות השבעים. זו אחת הסיבות למציאות המעורערת שאנו מצויים בה כיום.

והנה בנט נותן לעיוותי התקופה עדות לא מכוונת בכך שהוא מתמקד באופן לא מתנצל וללא מודעות עצמית ביקורתית באנשים עם הרבה הרבה הרבה כסף. או, לחלופין, באריסטוקרטיה אירופאית שהיחס המתפעל ממנה ומזכויות היתר שלה לא זוכה כאן לגינוי. המתח בין ה"דמוקרטיוּת" האמריקאית ל"אריסטוקרטיוּת" האירופאית נוכח כאן בהחלט, כפי שניתן ללמוד כבר מהפתיחה המוזכרת. אבל המהלך של הרומן מאחד את הקצוות-כביכול על בסיס היותם מורמים מעם, בזכות ממון או ייחוס.

לכן, כאשר מציג בנט כך את התנהלותה של אחת הדמויות, מיליונר אף הוא: "התמונה הייתה אופיינית לסוף המאה ה-19 – גוץ קטן, רגיל, מפוטם, שנולד בבית דו-משפחתי בבריקסטון, ושהבילוי הנעלה ביותר מבחינתו היה להפליג ביום א' בנהר בסירה חשמלית יקרה, מתעמת ומביס כליל, במלון השייך למיליונר אמריקאי, את נציגה של שושלת שידה נגעה בכל דף ודף בדברי ימי אירופה זה מאות בשנים" – הוא מבטא יותר משדימה בליבו על "סוף המאה ה-19".

עידן אי השוויון הגדול יקרוס בעוד 12 שנה בדם ואש של מלחמה ומהפיכה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בעקבות אסון לאומי שטיבו לא ברור עד תום עד תום הקריאה, מחליטה שירה, סופרת ידועה למדי, לעזוב את ביתה ובעלה בתל אביב ולעקור ל"מחוז כלניות". במחוז, הנמצא בסְפר הארץ, שוכנות שלוש התיישבויות. "חוות העלמות", שם עמלה קבוצת נשים בניצוחה של אחת בשם חנה מייזל על הכשרה חקלאית; "בני ישרים", ישיבה חרדית שבניה עסוקים גם בשמירה; ומחוז חפצה של שירה, "גן עדן". "גן עדן" הוא מעין קיבוץ או קבוצה בה מנסה חבורה של אנשים מבוגרים לחדש את ימי ראשית הציונות כקדם. "החברים בקבוצה אינם רשאים להחזיק ברכוש פרטי למעט בגדים, פריטים אישיים, תרופות מרשם, משקפי ראייה ושמש, וכרית אחת", נכתב במסמך ששירה נתבעת לחתום עליו. שירה, אשר סיפורה נמסר בגוף שלישי, מחנה את מכוניתה בחניית "גן עדן", מפקידה את הטלפון שלה בקבלה ומצטרפת לקבוצה. היא קמה בכל בוקר השכם לעמל יחד עם כולם, לעיתים רוקדת בערבי הריקודים הסוערים שמתנחמים בהם החלוצים החדשים, משוחחת עם אהרון דוד, מנהיג רוחני של החבורה שאת דבריו היא שותה בצמא, מתיידדת עם אחדים, מסוייגת מאחדים. האם תצליח שירה לשכך מעט את מכאוביה? את זכר האסון הלאומי? את זכר האסון הפרטי שפקד אותה וקשור בגורל של בנה אורי (שעד כמעט-הסוף לא ברור בדיוק מהו)? האם יצליחו החלוצים החדשים לשחזר את ימי ראשית הציונות? את ההתלהבות? את האמונה? את האף על פי כן?

