ארכיון תג: סטנדאפ

כמה הערות על אקטואליה בתרבות

1. הקומיקאי הקנדי נורם מקדונלד – באחד הרגעים מחלקיו הגולמיים של ה"ספיישל" האחרון שלו ל"נטפליקס", שעלה לא מזמן באתר חברת הסטרימינג (מקדונלד נפטר לפני שנה, בטרם השלים את הכנת המופע) – העיר על הביטוי השגור בזמננו: "הסטנדאפיסטים הם הפילוסופים של זמננו", שזה ביטוי בעייתי עבור הפילוסופים העכשוויים. "כי יש כאלה, אתם יודעים".

זו הערה מצחיקה. אבל היא גרמה לי לחשוב שוב על מקומו של הסטנדאפ בתרבות העכשווית. כלומר, על המקום המרכזי מאד שלו. רק בימים אלה ממש מושכים תשומת לב כמה מופעי סטנדאפ טלוויזיוניים וסרטי טלוויזיה על סטנדאפיסטים (למשל: זה של ריקי ג'רוויס והסרט של ג'אד אפאטו על הסטנדאפיסט ג'ורג' קרלין). "נטפליקס" מקדישה מקום נרחב למופעי סטנדאפ טלוויזיוניים. רק זכרו איזו תשומת לב המוקדשת להוגה דגול קיבל לואי סי קיי אך לפני כמה שנים על הערות די בנליות מבחינה הגותית (אני לא חולק על מבריקותו כמצחיקן), לאיזו סגידה זוכה סיינפלד (גם לו כמה מופעי "ספיישל" ב"נטפליקס") וכולי וכולי. באופן כללי, ניתן לומר שהסטנדאפיסטים ניצבים בחזית גיבורי התרבות העכשוויים. יותר מסופרים, כמובן, כמובן. אך גם יותר משחקנים, יותר מזמרים – עובדה ראויה יותר לציון.

סטנדאפיסטים ושפים.

האם יש לכך משמעות?

אריסטו ב"פואטיקה" טען שהקומדיה היא ז'אנר נחות ביחס לטרגדיה. ההערה הזו תמיד נראתה לי מעניינת. בפרט, שלמיטב זכרוני, היא לא ממש מנומקת אלא נתפסת כמובנת מאליה. הטרגדיה, טוען עוד אריסטו ב"פואטיקה", עוסקת באנשים מכובדים ונעלים מאיתנו, שאנו מסתכלים אליהם מלמטה, ואילו הקומדיה עוסקת באנשים נחותים מאיתנו, שאנחנו צוחקים עליהם מלמעלה (ההסבר הזה, שהינו מעמדי יותר מאשר אתי, לא מסביר כשלעצמו מדוע הטרגדיה, כז'אנר ספרותי, נעלה יותר מהקומדיה).

ואכן, כמדומה, אם יש תו משותף לסטנדאפ ולסטנדאפיסטים הרי הוא תפיסה מנמיכה של הקיום האנושי. על מנת להבהיר: אני כותב את זה כאוהב גדול של הז'אנר. התפיסה המנמיכה הזו היא חלק ממה שמשחרר בסטנדאפ. הסטנדאפ משחרר כי הוא מציג אותנו, בני האדם, כקטנוניים, כבולים לצורכי הגוף, יהירים, בעלי דעות קדומות, אנוכיים וכולי. והוא מתאים לעידן שלנו כי אנחנו לא מכבדים את עצמנו במיוחד בתקופה העכשווית. הפאתוס של הטרגדיה נראה לא הולם את העידן הקטנוני הזה.

ולפיכך, יש קשר ברור בין הסגידה לשפים לסגידה לסטנדאפיסטים בעידן הנוכחי. עידנים על גבי עידנים נתפסה האכילה כיצר נחות ביחס ליצר המין. האכילה היא סוליסטית, אנוכית, הישרדותית, לא ממוקדת באדם אחר. יש בה דבר מה מאד לא אצילי, בהשוואה ליצר המין, בו האהוב הקריב את עצמו לעיתים בשביל האהובה. בתאוות האכילה אתה רק מגדיל ומגדיל את עצמך. בגלל נחיתותו זו הפך האוכל לנושא קומי מובהק ואותם יוצרים שעסקו בו באופן לא קומי היו יוצאי דופן עד מאד (אני נשען בהערה אחרונה זו על הבחנה של המבקר היהודי-אמריקאי הגדול, ליונל טרילינג, שנאמרה בהקשר של המשורר הרומנטי ג'ון קיטס).

לעידן מונמך כשלנו בתפיסת האנושות מתאימים הסטנדאפיסטים והשפים ככפפה ליד.

וחבל מעט שאלה הם גיבורי התרבות שלנו. יש בנו בני האדם יותר מאשר מושאות לעג בעלת חיך אנין.

2. ריקי ג'רוויס מאד מצחיק אותי. אבל הספיישל החדש שלו ממחיש מדוע הסטנדאפיסטים אינם ככלות הכל פילוסופים. ג'רוויס, על מנת להצדיק בדיחות על מיעוטים שונים, מציג במופע מעין תיאוריה של הומור (המטרה שלי היא להצחיק, אני לא באמת נגד טרנסים וכו'). אבל זו תיאוריה מיתממת, שנראית לי לא תקפה, בהתעלמה מהיסוד התוקפני הברור שיש בהומור. זה הרי חלק מסוד קסמו. הומור משחרר קיטור של תוקפנות. אבל ג'רוויס לא רוצה להכיר בכך – או להודות בפומבי בכך – שיש בו תוקפנות כלפי שמנים, טרנסים וכולי (או, מה שיותר מדויק בעיניי, שיש בו תוקפנות כללית שמחפשת מוצא ומאתרת אותו במטרות זמינות).

עוד ראוי לציון בעיניי קשר שאני מוצא בין האתיאיזם הבוטה של ג'רוויס, הפנתיאיזם המעין-שפינוציסטי שהוא מקדם במופע שלו, לבין בדיחה קבועה שלו, החוזרת בוואריאציות שונות (והיא, אגב, תו קומי אופייני לסטנדאפיסטים רבים היום), בדיחה המדגישה עד כמה הוא מצליח ועשיר (לדוגמה: "אז חזרתי הביתה…אוקיי… לאחוזה").

האמונה שאין כלום מעבר לעולם הזה, שאנחנו חלק מהקוסמוס ומהטבע, קלה יותר לעיכול אם אתה חלק מיוחס מהקוסמוס, אם בעולם הזה שלך יש מעין עולם הבא.