ארכיון תג: ספרות שכול

על "שכול וזיקוקים" של שמעון צימר ("פרדס", 119 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

על מה הנובלה הזו? (לכנותה רומן, כפי שנעשה על גב הכריכה, מעט מופרז). נכון שמאז הפצעת המודרניזם באמנויות לא כל כך נעים לנו לשאול את השאלה הזו. ובכל זאת. אורוול, בביקורת על הפֶטיש הצורני של המודרניזם, ציטט פעם קריקטורה בה מתואר צעיר ספרותי מתנשא שנוזף בדודתו בצדקנות: "ספרים הם לא על משהו, דודה". ובכן, אני הדודה. הדודה צודקת. במיוחד אם ב"עַל" מתכוונים לשאול מה המוקד של הספר (ואם יש כמה מוקדים: כיצד הם קשורים ביניהם?) ומה סוג החוויה שרצה הסופר ליצור אצלנו. כשלא ברור עַל מה הספר, ייתכן בהחלט שהסופר עצמו היה מבולבל ושלו עצמו לא היה ברור מה הוא רוצה שיחוו קוראיו.

לכאורה, ברור על מה. רמז דק מצוי בכותרת. זהו ספר "על" שכול צבאי. אחד מגיבוריו הראשיים הוא אבנר קורץ, אב בן ששים ששכל את בנו, גיא, ב"צוק איתן" ב-2014. בהתאם, חלק ניכר מהספר מתרחש ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום העצמאות. אבנר הלום היגון מספר לנו על תאונת דרכים שעבר ועל בריחתו מבית החולים ונסיעתו במונית "לבקר" את בנו: "זו כתובתו החדשה של הילד. בכורי. בית העלמין הצבאי של קריית שאול". בחלק קצר המסופר מפי "גיא רוח רפאים", אומר לנו הבן עצמו: "אתם מגניבים מבט לשעונים. אתם לא רוצים לאחר לארוחת הערב. בלווייה ייללתם כמו להקת מקוננים, נדמה היה שתקימו אוהל ליד הקבר […] הגיהינום, מסתבר, איננו אש אדומה שורפת, אלא שכחה קרה. עוד מעט תקומו, תמתחו את הרגליים, תנקו את החול מהמכנסיים ותיסעו הביתה. בדרך עוד תדברו עליי, ייתכן גם שתכבדו אותי באנחת צער או שתיים. אז תיכנסו למקלחת ותשטפו אותי מעליכם עם שאר החול. רק אבא ואמא ימשיכו לדמם". זה הנושא הוותיק של השכול, אם כן. שנאמר כאן בנוסח הוותיק של חנוך לוין. בקיצור, אין חידוש. אין כאן את הרגעים המצמיתים, של נגיעה באזורים לא ידועים של הנפש, שיש ב"נופל מחוץ לזמן" של גרוסמן, שעסק גם הוא בנושא הוותיק אך מתוך מקוריות מיוסרת. עם זאת, צימר כן מנסה להכניס זווית חדשה לנושא, כשאבנר, האב השכול, חוצה גבולות מוסריים ביחסו לאשתו, אותה הוא למעשה אונס, וביחסו לבת זוגו לשעבר של בנו המת, אותה הוא מסמם מתוך כוונה לשכב איתה. אבל זו הקצנה תפלה ודיון תפל בעקבותיה (אכן, לאב שכול לא מותר הכל!).

אבל למרות שאולי הסופר חושב שהנובלה היא "על" השכול, אני לא חושב שהוא צודק. לא פחות, ואני חושב שיותר, זוהי נובלה על הזדקנות גברית ועל תשוקה גברית נואשת. אבל הנושא הזה אולי נראה לסופר לא מכובד להופיע בציבור כשלעצמו, או לתודעתו נראה ראוי להיוותר במחשכי הלא מודע. אבל ההזדקנות והתשוקה הנואשת מרכזיות הן אצל אבנר קורץ והן אצל הדמות ראשית השנייה בנובלה, יאיר ברגר, אמן בן גילו. הקישור המאולץ בן סיפורו של יאיר לנושא הרשמי ו"המכובד" של הרומן הוא ההזמנה שמזמין יאיר את אבנר ורינה קורץ, ההורים השכולים, למסיבת ערב יום העצמאות בביתו. הוא מקווה שדרכם תתאפשר לו "נגיעה בשכול הישראלי". אבל הוא נמלא תשוקה כשהוא מחבק את רינה: "מה קורה לי שדווקא הערב, כשאני נכון לראשונה לְמַסד מפגש של פרידה מוסדרת מיום הזיכרון לפני פרוץ השמחה, ושבגללו הזמנתי את כולם – פנימיותי המאוסה מתעקשת להכריז על נוכחותה?". נדמה לי שגם הנובלה עצמה חוששת מ"הפנימיות המאוסה" הזו ולכן נזקקת לסיפור של השכול כסיפור כיסוי. הנה, בהרהוריו של אבנר, העירוב הזה בין המכובד לנבזה כביכול, שאולי (כך, נדמה לי, "חושבת" הנובלה) יציל את התשוקה הגברית המזדקנת מלעמוד עירומה: "אני חושב [כשהוא מביט בהריונית]: זיינו אותה. היא מזדיינת. היא נדפקת כל הזמן. ואני זקן. חלפו החיים שלי. עד לא מזמן גם אני חייתי. הייתה לי בת זוג, הזדיינו כל הזמן, נולדה לנו ילדה, ולאחר מכן עוד ילד. תחילה כבתה התשוקה ואז מת הילד ועוד מעט גם אני אמות".

צימר הוא כותב קל עט. זהו בהחלט כישרון. יש גם קטעים רעננים בנובלה (חברתו של הבן החייל שמפרסמת שירי שכול ונתפסת על ידי האב כמי שעושה קריירה על גב בנו; היחסים בין בני הזוג השכולים), ויש חלקים בעלי מקוריות התחלתית ופוטנציאל. אבל אלה לא מבשילים. וכשהם מצטרפים לתחושה שלסופר לא היה ברור על מה הסיפור שלו, שהוא קיבץ כמה סיפורים המחוברים ביניהם בקשר רופף וקיווה לטוב, או שהוא חשש מלכתוב על מה שבאמת מעניין אותו והסווה אותו בצעיף המהוגן של השכול – לא נוצרת חוויית קריאה חדה.