ארכיון תג: ניטשה

על נוכחותו של העבר בשדה הספרות המתורגמת וגם קצת על "העלמה אלזה" של ארתור שניצלר ועל "מיטב שנותיה של מיס ברודי" של מיוריאל ספארק

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אחד המאפיינים של שדה הספרות המתורגמת לעברית הוא נוכחותן הבולטת של יצירות ספרות וותיקות, "קלסיקות", בקרב הספרים הרואים אור חדשות לבקרים. אתה נכנס לחנות ספרים בימים אלה ומוצעים לך ספרים חדשים, טריים ממכבש הדפוס (זה עדיין מכבש, בעצם?), כגון "מסעות גוליבר" (תחילת המאה ה-18), "בעקבות הזמן האבוד" (תחילת המאה ה-20), "ג'וני שב משדה הקרב" (1939), רומנים קצרים של נטליה גינצבורג (אמצע המאה ה-20) או "הנסיכה דה קלב" (סוף המאה ה-17). הסיבה המיידית הפשוטה למאפיין הזה של שוק הספרים המתורגמים כפולה. יש צורך לתרגם לראשונה לעברית קלסיקות נודעות שטרם תורגמו אליה, או שיש צורך לרענן ולחדש תרגומים ישנים בגלל התפתחותה המהירה של העברית. לפיכך, באופן ששונה מאד מהמצב בתחומי אמנות אחרים, נוכחות העבר בשדה הספרות גדולה ומרשימה. בשביל סרטי עבר עליך ללכת לסינמטק. כשעולָה לשירות הסטרימינג סדרת טלוויזיה בת שלושים שנה בלבד כמו "סיינפלד" הרי שמדובר באירוע חריג וחגיגי. בתיאטרון ובמוסיקה הקלאסית נוכחות העבר אמנם דומיננטית, אך כיוון שאלה אמנויות פרפורמטיביות הרי שרב חלקו של החדש (הביצוע החי) בהעלאת המחזה הישן או בנגינת הסימפוניה הקלאסית. ואילו בספרות המתורגמת, כאמור, חלק ניכר מהיבול הטרי הוא למעשה יצירות בנות עשרות, מאות ולעיתים אף אלפי שנים. מבחינה מהותית יותר, הסיבה למקומו הנרחב של העבר בספרות, נדמה לי, נובעת מכך שהספרות מתיישנת פחות מהר. תפקידו המכריע של דימיון הקורא הפעיל במימוש היצירה מסייע לה לשמור על רעננותה. הקורא מכניס הרבה משלו ליצירה והוא, הקורא, הרי בן זמננו ממש. כך הופכת גם היצירה, מיניה וביה, לעדכנית.

בספר נעוריו המזהיר, "כיצד מזיקה ומועילה ההיסטוריה לחיים", טוען ניטשה שאנו לומדים היסטוריה על מנת להשתחרר מהמחנק שכופה עלינו ההווה. דרך ההיסטוריה אנחנו מתוודעים לעובדה שחיי אדם מכילים הרבה יותר אפשרויות, הרבה יותר פסגות, מאשר החדגוניות והבינוניות שאנחנו רואים סביבנו. גם הקריאה ביצירות ספרות בנות העבר ממחישה לנו אפשרויות אנושיות אחרות. האנושי, חושפות בפנינו יצירות ספרות מהעבר, נרחב יותר ממה שאנחנו נתקלים בו כשאנחנו יוצאים לרחוב או פותחים את הטלוויזיה ורואים חדשות. והקריאה ביצירות עבר מאפשרת לנו גם תחושת חירות: איננו לכודים בזמננו ובמקומנו, אנחנו מסוגלים להינשא לזמנים ולמקומות אחרים בתכלית. 

כל זה לא אומר שספר שבא אלינו מהעבר עטוף באדרת יקרה למראה שמכריזה "קלסיקה לפניך!" הוא בהכרח ספר טוב. הנובלה "העלמה אלזֶה" של ארתור שניצלר, למשל, ראתה אור לראשונה לפני מאה שנה (1924) וכעת תורגמה לעברית. מדובר במונולוג פנימי גמיש, אמין ודק של בחורה צעירה ויפה, מעטו של הסופר הפסיכולוגיסט הווינאי המפורסם. אבל הוולגריות של העלילה חורצת את משפט ערכה של הנובלה לשבט. מדובר פה בסיפור סחיטה מינית גס, שסוחט גבר מבוגר בעל אמצעים את הנערה המושכת שמשפחתה נקלעה לקשיים כספיים. הסוף הצעקני, הכולל גם רמיזה אדיפלית גסה (פרויד, ידידו של שניצלר, יכול לחכך את ידיו בהנאה), כמו מתחרז עם גרעין העלילה הוולגרי המוזכר והופך את הנובלה בכללותה לבעלת ערך מצומצם.

"מיטב שנותיה של מיס ברודי" של מיוריאל ספארק, מ-1961, שתורגם לאחרונה מחדש לעברית, נחשב לקלסיקה באופן מובהק אף יותר מ"העלמה אלזה". כפי שנכתב על גב הכריכה, המגזין "טיים" בחר בו ב-2005 לאחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו באנגלית במאה ה-20 והוא מוגדר "יצירת מופת" על ידי רבים. מדובר בסיפור סאטירי על חבורת נערות סקוטיות משנות ה-30 שהנהיגה אותן מורה אקסצנטרית ובוהמיינית. מיס ברודי היא אשת התרבות הגבוהה הבזה לסביבה הזעיר בורגנית והפיליסטינית האדינובורית שסביבה ("היא הוסיפה, 'האמנות עולה על המדע. האמנות במקום הראשון, אחריה המדע'"). היא גם מפלרטטת עם הפשיזם, כפי שאכן פלירטטו עמו נציגים נוספים של "התרבות הגבוהה" בשנות השלושים. מיס ברודי מנהיגה מעין כת בסיוע הכריזמה שלה והיא מתערבת לא רק בחינוכן אלא גם בחיי אהבתן של תלמידותיה. היא רווקה דעתנית ונמרצת, אולי לסבית לא מודעת, כפי שחושדת תלמידתה המעמיקה ביותר, ותיאורה הסאטירי דוקר אך אוהב. "אולם הנשים מסוגה של מיס ברודי היו דברניות כהוגן ופמיניסטיות, וכמו רוב הפמניסטיות, הן דיברו אל גברים כדבר גבר אל גבר. 'אומר זאת כך, מר גדס, אמצעי מניעה הם התשובה היחידה של מעמד הפועלים'". אבל על מנת ליהנות כהלכה מהספר המינורי, הלא מרעיש והלא בשרני אך הדוקרני והשנון הזה – ואפשר ליהנות ממנו – כדאי לבוא עם ציפיות נמוכות בהרבה מאלו שמעודדת ההכרזה "קלסיקה!".

ואי אפשר לדבר על "קלסיקות" בלי לקונן שוב על מצב הקלסיקות העבריות שלנו. רבים רבים מנכסי צאן הברזל של הספרות העברית המודרנית בת מאתיים ויותר השנים האחרונות אינם נגישים או על מדפי חנויות הספרים שלנו או שאף לא יצאו במהדורות מחודשות, מזמינות ומקיפות מאז צאתן לאור בחיי מחבריהן. התרבות שלנו הייתה צריכה לייסד סדרת דגל של קלסיקות עבריות כפי שהדבר קיים בתרבויות אחרות וכפי שאכן התקיים בעבר גם בתרבותנו שלנו במהדורות "כל כתבי" למיניהן.