ארכיון תג: סתיו גרמני

ביקורת על "סתיו גרמני" של סטיג דאגרמן (הוצאת "אפרסמון", משוודית: דנה כספי, 132 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ביצירת המופת של אורי ניסן גנסין, "בטרם" (1909), מתוארת חבורת צעירים ממקורביו של הגיבור, אוריאל, שנהגה להתכנס ולאכול ביום כיפור "ארוחת חברים חשאית ודווקא שמנה למדי". בהיפגשם זה עם זה לפני מועד הסעודה רמזו בני החבורה זה לזה, מהרהר אוריאל, דבר מה כעין זה: "הי! אני ואתה גלוּי לנו אותו סוד, שאין אלוהים בשמיים…". אוריאל, כמו המספר המובלע של "בטרם", אינם מתפעלים מהאפיקורסים לתיאבון ולהכעיס האלה. וזאת יש לדעת: יצירת גנסין היא אולי חטיבת הסיפורת הבולטת ביותר בספרות העברית (ולא רק בה) הממוקדת בעובדת היסוד של היעדר האלוהים ובהשלכותיה המטפיזיות החמורות. אבל דווקא משום כך, גנסין לא מתפעל מכופרים קלי ראש כמו הסועדים ב"בטרם", ובכל מקרה לא מתלהב מהשימוש בכפירה לצורכי התהדרות חברתית. תחושת יחסנות מתהדרת דומה נמצאת, כמדומני, אצל חלקנו כשאנחנו עוסקים בהיידגר או בסֶלין. הישגיו של סלין כסופר בספרות הצרפתית של המאה ה-20 אכן שניים רק לפרוסט, כך נראה לי, ועל גדולתו של היידגר כפילוסוף מעידים רבים. אבל תמיד נדמה שנלווה לעיסוק בהם איזה קורטוב קורת רוח עצמית, משהו כעין: "הי! אני ואתה גלוי לנו שסלין היה תומך נלהב של הנאצים, אך אנו, שלא כהמון הנבער, יודעים להתעלות על כך ולהפריד בין התוך לקליפה".    

אני מקדים זאת להמלצת הקריאה ברשימות העיתונאיות המעניינות שקובצו ב"סתיו גרמני" כי גם כאן יכולה להתלוות לקריאה איזו התבשמות עצמית על רוחב דעתו של הקורא, ובפרט הקורא היהודי-עברי, שפותח את לבו לסבל של הגרמנים בתום מלחמת העולם השנייה. על מנת שהקריאה לא תהיה קיטשית, באחד מהמובנים שהעניק מילן קונדרה למושג – הדמעה השנייה מלאת ההתפעלות העצמית על שהזלנו את הראשונה – כדאי לנסות לנטרל איזו ארומה "חתרנית" שיכולה להתלוות לקריאה בטקסט הזה.

סטיג דאגרמן בן ה-23 היה כוכב עולה בשמי הספרות השוודית כשנשלח בסתיו 1946 על ידי העיתון השוודי "אקספרסן" לסקר את החיים בגרמניה (במערב גרמניה, ליתר דיוק). ברשימות כתובות היטב, דאגרמן, אנטי פשיסט ומתעב של המשטר הנאצי, מציג את הסבל הגרמני הניכר עם תום המלחמה. חיים בצפיפות בחורבות הקפואות, לעיתים בתת-תזונה; ילדים שיוצאים לגנוב מכל הבא ליד על מנת לאכול וצעירות המוכרות את גופן כדי לקיימו ועוד. דאגרמן מצטט בפתיחה את המו"ל היהודי הלונדוני, ויקטור גולנץ, שרואה במציאות בגרמניה "סכנה לערכי המערב": "ערכים המושתתים על כבוד לפרט אפילו אם הפרט הזה הפסיד את אהדתנו, ועל חמלה, כלומר היכולת להגיב לנוכח הסבל, בין שהוא מוצדק ובין שלא". המסורת שלנו אמנם גורסת ש"כל המרחם על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים", אבל היא שואבת את האמירה הזו מכך ששאול חמל על אגג מלך עמלק, כלומר חמל על מנהיג העמלקים. ואילו דאגרמן מדגיש שאחת הבעיות במה שקורה בגרמניה הוא ההענשה הקולקטיבית שאינה מבחינה בין מנהיגים ותומכי משטר מחד לעם מאידך, בין משתתפים במעשי זוועה לעומדים מנגד, למתנגדים להם ואף למי שסבלו מהם בעצמם (!). אכן לא כולם בגרמניה, מעיר דאגרמן, סובלים באופן שווה, אבל ההבדל בסבל הוא מעמדי ולא קשור למידת התמיכה בנאצים: "בעוד העניים ביותר חיים במרתפי ההריסות, בבונקרים או בתאי כלא שאינם בשימוש עוד, ואלה העניים למדי מצטופפים בשיכונים שנותרו על תלם, משפחה בכל חדר – הגרמנים הכי פחות עניים גרים בווילות הישנות שלהם או בדירות הגדולות בערים". דאגרמן רואה מראות קשים רבים. אחד מהם הוא רכבת של גרמנים המגורשים מבוואריה שבדרום גרמניה לצפונה אך איש לא מקבל אותם שם והם נותרים תקועים מורעבים ברכבת עד שיימצא פתרון. לקורא היהודי האמירה האירונית המרירה של רופא גרמני שמרן ואנטי-פשיסט, שקצרה ידו מלסייע לשוכני הרכבת, כי קרון הרכבת הדולף "אינו מתאים עוד להובלת סחורות. רק אנשים", מעוררת התקוממות. מיליונים מבני עמנו הובלו בתנאים נוראים מאלה של יושבי הרכבת המתוארת – והובלו אל מותם. אך לאותו קורא יהודי נאמר שאף אלתרמן, ב-1944, ב"שירי מכות מצרים", הדהים את קוראיו כשכתב על חמלה לחפים מפשע בקרב האויבים (השירים נתפרשו כנוגעים לגרמניה הנאצית): "כִּי צַדִּיק בְּדִינוֹ הַשֶּׁלַח, – / אַךְ תָּמִיד, בְּעָבְרוֹ שׁוֹתֵת, / הוּא מַשְאִיר, כְּמוֹ טַעַם מֶלַח, / אֶת דִּמְעַת הַחַפִּים מֵחֵטְא”. ובעצם, מי לנו גדול מאברהם אבינו שקובל על אלוהים המתעתד להחריב את סדום: "האף תִסְפּה צדיק עם רשע"?

סתיו 1946 היה הסתיו של ביצוע גזרי הדין במשפטי נירנברג ושל הבחירות החופשיות הראשונות בגרמניה עם תום המלחמה. אבל התגובה לכל אלה, לפי דאגרמן, היא "אפתיה וציניות". בגלל הקור והרעב. דאגרמן מתאר את בתי הדין המיוחדים לדה-נאציפיקציה שהוקמו במצוות בעלות הברית, על המלאכותי, התיאטרלי והלא הוגן שבחלק מפעילויותיהם (נאצים אמיתיים חומקים מעונש כאשר הם יודעים להתאים את עצמם לנסיבות ולהיות לעזר לשלטונות בנות הברית). ברצותו לתת תמונה מלאה ככל האפשר דאגרמן נע מהערים אל הכפרים. והנה, ביער ליד אחד הכפרים, מבליחה תזכורת לזוועות המשטר שהובס: "ביער הזה נתלו באפריל 1945 שלושה ילדים סוררים שברחו מהפולקסשטוּרם הביתה לאמא".