ארכיון תג: שואת תוניסיה

על "ללכת למקום אחר" של רחל גץ-סלומון, בהוצאת "עם עובד" (224 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

במבט כוללני, רומן הביכורים הזה לוקה בבעיה המשותפת לו ולעוד רומנים ישראלים עכשוויים והיא המחשבה שמספיק שאתה מעמיד במרכז הרומן דמות אחת והנה פתרת את בעיית העלילה. זו בעיה ותיקה, שאריסטו ב"פואטיקה" הגדיר אותה אחת ולתמיד: מאורעות שונים שקרו לאותה דמות עדיין אינם עלילה.

במוקד של "ללכת למקום אחר" ניצבת איבון. איבון נולדה בתוניס למשפחה אמידה, חוותה כנערה עם משפחתה את הכיבוש הנאצי, איבדה את אחותה שדעתה נתבלעה עליה, נישאה לפעיל ציוני ועלתה אתו, כנגד רצונה, ארצה וגרה מאז בחיפה. בזמן ההווה הלא יציב של הרומן (וזו מכשלה קטנה בפני עצמה), סוקרת איבון את עברה (פעם כשבעלה עוד בחיים ופעם כשהוא כבר אינו – זו האי יציבות שדיברתי עליה), ונזכרת באותן מוראות הכיבוש הגרמני, באותו גורל מר של האחות, באי האהבה בינה לבין בעלה, ברתיעתה הגדולה מישראל. אך מהו בעצם המוקד? ברומן- של-אישיות, בניגוד לרומן עלילתי, המוקד נוטה להתפצל.

בנוסף, ישנה תחושה שיטוטית ברומן, חסרה התחושה של תוכנית ברורה של הסופר ואז של מימושהּ, תחושה שהינה חלק מהעונג האסתטי שרוֹוים קוראיו של רומן, לעיתים באופן תת-סיפי.  

אבל, למרות זאת, השורה התחתונה אינה שלילית. הרומן הזה ראוי לקריאה. וזאת משתי סיבות עיקריות.

הראשונה היא ההבאה למודעות של הסבל של יהודי תוניסיה מידי הנאצים, סבל שמתואר כאן בחיות ובהרחבה וניכר שהוא פרי תחקיר מספק. "ללכת למקום אחר" מבקש לעשות מה שעשה לפני שנים אחדות יוסי סוכרי, ברומן "בנגזי-ברגן-בלזן" (גם הוא ראה אור ב"עם עובד"), בהקשר של יהודי לוב. הנאצים שלטו ישירות בתוניסיה כחצי שנה, משלהי 1942 עד אביב 1943. הם הטילו קנסות על הקהילה היהודית, הקימו מועצת יהודים לצרכיהם, שלחו רבים מבני הקהילה לעבודות כפייה. ככל הנראה, רק מחמת קוצר הזמן שעמד לרשותם, לא החמירו את הטיפול ביהודים כפי שעשו בלוב וכמובן כפי שעשו באירופה. בעידן עכשווי של פיצול עדתי (רובו אמנם לא אותנטי ומלובה בידי בעלי עניין פוליטיים ופאנליסטים נואשים לאג'נדות), יש חשיבות מיוחדת לתזכורת שהאנטישמיות הנאצית לא הבחינה בין עדות, כמו שגם הגלות והמיעוטיות היא מציאות אסונית בפולין כבתוניס. בקטע מצמרר ובוהק מאחדות-ישראל ואצילוּת מספרת גץ-סלומון איך בנובמבר 1943, אחרי השחרור של תוניס, נודע ליהודיה על גורלם המזוויע של יהודי אירופה ואיך הם, מזועזעים, מיהרו להמעיט בעיניהם-שלהם את מכאוביהם הלא מבוטלים: "אי אפשר להשוות, impossible,' אמר אדמונד מימון לאביה".      

הסיבה השנייה לכך שהרומן ראוי לקריאה נוגעת לדמותה של איבון. זו דמות חיה ובועטת. גץ-סלומון מתארת היטב את ישותה החושנית והאנטי-אינטלקטואלית (אחד ממקורות הקרע בינה לבין בעלה, כמו בינה לבין הציונות, היא רתיעתה של איבון מההפשטה של האידאולוגיות). איבון חיה חלק נכבד מחייה על פי חוש הריח. "היא נזכרת איך הייתה מקשיבה בילדותה לשיחות של אחיה הגדולים על ריחות. ריח היה נושא מרכזי בכל מפגש שלהם עם אנשים, נשים, מקומות ומאכלים". חוש הריח הוא בעל קמאיות ושורשיות שאין לראיה ולשמיעה, החושים "הגבוהים" של האדם, שלפי השערה של פרויד קיבלו את בכירותם רק בשלב מתקדם, כשהזדקף האדם הקדמון על שתי רגליו. גם מערכת היחסים של איבון עם בעלה, ניני, היא קמאית, אדיפלית-אוראלית ולא גניטלית (במושגים של אותו פרויד). היא רוחצת אותו ומגלחת אותו ומלבישה אותו כמו אם. ועיקר הפעילות ביחסיה עמו כרוכה בהאכלתו. לצורך הכנת אחד מהמאכלים שניני אוהב "היא הייתה לוקחת את אחד מסכיני הגילוח שלו, כי בסכין הרגיל זה לא יוצא טוב". ובמקום אחר ברומן מתואר איך לצורך הכנת תבשיל ממעיים רוחצת איבון את המעיים באמבטיה, גם כן כפי שהיא רוחצת את בעלה. "הייתה עושה למעיים אמבטיה ורוחצת אותם טוב-טוב כמו שהיא רוחצת אותו, מברישה אותם ומטפלת בהם כמו בו. כמו תינוק הייתה רוחצת אותו". כך מתלכדים ההאכלה והטיפוח: את הגבר מכינים כמו מאכל תאווה, "אוכלים אותו" כמו תינוק. ניתן להבין מהרומן שזו נורמה נפוצה בקרב הדור ההוא, ואף על פי כן נדמה שאיבון מצטיינת בה והיא שוכנת אצלה באופן מסקרן בד בבד לתרעומת עזה שיש לה על בעלה. גם רתיעתה מישראל אסתטית בטיבה (חשוב לציין לשבחו של "המספר המובלע" שהוא לא מתמוגג מרתיעתה של איבון מהארץ): "רק הארץ גרועה. המכוניות לא יפות, העצים מאד שמנים ועושים לכלוך, הפטיסרי ברמה נמוכה והשפה מאד מכוערת". אך בעצם החוש האסתטי של איבון מביא אותה למיזנטרופיות חד וחלק: "אני אוהבת דברים קטנים' […] עם בני אדם זה ממש ברור: מאנשים היא בדרך כלל נגעלת, אך תינוקות הם בעיניה היצורים הכי יפים בעולם, ועד יום הולדתם השני היא משוגעת עליהם […] בני אדם זה לא דבר יפה […] הריח שלהם שיוצא מכל הפתחים האלה בגוף".

בקיצור, איבון היא דמות מעניינת וחושנית (במובן הלא מיני של המושג) והשפה של הספר, המשובצת במידה הנכונה בביטויים בצרפתית ובערבית, טעונה בחושניות אף היא.