ארכיון תג: פיצוץ אוכלוסין

על פיצוץ האוכלוסין הישראלי

אני חייב התנצלות לג'ונתן פראנזן.

כשקראתי את הרומן שלו, "חירות" (2010), בו אחד הגיבורים עסוק באובססיביות בהשלכות פיצוץ האוכלוסין האנושי על כדור הארץ, פטרתי את הנושא כנושא שהולם אמריקאי משועמם (וחסר ילדים!) עם יותר מדי זמן פנוי.

את הרומן עצמו הערכתי – אבל לא בזכות הנושא הזה.

לימים, כשקראתי את מסותיו, שחלק ניכר מהן עוסק בחוויותיו כצפר חובב, השתעממתי ושוב עלה במחשבתי הדימוי של האמריקאי המשועמם וכו'.

חלק ניכר מהמסות אכן חלש – אבל, הסתבר לי, לאו דווקא בגלל הנושא.

בשנים האחרונות בני הקטן גרר אותי לעסקי הצפרות. הוא רכש לו בקיאות מרובה בזיהוי ציפורים ואנחנו משתדלים לבקר באתרי צפרות ידועים בארץ. אבל ככלל, עינינו נשואות אל-על גם בשכונה המזרח תל אביבית שלנו. ואכן, איזה תחביב נהדר הנה הצפרות! וכמה חיוניות ואחרוּת של עולם החי מכניסות הציפורים אפילו בתוך הסבך העירוני שלנו, האנושי, אנושי מדי.

עוד התפתחות של השנים האחרונות אצלי: נושא פיצוץ האוכלוסין הישראלי מתחיל להעיק עלי יותר ויותר.

גדלתי כילד בשנות השמונים. במדינה בת ארבעה מיליון איש. כיום אנחנו בישראל הריבונית יותר מתשעה מיליון איש (בין הירדן לים יש 14 מיליון איש). הצפי הוא שב-2065 נהיה 20 מיליון איש בתחומי ישראל הריבונית! (זכרו שבקום המדינה היו בין הירדן לים לא יותר מ-2 מיליון איש). אנחנו מדורגים כיום מספר 29 בעולם מבחינת צפיפות אוכלוסין (מתוך 232 מדינות!). אבל קצב גידול האוכלוסייה ההיסטרי שלנו יקדם אותנו לעשירייה הפותחת במהירות רבה.

זו התפתחות מטורפת! מבחינה מסוימת, זה השינוי הדרמטי ביותר שעובר עלינו כחברה בשבעים וארבע שנות קיומנו! לא פחות ממלחמות ולהבדיל משברים כלכליים. זו גם חוויה קיומית שונה לחלוטין להיות חלק מחברה בת 600,000 איש, בת שני מיליון איש, ארבעה מיליון או תשעה מיליון (ובעתיד הלא רחוק, כאמור, 20 מיליון)

וכולנו מרגישים את הצפיפות הזו. אתמול חוויתי חוויה לא נעימה ומפתיעה דווקא בגלל רגילותה. השתתפתי באזכרה בעפרה במלאת 20 שנה לרציחתה של דודתי האהובה, נעה אלון, ביחד עם נכדתה, גל אייזנמן, בפיגוע התאבדות מתועב בגבעה הצרפתית בירושלים ב-2002. בעפרה שמעבר לקו הירוק, בה ביליתי רבות בילדותי ובנעוריי, לא הייתי מזה זמן רב. ולתדהמתי נוכחתי לדעת שפקקי גוש דן המוכרים הגיעו גם לכאן! שעה וחצי ארכה הנסיעה מירושלים לעפרה (שלמיטב זכרוני לוקחת כשהכביש פנוי לא יותר מעשרים וחמש דקות). בחזור לקחה הנסיעה כ-45 דקות. הבנתי מתושבי עפרה שגם אם הדרך בהלוך אתמול ארכה מהרגיל, הפקקים הם בהחלט מנת חלקם.

היה מאלף לראות יהודים בעלי אזרחות ישראלית עומדים בפקק לצד פלסטינים באחד הדברים הנוספים שמחברים את בני הארץ הזו: צפיפות.

צפיפות האוכלוסין אינה רק בעיה של תחבורה (ושל משאבים ותשתיות). היא בעיה אסתטית במובן העמוק ביותר של המילה אסתטיקה: חיי הרגש והנפש והחושים של האזרחים.

לאחרונה נסעתי מירושלים לתל אביב בכביש 443 ונפשי נמלאה עוגמה: כמעט ואין מקטעי דרך שבהם לא נצפית בנייה כזו או אחרת, כמעט ואין מרחבים ריקים.

אנחנו מוקפים מכל עבר ביד אדם שפוצעת את הנוף. גם כשהפציעה אינה מכוערת – ומעטים המקרים בארצנו שהיא אינה כזו – חסרה לנו בישראל יותר ויותר היכולת לצאת לרגע, ליום או לשבוע, מהמרקם האנושי אל הטבע. זו יכולת חיונית לבריאות הנפשית. להיות מוקף בבני אדם כל הזמן אינו דבר מה בריא. נכון, כמאמר הפזמונאי, מבדידות האנשים הופכים קשים. אך כך גם מצפיפות.

גם מבחינה פטריוטית-ציונית (ואני בהחלט מגדיר את עצמי ככזה), קשה יותר לפתח אהבה אל נופי הארץ כשהנופים הולכים ונעדרים מהארץ. לאהוב ארץ מכוסה שלמת בטון ומלט משול לנשיקה מבעד למטפחת.

איני יודע מה הפיתרון ואם ישנו בכלל פיתרון.

ברור שאם הוא ישנו הוא כרוך בהפחתת ילודה.

אך איני יודע כיצד פיתרון כזה יגיע, אם יגיע.

אבל אני חושב שאנחנו צריכים להציב את סוגיית פיצוץ האוכלוסין הישראלי בראש סדר העדיפויות שלנו. אנחנו, שאוהבים את הארץ הזה, ומשתדלים גם לאהוב את יושביה, רוצים שהיא לא תיעלם, שהם יוכלו לראותה ולהתפעל ממנה ולשאוף בה קצת רוח צח ושקט נפשי.