העידן שלנו לא מעודד רחישת כבוד לעצמנו, בני המין האנושי. סיבה מרכזית וגלויה לכך היא משבר האקלים; משבר שגרמנו לו אנחנו, משבר המאיים על הפלנטה כולה (ועלינו עצמנו בתוכה, כמובן), ואשר לעיתים, אף שהוא כבר מידפק על שערינו, נראה שאנחנו לא מצליחים להגיע להסכמות ולוויתורים הדרושים כדי להיאבק בו. סיבה אחרת, מעט פחות גלויה, נוגעת לתחושה שאנחנו קרבים לפיצוח מדעי של מהות התודעה האנושית, המעוז המסתורי האחרון (תחושה שאינה תואמת בהכרח את מצב הידע המדעי בפועל).
אבל סיבה סמויה, אני חושב, לתחושת הזלזול העצמי המאפיינת את התקופה שלנו – וכואבת לכל אוהד של המין האנושי ולכל מי שתולה בו תקוות – קשורה בעליית הרשתות החברתיות. הללו חשפו את המין שלנו בחולשתו המזעזעת. הן חשפו אותנו, בני האדם, כבריות פטפטניות; כיצורים שאינם מסוגלים להכיל את עצמם; כישויות בכייניות וראוותניות שרצות לחשוף הצלחות ונגעים בהיעדר עכבות; כקשקשנים מכורים לתשומת לב; וכבעלי חיים תלותיים המרעישים בריקנותם המהדהדת כדי שמישהו ישים לב אליהם סוף סוף.
שהות של כמה דקות בפייסבוק יכולה להמאיס עליך את המין האנושי. איזה רעש מיותר. איזו דַבֶּרֶת נואשת. וכמה קיטש.
עד מהרה המין האנושי הופך מאוס בעיניך – ואתה בכללו. כי גם אתה הרי כאן. וגם אתה הרי מעלה פוסטים כפעם בפעם. ודאי, כולם ענייניים וראויים, ובכל זאת בינך לבינך אתה יודע: אין כמעט פוסט שאינו מיותר. אין פוסט שהשתיקה אינה יפה הימנו.
*
בשורות הבאות אני רוצה להעיר כמה הערות על כתיבה ופייסבוק. מכל הרשתות אני מתמקד בפייסבוק משתי סיבות. האחת, זו הרשת החברתית שאני (לצערי) הכי מכיר. השנייה והמהותית יותר: זו רשת חברתית המאפשרת כתיבה בלי הגבלת אורך; היא מאירה פניה לכותבים, בניגוד לרשתות חברתיות אחרות. כיוון שאני רוצה לדון במסה זו ביחסים בין הרשתות החברתיות לכתיבת טקסטים, טבעי שאתמקד בה.
—
מבקר חופשי 