עניין לכאורה פעוט הציק לי מתחילת הקריאה ונגע לעיקרון המארגן של חומרי הרומן. בהנחה שלנדאו כותבת על ההווה, כלומר על 2023-2024, ועל אסון דומה לאסון שפקד אותנו לפני כשבעה חודשים, וכותבת על ניסיון להתחיל שוב, לחזור להתחלה, בהווה הזה – אם כך מדוע היא שותלת בין החלוצים החדשים דמויות מהעבר? כלומר, מדוע חנה מייזל ורחל חיות ב"חוות העלמות" העכשווית, ומדוע בקבוצת "גן עדן" מצוי חבר בשם דוד שהנו "איש נמוך ונמרץ למראה, ששערו הלבן מזדקר משני צידי הקרחת שקנתה לה אחיזה ברוב שטחה של פדחתו העצומה"? ונניח ונסכין עם המעין-סתירה הזו שיש ברצון לשחזר את החלוציות של לפני מאה שנה בעזרת חלק מאותם אנשים שחיו אז, שכביכול חיים היום, מדוע נראה שבמקרה של אהרון דוד (כלומר, גורדון), ששירה מושפעת מדבריו ומציטוטיו, לא גמרה הסופרת בדעתה האם להציגו כאדם בשר ודם שחי בקבוצת "גן עדן", או כהזייה של שירה עצמה, שהכירה את כתביו באינטרנט, והיא, הסופרת, פוסחת על שתי הסעיפים? וכמו כן, מדוע בין גיבורי העלייה השנייה שהיא מכניסה להווה מצויה גם זמרת בשם "דורית", שמזכירה לכל דבר ועניין ורפרטואר את הזמרת דורית ראובני? ומדוע נדמה כי שם בנה של שירה, שאולי נפל בקרב, נקרא אורי על שם בנו חלל צה"ל של סופר חשוב?

חוסר הבהירות המקומי הזה באשר לעיקרון הברירה המארגן של החומרים שנכנסו לרומן מעיד למעשה על אי בהירות גדולה יותר. מה בעצם רצתה הסופרת לומר? ואף, בסיסי יותר, מה בעצם אירע? עם התקדמות הקריאה מתברר שאכן אירע משהו במציאות-הרומן בדומה למה שארע לנו ב7.10. בעקבות זו הוקמה חומה גבוהה בינינו לבין הצד השני (אך לא ברור לאיש עד תום מה קרה בצד השני). השליט העמיק את אחיזתו בעם והשליך את האחריות על הצבא בלבד. ואכן, איכשהו, אלה שהגיעו לקבוצה, מייחלים להתחדשות דרך עבודתם החקלאית. אך איך בדיוק, לא ברור. האם החברה הישראלית המתוארת חדלה להיות חברה פוסט-תעשייתית ואף תעשייתית וחזרה בזמן להיות חברה חקלאית? כנראה שלא. אז מה בדיוק התכלית והתוכנית של חברי "גן עדן"? לא ברור.

דבר מה אחד ברור: הרומן נכתב מדאגה ואכפתיות עמוקות לחברה הישראלית. אנחנו במציאות משברית וכל מי שאוהב את הציוויליזציה היהודית-ישראלית וקשור אליה נקרא לדגל. איש איש בתחומו, איש איש כפי יכולתו. החֶברה האהובה שלנו פצועה וזקוקה לעזרה. בוויכוח בין שירה לבעלה יונתן גורס, בין היתר, יונתן כי: "כל 'הציונות-שוב', כפי שהוא כינה את ההתיישבות המתחדשת במחוז כלניות, כשלא קרא לה 'סיביר עם זיעה ויתושים', נראתה לו מיושנת, נלעגת. 'אי אפשר להתחיל את הציונות מחדש כמו שאי אפשר להיות בתול מחדש', אמר. והסביר (מה שידעה גם בלעדיו) כיצד הציונות צמחה בעידן התנועות הלאומיות, וגם זה ממש ברגע האחרון". בוויכוח הזה, בו יונתן מרפה ידיים ומהרהר בהגירה, אני עם שירה. יש דבר כזה תופעה אנכרוניסטית, אכן. אבל ברצון בבית לא חל חוק התיישנות. כלומר, ברצון בחברה ובשפה ובתרבות ובפיסת אדמה שאתה חש בה בבית.

באחרית הדבר מספרת לנדאו על הדחיפות שבה נכתבה הספר בעקבות אירועי ה-7.10. כיצירת אמנות, כרומן בשל, הספר הזה נמהר ולא אפוי מספיק. אבל הוא מעניק עדות חשובה הן על השבר העמוק שהשברנו (בגלל הנרצחים, ההרוגים והחטופים; אזלת היד המדינית והצבאית; הקרע הנורא בעם) והן על כך שלאנשים אכפת מעתיד המקום הזה והם חושבים על רעיונות רדיקליים להבראתו.