ארכיון תג: מאיה ערד

על "שנים טובות" של מאיה ערד ("חרגול", 355 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

יש יסוד שכלתני בכתיבה של מאיה ערד. "התשוקה של הטקסט" שהיא כותבת, אם אפשר להתבטא כך – במין הפרזה ארוטית שאינה במקומה (וגם אינה מקיימת) פוסט-סטרוקטוריליסטית אופנתית לשעבר, שאני בעיקרון מתעב, וגם במין פרדוקסליות – ובכן התשוקה של הטקסט נמצאת שם, בשכלתנות.

ולכן, רק לכאורה מדובר ברומן על מין תואמת ציפי פרימו מחולון (פינת מנחם מנדל של שלום עליכם), בשם לאה צוקרמן, בת לעולים מרומניה שנסעה בשנות הששים לארה"ב לעבוד כמורה לעברית, בחורה מצודדת המתחתנת בנישואים לא מוצלחים עם יהודי-אמריקאי מפוקפק, מתגרשת, מפרנסת את ילדיה בקושי רב, מתאהבת ושוב מתאהבת, לעיתים באנשים שנשואים לא לה, יוזמת נמרצת של כשלונות חרוצים. רק לכאורה זהו רומן על דמותה הנוגעת ללב של אותה לאה, המעט קלישאית עם זאת. רק לכאורה, דרך לאה, זהו רומן על דמויות ישראליוֹת שערד מתמחה בתיאור סטירי שלהן, ישראלִים ילידי שנות הארבעים והחמישים, ישראליוּת אשכנזית מחוספסת, "דוגרית", שֹרדנית, חסרת עידון ומסתוריות, "תכלסית", פרובינציאלית, צדקנית, ישראלִית דוּחֶפִית, בּלבּוּסטית ובכל זאת מעוררת הערכה והזדהות. רק לכאורה זהו רומן על מה שמאיה ערד הפכה כמעט במו ידיה לנושא מרכזי בספרות העברית העכשווית: חייהם של ישראלים בארה"ב, בעיקר כאלה שמתגוררים בקליפורניה בעמק הסיליקון.

כלומר, הרומן הוא גם כל זה. אבל "התשוקה" שלו, כאמור, נמצאת לטעמי במקום אחר. הרומן כתוב כרומן מכתבים (זה חלק מההקשר המנחם-מנדלי שהוזכר), הנכתבים מדי שנה במשך חמישים שנה, מ-1966 עד 2016, בתחילה כמכתבים-מכתבים ובהמשך גם כמיילים, מכתבים הנכתבים כ"שנות טובות" בידי לאה לחברותיה בסמינר למורות בכלל ובמכתב נפרד לחברתה הטובה ביותר, מירה. ובכן, "התשוקה" של הטקסט, וגורם העונג המרכזי בו, הוא הניסיון של הקורא להבין מה האמת לאמיתה מבעד לסיפורה של לאה. זאת משום שיש שלושה גורמים לכך שהסיפור הגלוי שלאה מספרת אינו בהכרח האמת או כל האמת. א. ישנם דברים שלאה לא מודעת להם, אך הקורא מנחש אותם מאחורי גבה ומבעד לדבריה. למשל, שהסיבה שהיא נשלחה לאמריקה מלכתחילה הייתה, ככל הנראה, כדי להרחיק אותה מקצין נשוי שניהל איתה רומן. ב. ישנם דברים שלאה מסתירה מהנמענות שלה והקורא מנסה לפצח מבעד לדבריה. למשל, מה עומד מאחורי הטרוניות, לכאורה בתחומי התלונות השגרתיות של הורים, על בנה הצעיר, ארי. עד כמה חמור המצב? כשלאה כותבת: "ארי השובב הסתבך לגמרי לא באשמתו. הוא הלך למסיבה אצל חבר והסתובבה שם איזו סיגריה של מריחואנה וקצת אלכוהול ואיזו שכנה חטטנית התקשרה למשטרה והיה בלגן שלם. החבר שאצלו בבית הייתה המסיבה פחד נורא מה ההורים שלו יעשו לו כשיגלו (יש לו כבר היסטוריה של עישון חשיש והוא קיבל מהם אזהרה רצינית) וביקש מארי, שיש לו גיליון התנהגות נקי, לקחת את זה על עצמו". ובכן, כשהיא כותבת את זה, יש להניח שהיא לא מאמינה לסיפור הזה ויודעת על אחריותו של ארי. או שמא המקרה שייך לסעיף הבא?!: ג. ישנם דברים שלאה מסתירה מעצמה והקורא מנסה לפענח מה הם. למשל, שאחד מבני הזוג שלה, עשיר המבוגר ממנה בשנים רבות, אולי לא אוהב אותה כפי שהיא אוהבת אותו; וכמו כן אולי היא רק מתיימרת לאהוב אותו, כפי שהיא מצהירה ואף סבורה.

על עבודתה כמתווכת נדל"ן אומרת לאה: "למדתי איך להציג כל בית בצורה המחמיאה ביותר. למשל, אם הבית דורש שיפוץ יסודי כותבים שיש בו 'אינספור אפשרויות', אם הוא ישן אומרים שהוא 'מקסים' ו'במצב מקורי', ואם הבית ממש פצפון אומרים שהוא 'חמים ונוח' […] לא לשקר, חלילה, פשוט להבליט את הדברים הטובים ולהצניע את הפחות טובים". ואז לא מתאפקת הסופרת שמאחורי לאה ומוסיפה: "כמו שאני עושה במכתבים שלי…".

ההנאה שמסב הטקסט המיומן לקוראו במשחק הניחושים הזה מתגברת בגלל הגרסה הכפולה שנמסרת כאן כל שנה. כי גם במכתב למירה, שאמנם מגלה יותר, עדיין חלק מהאמת מכוסה והקורא נדרך לנסות לחשוף אותה. לפעמים משחק הניחושים הממריץ מסתעף גם לדמויות משנה. לאה מסתבכת ברומן עם יהודי אמריקאי נשוי. כשהיא מגוללת את הדברים תוהה הקורא האם האישה הנבגדת השתמשה בלאה על מנת להכשיר את בגידותיה שלה?

זה לא ספר מהטובים ביותר של מאיה ערד. היא במיטבה או כשלכתיבתה השכלתנית בבסיסה נלווה, באורח לא אופייני, תיאור רגש עז (כך היה, לטעמי, ב"העלמה מקזאן" וב"שבע מידות רעות"). או כשהכתיבה השכלתנית מכילה רגעים וירטואוזים ממש (כמו ב"אמן הסיפור הקצר"). אבל זה בהחלט ספר טוב מאד. למרות הקלישאה והקיטש המסוימים שנלווים לדמות "הנוגעת ללב" של האישה האמביציוזית וחלומות האהבה וההצלחה שלה; למרות ההקפדה הפרוגרסיבית הלחוצה להסביר במעין מניפסט בסוף הרומן שזה מאד לא בסדר לא לקבל הומואים, שנשים אינן אשמות בכך שהטרידו אותן מינית וכולי (הכל נכון. אבל הלחץ של סופרים אמריקאים לסמן את עצמם כנאורים, בעצם הפחד מלהיחשד כלא נאורים, פוגם בספרות האמריקאית והישראלו-אמריקאית, מפראנזן דרומה); למרות עוד כמה פגמים קטנים – נהניתי לקרוא אותו.