ארכיון תג: רוזנפלד מאיה קסלר

ביקורת על "רוזנפלד" של מאיה קסלר ("כנרת-זמורה-דביר", 416 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה ספר מלא חיוניות ודחיפוּת המספר בגוף ראשון ובזמן הווה על התאהבותה של נועה סיימון בטדי רוזנפלד. היא: רווקה תל אביבית בת 36, קולנוענית שלא מצאה את עצמה בתחום עיסוקה. הוא: בשנות ה־50 שלו, גרוש בשלישית ואב לשניים, מנהל עשיר של חברה מצליחה. היא מאוהבת, הוא מתרה בה שלא תתאהב כי אין בכוונתו "להתרבות", היא מסכימה לתנאים אבל יחסיהם מתהדקים והולכים. מה גם שנועה מתחילה מיוזמתה לעבוד בחברה של טדי.

השניים יצריים מאוד ותיאורי הסקס כאן מהנים בנטורליזם המדויק שבהם (בהקשר זה: ז'אן ז'אנה אמר פעם, אולי בהיתממות, שאם תיאורי המין המפורטים שלו מדליקים את הקוראים הרי שהוא נכשל כאמן). טדי נדיב מאוד אך שתלטן בלתי נסבל, ואומַר עוד משהו על זה בהמשך, אבל יש לציין שלמרות זאת הרומן מצליח לא להידרדר למחוזות העכשוויים הדוחים שמחפשים "טורפים מיניים" ו"גזלייטינג", כלומר לאזורים שמחפשים ספרות גרועה, את ריגושי המלודרמה הזולה של שחור ולבן, צדיק ונבל.

מה הופך את הרומן לחי כל כך? לכך שאתה, למעשה, שוכח שאתה קורא? קודם כל הריאליזם העדכני. כמה דוגמאות. כשנועה שתויה "נעלמות לי חצאי שניות" — תיאור מדויק. כשהיא מתכתבת במסרונים עם טדי, הסופרת משאירה את הסמל הגרפי של הסַמָן על טקסטים שהגיבורה כותבת אך לא שולחת. וחִשבו רק על הקונקרטיות והספציפיוּת של שם המשפחה, רוזנפלד, שלא לחינם נבחר גם לכותרת.

כמובן, נושא הרווקות המאוחרת מכניס דחיפות ייחודית משלו, שמאפיינת את כל הז'אנר ש"רוזנפלד" שייך לו מג'יין אוסטן ועד ימינו. נועה, שלקראת סוף הרומן (תרתי משמע), מספרת לנו שישבה וכתבה את קורותיו בספר היא, כאמור, קולנוענית. היא מסבירה לטדי שהיא לא מתלהבת מסרטי תדמית שמבקשים ממנה לעשות בחברה שבראשותו. "'זה לא סוג התוכן שיש לי בראש'. 'איזה סוג תוכן יש לך בראש?'. 'אתה יודע, גברים, נשים, הוא אומר לה ככה והיא עונה לו ככה אז הוא מזיין אותה ככה'". לשון ההמעטה המבודחת שמשתמשת בה נועה היא אכן אירונית. כי הרי אין הרבה דברים חשובים ודוחקים יותר מ"גברים, נשים, הוא אומר לה ככה והיא עונה לו ככה". זה חלק מסוד הקסם של הז'אנר שכולל יצירות מופת בצד טראש.

ועוד אחד ממאפייני הז'אנר ומסודות קסמו: הגיבורים של קסלר, כך נאמר או נרמז, אינם מצטיינים במראה חיצוני (כמו כמה מגיבוריהן של שרלוט ברונטה ואוסטן). הם צריכים – ומצליחים – לכבוש זה את לבו של זה כמו גם את לבנו שלנו, הקוראים, בדרכים אחרות. טדי שמן. לנועה זה לא מזיז, אבל העניין נוכח כאן במפורש (ולטדי זה דווקא כן מזיז). לגבי נועה הדברים עמומים יותר. אך אולי הם נרמזים בכך שנועה מסיקה, ספק באירוניה, שהאקסית של טדי, שלא כמוה, חסרת הומור: "כי אישה כזאת יפה ואריסטוקרטית לא יכולה להתחיל להבין מה זה הומור או בשביל מה צריך אותו".

אבל אפרופו הומור: עוד יסוד פועל כאן. נועה וטדי מְתקשרים ביניהם בשנינות, באירוניה ובסב טקסט. "אתה בטח כבר מאוד מתגעגע אליי, אני מתארת לי שלא קל לך", אומרת, למשל, נועה לטדי על מנת לדרבן אותו להביע חיבה ששכח להביע. במקום אחר נועה משבחת את טדי על היכולת הזו לקרוא בין השורות: "לפעמים אתה לא עונה למה שאני שואלת, אלא לתמצית של מה שאני מתכוונת. זה מדליק. אתה כאילו עוקף את מה שנאמר ונכנס ישר — עוקף את הפרשים ופונה ישירות למלך ששלח אותם". אבל הרי התקשורת האינטליגנטית והשנונה הזו מתקיימת לא רק בין הנאהבים אלא גם בין הטקסט לקוראו! הסופרת הרי סומכת על הקוראים שיבינו את הלא נאמר ואת השנינויות בין טדי לנועה וזה בהתאם מחזק גם את הקשר שבין הקוראים לספר.

אֶמָה של ג'יין אוסטן, ברומן הקרוי על שמה, מקניטה את מר נייטלי על האובססיה של גברים למראה החיצוני של הנשים. ההקנטה במקום. אבל עליי לומר שכקורא גבר, כשקראתי ב'רוזנפלד' התחשק לי קצת להקניט בחזרה על האובססיה האופיינית לחלק מהנשים ושמתגלמת ברומן הזה לגברים מצליחים וסמכותיים, ובסופו של דבר לאובססיה של חלק מהנשים לדמות אב קשוחה־מגוננת. הסופרת סידרה כאן לנועה תסביך אֵם דווקא, אך נדמה שההסטה הזו נועדה רק לעמעם את תסביך האב הברור שנועה טובעת בו ולבסוף גם מודה בו במפורש ("יש גברים שהם אבות […] ויש גברים שהם אחים […] במשך השנים […] הייתי מאוהבת יותר באבות"). יש קירבה רבה בין 'רוזנפלד' ל'חיי אהבה' המעולה של צרויה שלו, אלא ש'רוזנפלד' פחות מעודן, כי הקסם של טדי קשור מאוד לעושרו וב'חיי אהבה' האדיפליות לא גולשת לתחום הפיננסי.

היו רגעים ברומן שההסְכנה של נועה עם השתלטנות של טדי הורידה לי מעט מהאמפטיה ומהעניין בה. אבל מעלות הספר שהוזכרו בלוויית שליטתה האיתנה של הסופרת בעלילה, ידיעתה איך להחיות אותה בכושר המצאה ברגעים שנדמה שהיא הגיעה למבוי סתום, הדהירו את הקריאה עד הסוף.