מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

המחשבה שמשום שהקומוניזם נחל תבוסה כלכלית ופוליטית בשלהי המאה העשרים, הגותו של קארל מרקס "הופרכה" – שגויה. מרקס הוא קלאסיקן לפחות בשני שדות ידע, הסוציולוגי והכלכלי. ובצד שגיאות גדולות, היו לו הישגים גדולים בתחומים האלה, הוא הציב בהם אבני דרך בלתי עקיפות. מתוך ההיכרות המסוימת שיש לי עם הגותו, נראו לי תמיד כמה משפטים מ"המניפסט הקומוניסטי" כאחד משיאיהּ. ולא משום שהם מצדדים בקומוניזם, אלא בגלל שהם מנתחים מבריקים של הקפיטליזם. למעשה, אלה משפטים שיכולים לחתום עליהם בשתי ידיים מבקרים שמרנים, כלומר מבקריה של כלכלת השוק התזזיתית מצד ימין (והיו פעם הרבה כאלה!). החילון, הציניות והמהפכנות של הקפיטליזם, הוצגו באופן הבהיר ביותר במשפטים המפורסמים הבאים: "אין קיום לבורגנות בלא שתהיה מהפכת בלי-הרף את מכשירי-הייצור, כלומר את יחסי-הייצור, כלומר את מכלול היחסים החברתיים. בניגוד לכך, שמירה קפדנית על אופן הייצור הישן היתה  תנאי-הקיום הראשון לכל המעמדות התעשייתיים הקודמים. ההפיכה המתמדת של הייצור; ההתערערות הבלתי פוסקת של כל הנסיבות החברתיות; אי-הוודאות המתמדת, התנועה המתמדת, מבדילות את תקופת הבורגנות מכל התקופות הקודמות. כל היחסים היציבים שהעלו חלודה, על שלל המושגים וההשקפות אשר הדרת שיבה חופפת עליהן, מתפוררים, וכל שנולדו מקרוב מתיישנים בטרם תהא להם שהות להתאבן. כל המיוחס והקבוע-ועומד מתנדף, כל הקדוש נעשה חולין".   

לפיכך, כששמעתי שראה אור תרגום ראשון לעברית לטקסט מפורסם של מרקס, "מבוא לביקורת הכלכלה המדינית", טקסט שנגנז ב-1857 ונתגלה מחדש ב-1902, מיהרתי לקוראו. זהו טקסט קצר, דחוס, וייאמר מייד: טיוטתי ומעט איזוטרי. כלומר טקסט שאינו חיוני לקורא המשכיל הכללי. חלקים נרחבים מממנו מכילים דקויות פילוסופיות הגלייניות (כתגובה למורשת הפילוסוף הֵגֶל, שהשפיעה על מרקס) אשר או שהתקשיתי להבינן או, שכשהבנתי אותן, התקשיתי לראות את חשיבותן הכללית. יש כאן, למשל, עיסוק נמרץ בשאלת היחסים בין הייצור, החלוקה, החליפין והצריכה בחברה הקפיטליסטית; אבל זה עיסוק נמרץ פילוסופי באופיו, לא כלכלי, ששואל שאלות כגון מה היחס הלוגי בין הרכיבים ומהו הרכיב המכריע ביניהם. אכן, ברור לי מדוע למומחה לתיאוריה המרקסיסטית, כמו המתרגם והמעיר המצוין, טל מאיר גלעדי, הטקסט הזה חשוב. כפי שהוא מציין בפתח הדבר שלו, "המבוא" הוא חולייה חיונית בהבנת המהלך שעשה מרקס מהפילוסופיה לעבר הכלכלה, ההיסטוריה והסוציולוגיה.

ובכל זאת, המבוא כן טוען בישירות, אם כי בקיצור נמרץ, שתי טענות מרקסיסטיות חשובות וידועות, עמוקות ומתסיסות מחשבה (גם אם לא מסכימים עימן, ועם הראשונה איני מסכים כלל). הטענה הראשונה היא שהתפיסה שאנו יצורים אינדיבידואלים, שמבחינה עקרונית ומטפיזית קודמים לחברה בה אנו חיים, היא אשליה. החברה הבורגנית העכשווית מייצרת אותנו כאינדיבידואלים (או אינדיבידואלים כביכול), אך אין זו המהות האנושית העל-זמנית. "ככל שחוזרים אל מעמקי ההיסטוריה, כך רואים שהאינדיבידואל, ולפיכך גם האינדיבידואל המייצר, אינו עצמאי אלא שייך לשלם גדול ממנו. קודם כל בדרך הטבע, דהיינו כחלק ממשפחה ומהמשפחה שהורחבה לכדי שבט, ולאחר מכן כחלק מהחברה על צורותיה השונות". קשה להפריז בערכה של התובנה הרדיקלית הזו (שהאקזיסטנציאליזם והנרקיסיזם כאחד הם אויביה), שמותחת את ההגדרה האריסטוטלית על האדם כיצור חברתי: "האדם הוא במלוא מובן המילה זואון פוליטיקון,  כלומר לא רק בעל חיים חברתי, אלא בעל חיים שיכול להתבודד אך ורק בתוך החברה". התובנה האדירה השנייה קשורה לראשונה: חלק גדול ממושגינו ומהמובן מאליו בשבילנו הינו פִּרְיה של סיטואציה היסטורית מסוימת ואינו בעל תוקף תמידי ואוניברסלי. הקפיטליזם של התחרות החופשית שכנע אותנו שאנחנו אינדיבידואלים שמתחרים זה בזה ושזה טבע האדם. אבל בתקופות היסטוריות אחרות, טוען מרקס, חווינו את עצמנו כחלק מקולקטיב. יש כאן עידוד של ראייה ספקנית של כל מיני מובנים מאליהם ושל תפיסתם באורח היסטורי.

"המבוא" כולל תובנה עקרונית חשובה נוספת. מרקס מנסה לאפיין את הייחוד של הקפיטליזם כעידן היסטורי וכשיטה כלכלית ועומד על כך ש"בחברה הבורגנית ההון הוא העוצמה הכלכלית המושלת בכל. הוא מוכרח להיות נקודת הפתיחה וגם נקודת הסיום". אבל ללא פתח הדבר מאיר העיניים של גלעדי, אני מודה שהייתי מחמיץ את חשיבות המשפטים התמציתיים מאד האלה. גלעדי מסביר: "ואולם, מה הכוונה באמירה שההון הוא הגורם המכריע? לדברי מרקס, ההון הוא כסף המושקע למטרות רווח. לפיכך, טבוע בו הכרח לצמוח תמיד […] כאשר מרקס טוען כי ההון הוא הגורם המכריע פירושו של דבר הוא שמצב העניינים שבו מטרת הפעילות הכלכלית היא הפקת רווחים (ולא, למשל, סיפוק צרכים) משפיע על המבנה ועל האופי של החברה בכללותה". 

גלעדי תרגם גם טקסט קצר נוסף של מרקס, "הקדמה לביקורת הכלכלה המדינית" (טקסט מפורסם שתורגם בעבר). שם מופיעה בנוסח הבהיר ביותר תובנה מרקסיסטית נוספת מתסיסת מחשבה, שנויה במחלוקת אך שקשה לעוקפה, לפיה ההוויה, כלומר הכלכלה, יוצרת את התודעה. בתרגום גלעדי: "אופן הייצור של החיים החומריים מתנה את תהליך החיים החברתי, הפוליטי והרוחני. לא תודעת בני האדם קובעת את הווייתם, אלא להפך – הווייתם החברתית היא הקובעת את תודעתם".