ארכיון תג: רשתות חברתיות

על "שלוש איגרות נגד המלחמה", של מיכאל קולמאייר, בהוצאת "תרסט" (מגרמנית: טלי קונס)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ספרים קצרים, ספרונים, אפילו מעין מחברת קטנה והדורה כמו במקרה שלפנינו, הפכו פופולריים בשני העשורים האחרונים. לפעמים הם הפכו גם מושא לקינה על התמעטות הדורות, התלוֹננוּת על הדורות הצעירים שאינם מסוגלים לקרוא ספרים ארוכים. לעיתים משתרבבת לקינה הזו טענה על כך שקוצר הספרים מושפע מהכתיבה ברשתות החברתיות. אבל אנצל את ההזדמנות לומר כי הבעיה העיקרית בכתיבה בעלת יומרות פואטיות ברשתות החברתיות אינה הקיצור שמאפיין אותה. הבעיה היא אחיזת החנק שאוחז הכותב בטקסט שלו, העובדה שהוא בעצם לא משחרר, שהוא והטקסט חד הם, שהכותב מרחף מעל כתיבתו, מצפה לתגובות, מתבונן בהן ויכול להגיב אליהן. כך נוצרת פגיעה אנושה באוטונומיה של הטקסט. בכלל, קוצר של פרוזה אינו מעיד על טיבה לכאן ולכאן. אחד מגדולי הסופרים העבריים, גרשון שופמן, התמחה בטקסטים קצרצרים, חריפים עד מאד.

הוצאת "תרסט", שייסד לפני שנים אחדות עודד מנדה-לוי, מוציאה כותרים קצרים (סיפורים קצרים, ממוארים, מסות ומחזורי שירים). בהצהרת כוונות, המצורפת בשולי הסיפור הקצרצר בו תדון מייד ביקורת זו, מכריז מנדה-לוי על כך שההוצאה תוציא "קונטרסים המהודקים בסיכות" "במחיר צנוע" (ואכן המחיר הוא 20 ₪.). עוד כותב מנדה-לוי שההוצאה פועלת מתוך "אהבה לכתוב ולמודפס". האהבה אכן ניכרת באסתטיקה הנעימה של הקונטרס וכדאי להדגיש גם את תשומת הלב הלא אופנתית לאהבת המודפס דווקא. כי כן, אין צורך להיות לוּדִיט שונא טכנולוגיה על מנת לחוש בהבדל הפנומנולוגי המכריע בין נטילת קובץ מודפס ליד, מעשה שפירושו התנתקות והתייחדות, לבין נטילת מכשיר אלקטרוני שבתוכו צובאים על פתח תודעתך עוד אין סוף כותרים שיכולים לעלות בלחיצת כפתור ובפורמט דומה ליצירה שבמקרה אתה קורא (שלא לדבר על מכשירים אלקטרוניים שבהם אפשרות הגלישה באינטרנט רובצת לפתחו של הקורא כחטא).

הסיפור, שתרגמה טלי קונס בעברית נקייה, הוא סיפור מחודד של סופר אוסטרי בן זמננו (יליד 1949; הסיפור ראה אור במקור ב-2014). זה סיפור בעל מגמה ברורה (המובנת מכותרתו), אך אף על פי כן הוא סיפור חזק ומתוחכם. יש בו גם עדות מעניינת על עיוות מסוים ברוח הזמן שאגיע אליו בסוף.

בפרק הראשון משלושה, מתוארת פרקטיקת עינויים זוועתית ושטנית מימי מלחמת שלושים השנה במאה ה-17. תמצית הסיפור בחלק הזה ומהות כוחו היא תיאור אותה פרקטיקה שמעוררת סלידה עזה כל כך מאלימות. לא אחשוף אותה. רק אומר שהשטניות של העינוי המכונה "הנשיקה השוודית" היא עירוב גרוטסקי של מראית עין של תשוקה במה שהוא הוצאה להורג בעינויים נוראים. כך נוצרת בקורא בחילה מכושר ההמצאה האנושי במירעו, ובעצם ממנעד החוויות האנושיות כולן, מארוס עד תנטוס. הסיפור השני קופץ למאה ה-21 ומספר סיפור אמיתי על אמריקאי שהתאסלם לפני נפילת התאומים והצטרף לאל קעידה ללא כוונה לפגוע בארה"ב ואחרי ה-11 בספטמבר מצא את עצמו אויב העם. אם הסיפור הראשון מתאר את זוועת המלחמה, הרי שהסיפור השני מתאר את האבסורדיות שלעיתים כרוכה בה. הסיפור השלישי (בעצם מדובר בסיפורונים) חוזר למאה ה-17, למלחמת שלושים השנה ולפוראלברג (היום באוסטריה). אך הוא, בניגוד לקודמיו, לא ריאליסטי. בסיפור מתואר, וזה עוקצו, כיצד דווקא המוות, דמות מואנשת כאן, הציל את שבעת בניה של אישה אחת ממוות במלחמה. הבנים, מתוך טמטום, ששו להתגייס, אך המוות הבין מה יעלה בגורלם. "אל צורת המיתה הזאת לא רצה המוות שום קשר. בתחילה דווקא שמח – אם מישהו כמו המוות יכול בכלל לשמוח. בואו נאמר שרווח לו שחלק מן הנטל הוסר ממנו. שכן המוות, צריך לומר כאן, הוא בעצם טבעי. כשאומרים: 'ההוא או ההיא מתו מוות טבעי', אפשר לדעת שזאת הייתה מלאכת ידו. אבל אם אדם נורה למוות […] אזי אין למוות שום קשר לזה. במובן הזה, אם כך, אין למוות שום קשר עם המלחמה".

הסיפור מתוחכם, אך הציטוט האחרון חושף בעיניי תשתית עומק בעייתית ושטחית של הסיפור, הסופר ובעצם של רוח הזמן שלנו בכללה. ראשית, היסוד הבעייתי: השנאה למה שאנושי והערצת כל מה ש"טבעי". אנחנו בעידן ששנאה עצמית אנושית רווחת בו, עידן אנטי-הומניסטי, ולמולה פורחת הערצת הטבע התמים והטהור כביכול, שבני אדם רעים מתעללים בו. כאן המוות "הטבעי" נתפס כטוב ומתקבל על הדעת ואילו המוות במלחמה, בהיותו מעשה ידי אדם, הוא תמצית הרוע. שנית, היסוד השטחי: קולמאייר מסרב לראות שיש קשר אמיץ בין עובדת המוות הטבעי למוות במלחמה. דווקא בגלל שבני אדם מודעים למותם הם בהולים כל כך לאושש את שליטתם באחרים מחד גיסא ולא חוששים כל כך ממוות במלחמה (כי הרי ממילא ימותו) מאידך גיסא. מפרספקטיבה מסוימת, המלחמה היא מחאה לא מודעת של האנושות נגד זוועת המוות הכללית. בקיצור, התפקיד של המוות "הטבעי" בהסברת ההתנהגות האנושית הוא מכריע והפיצול של קולמאייר בין מוות "טבעי" טוב כביכול למוות במלחמה רע, הוא רק עדות להיחלשות מה שקאמי כינה יצר המרידה של האדם והחלפתו בכניעה עבדותית וסוגדת לטבע.