אני קורא עכשיו פרוזה ישראלית טובה. וחלק מהסיבה שהיא טובה היא חוש הקצב שיש בה.
תמיד התרשמתי מהקטע הזה ב"מדוע אני כותב" של אורוול (כלומר גם מהקטע הזה; יש שם קטעים מרשימים רבים) בו הוא מסביר את "העניין האסתטי" שמביא סופרים לכתוב.
ובכן, בצד יופי הנובע מהשפה, יש גם יופי הנמצא בעולם ושהשפה לוכדת. אבל בצד שניהם יש "לכידות של פרוזה טובה" ו"קצב של עלילה טובה". סופרים רבים, רבים מדי, זונחים את הרכיבים האלה (לכידות וקצב), שהם לא פחות חשובים בפרוזה מהשפה.
הציטוט מתוך קובץ מאמרי אורוול העברי המשובח, בתרגום יועד וינטר שגב ובעריכת גיורא גודמן.
מבקר חופשי 